רשומות

להוציא מהנפטלין / יובל דניאל

תמונה
 הכתבה הבאה נלקחה  מתוך  עיתון זמן קיבוץ,  כנס מדיה, מאי 28, 2024 הכתבה של יובל דניאל מבטאת היטב את הצורך שלנו בקיבוץ גבעת חיים איחוד להגדיר מה אנו רוצים לשמר וללמד את הילדים שלנו על השורשים וההיסטוריה שלנו.   עבודות פסיפס של יצחק יעקובוביץ 2023 בכניסה למזכירות כלים חקלאיים? אומנות מקומית? הרדיו הראשון?  בכנס הארכיונאים דנו בשאלה מה חשוב להשאיר לדורות הבאים לאחרונה הרציתי בכנס ארכיונאים אזורי בקיבוץ העוגן (9.5.24) שאורגן על ידי האיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע, במסגרת השתלמות מקצועית בנושא המרחב האזורי והיישובי (קיבוצים ומושבים בעיקר).  נושא הרצאתי היה על מה אחראי הארכיון ומהם גבולות אחריותו.   מסור עץ צילמה מירלה זיו מורשת של היישוב אחריות הארכיון יכולה להשתנות מיישוב אחד למשנהו בהתאם למטרות ויעדים שהוצבו בפניו. דבר אחד ברור, כדי לענות על השאלות חייבת להיות כתובת ממוסדת שמתייחסת אליהן ויכולה לתת תשובות. לצערי, ברבים מהיישובים הארכיון הוא "יתום". אין לו כתובת ברורה שהיא מקור סמכותו. לעיתים הארכיונאי, לרוב פנסיונר, מתמודד לבדו עם שאלות ובעיות הצפות ועולות תוך כדי עבוד

אסור לשכוח / כתב עפר פניגר בשנת 1963

תמונה
סגן עופר פניגר בן שושנה ויצחק, נפל בקרב על גבעת התחמושת ביום כ"ז באייר תשכ"ז (06.06.1967). עפר כותב ליעל זוגתו בשנת 5.1.63 מתוך הספר "העולם היה בתוכי, לזכרו של עפר פניגר" יעל,  אני כותב אליך משום שאין אדם בעולם הזה שאוכל לומר לו את אשר מתרחש בי כעת.  הרדיו מנגן ג'ז וזמרות שרות לקול קצב הליווי כשהכל חי ומלהיב. גמרתי כרגע לקרוא ספר זוועה של השואה: "בית הבובות", ואני חש בכל נשמתי את זוועות השואה האיומה הזאת.  אני יודע שיהיו כאלה שיעקמו שפתיים, יגחכו בלבם, יאמרו: תמהוני, למשמע הדברים שאומר כעת. משום כך אומר אותם רק לך.  לא אומר שאני מרגיש את אשר הם הרגישו, אותם נידוני מוות שחיו בצילו ללא כל תקוה, אולם אני חש זאת בכל האובדן והאימה הניבטים מעיניהם היהודיות, החכמות והיודעות לסבול כל־כך מאחורי גדרות מחושמלות. לעולם אינני שוכח זאת! ביקרנו בבית שהוקם לזכר השואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות. הבטתי בתמונות והבנתי! אחרים לא הבינו, לא תפסו; אמרו שאי אפשר לתפוס זאת. ולאחרי מכן, כשחזרנו, צחקו והתנהגו כאילו לא קרה דבר. אני הבנתי, תפסתי וידעתי שאסור לשכוח. זוכר, עוד בצ'כיה,

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

תמונה
ט’’ו בשבט 1980 מעשה שהיה כך היה: עבדתי בנוי עם חיימקה ורדי.  נורית וחיימקה על הדשא הגדול  בט’’ו בשבט תכננו לנטוע ברושים בדרך לבית הקברות לצדי הכביש,  הכנו את השטח, חפרנו בורות וליד כל בור שמנו עץ. בשעה ארבע היו אמורים לבוא ילדי הגנים עם הוריהם לטעת את העצים,  ברבע לארבע התחיל לרדת גשם, חיכינו וחיכינו ואף אחד לא בא מלבד שני ילדים, ירון הבן שלי ויניב אופיר חבר של ירון מהכיתה. כשהבנו שאף אחד לא מגיע, התחלנו לשתול ארבעתנו את העצים, ולבסוף סיימנו את כל השתילה בעצמנו בגשם. רוב העצים עדיין עומדים זקופים עד היום. לכתבות מעניינות בנושא טו בשבט ועצים -  הנוי שלי - נורית וולף לטו בשבט ולעץ ה"ידיד"... / אורנה ישראלי טו בשבט חנהל'ה פרנקל ערב ט"ו בשבט 1950 / סימה שרי ט"ו בשבט תש"ב - 1952: הראשון בנקודה (1995)

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

תמונה
התגלגל אלינו לארכיון הטקסט של הנכדה של ברונו בוכהולץ שנפל ב1948 בהתקפה על כפר סאלד. חשבנו שגם לכם יהיה מעניין לקרוא אותו. מה תגיד סבא ברונו?  הזמן שלך אמנם נעצר ב9 לינואר 1948 אבל הזמן טס, עברו 75 שנה, ושוב אנחנו במלחמה (והאמת שהיו עוד המון מלחמות מאז וגם טפטופים, בטח לא הכרת את המושג). סבא ברונו תרשום שאמנם אכן עברו 75 שנה מאז נפלת בהגנה על הבית בכפר סאלד, אבל מסתבר שלא הרבה השתנה, שוב ילדים מפונים מכפר סאלד ואי אפשר ממש להיות שם (למרות שתרשום לעצמך שהמדינה לא באמת פינתה אותם, עזוב זה מסובך) ושמנרה של ג׳וני ממש הרוסה.  סבא ברונו תרשום לנו חיסור כי השנה לא נוכל לבקר אותך, כל השבט, כמיטב המסורת, כי חיזבאלה והסורים לא מאפשרים (כן אנחנו יודעים שהיו לנו קצת פספוסים בשנים האחרונות, אבל אתה חייב להודות שאנחנו די מתמידים).  משפחת בוכהולץ ליד הקבר ותרשום לך סבא ברונו, שלא היית האחרון, אחריך עוד הרבה מידי אבות ואמהות השאירו ילדים יתומים מהורה אחד (כמוך) ואפילו משניים, או שאחד בכלל חטוף. והרבה יותר מידי הורים איבדו ומאבדים ילדים. וסבא ברונו, תרשום לך שאנחנו באמת לא אוהבים מלחמות, מאמינים בשלום ו

"הפועל" גבעת חיים – שנים ראשונות / פינדה שפע

תמונה
הבלוג היה קצת במנוחה (או חופשת מחלה...) ועכשיו הוא חוזר לספר הרבה סיפורי עבר מרתקים! היה זה מזלו המיוחד של קיבוץ ג'* שהקים את מחנהו בחוף בת גלים, שמספר חבריו היו עוד טרם עלייתם ספורטאים פעילים באגודות ספורט יהודיות החוץ לארץ. אותו חינוך ספורטיבי היה המקור להחלטתם הנחושה להמשיך גם בארץ ישראל בפעילות גופנית והם עמדו במשימה זו חרף כל הקשיים של עבודה פיזית קשה ותנאים אפסיים.  נזכיר כאן שלושה מהספורטאים:  יושו בורשטיין (ענבר) – לשעבר שוער "הכוח" גראץ שבאוסטריה, עם עלייתו שוער "הפועל" חיפה. קונגרס ספורט הפועלים בבית וינה   - מברך יושו ענבר  אייקו וייסקופף – מטובי מתעמלי מכשירים ב"מכבי" פראג, השתתף במכביה ה-1.  1977-1978 - 40 להפועל גבעת חיים  (13) - אייקו יעקב קופלר – שחיין מרחקים מ"הכח" וינה, שלזכותו מבצע היסטורי מכובד - הוא וחברו דוד רבסקי, שניהם חברים בפלוגה הימית, שחו בקיץ 1932 מנמל חיפה לעכו. על אף שנעדרו ניסיון בשחייה בים והקשיים הכרוכים בכך, גמאו את המרחק ב-4 שעות ו-48 דקות. יעקב הוא אחיו של גרשון קופלר, מראשוני מדריכי השחייה וספורט מגן, ומנ

הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

תמונה
לאחרונה, סיימה יערה בן אור את מלאכת ההקלדה של כל "ספר החיים" על גבעת חיים איחוד, שיצא לרגל שנת ה-40 לקיבוץ.  יש מי שמכיר את הספר הזה היטב, יש מי שרק דפדף בו, ויש, כנראה, גם כאלו שעדיין לא דפדפו בו מעולם. מי שמתוודע אליו יודה שטמון בין דפיו קסם והוא אף מרתק, וגם אם לא גדלת כאן תוכל למצוא את עצמך עוקב בעניין אחרי כל אותם רזי החיים שהוא משמר בין דפיו. ואכן, כל אותם הקטעים, פיסות החיים, חוויות ותמונות ליקט בארי צימרמן בעמל רב כשלידו עוזרת סימה שרי. איך הכל התחיל? לקראת חג ה-40 הקרב ובא הציעה תרצה מדיני, שאז הייתה מרכזת התרבות, להוציא ספר על הקיבוץ. "באותו זמן סיימתי את לימודיי בסמינר הרעיוני של 'אפעל', שם נחשפתי לחשיבותו של הארכיון בשימור הזיכרון ההיסטורי והקיבוצי ולשילוב בין זה לבין התרבות המקומית. היה לי חשוב שהסיפור של המקום יהיה חלק מן התוכן של חג ה-40".   באותן שנים היה נהוג בקיבוצים רבים שחגגו יובלות להוציא אלבום חגיגי לציון היובל. לרוב היו אלה אלבומי צילומים מובחרים מחיי הקיבוץ. תרצה פנתה לבארי והציעה לו לעסוק במשימה. מה שראה בארי בעיני רוחו אולי לא היה מ

ארכיון

הצג עוד