פוסטים

הפילוג שלי / שמעון הישראלי

תמונה
שמעון הישראלי, בן גבעת חיים, יליד שנת 1940. נולד לפני הפילוג בקיבוץ המאוחד. שמעון סיפר את סיפור חייו בראיון לארכיון הקיבוץ. בחרנו להביא פרק אחד מתוך הריאיון
פעם, 'גבעת חיים' הייתה רק 'גבעת חיים', בלי 'איחוד' או 'מאוחד'.הייתי בכיתה ז' כשעברתי לקיבוץ חדש, עד אז גדלתי עם כל בני כיתתי. החבר הכי טוב שלי היה עמית ממלוק, ואז היה הפילוג. הוא נשאר ב'מאוחד', ואני עברתי ל'איחוד'. כל השנים גדלנו יחד. נולדנו באותו חודש, הלכנו לאותו פעוטון, לאותו גן ואחר כך גם לאותה כיתה. שנינו היינו ילדי טבע והסתובבנו הרבה בחצר הקיבוץ. היינו כל כך קרובים זה לזה שאני זוכר שבטיול השנתי לבית השיטה מישהו שאל אותנו אם אנחנו תאומים. כשההורים שלי לא היו - הייתי אצלו בבית, וכשההורים שלו לא היו- היה הוא אצלי. היו לנו חוויות משותפות - גם יפות וגם מכאיבות. כשהוא קפץ ראש לבריכה ופתח את הראש רצתי איתו למרפאה וחיכיתי שיתפרו לו את החתך. כשהוציאו את שנינו מהשיעור והלכנו לשחק 'הקפות' ומצאנו מקל של טוריה, עמית אמר: "זה יהיה טוב להקפות", זרק את הכדור, הסתובב ב-360 מ…

תעלומה בגבעה / חנוש מורג

תמונה
בבטן המרתף של בית וינה היה מחסן תרבות מפואר שלאורך שנים טיפחו ושמרו עובדות הבית החל מאינה המיתולוגית, דרך אסתר ידיד, אורית ורפל, נחמה שגיא, עירית ברון והלאה והלאה, ביחד עם רכזות התרבות הרבות.
שם, במרתף, שכנו כיסאות עץ מתקפלים ששימשו אותנו לכל אירועי התרבות - קונצרטים, מסיבות, בתי קפה קיציים ועוד. שמרנו עליהם, סימנו אותם, דאגנו כל שנה לקבל תקציב מיוחד כדי להוסיף ולחדש את המלאי, ספרנו אותם אחד לאחד אחרי כל אירוע.
יום אחד - יוק! הם אינם.
לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לשאול רכזות תרבות שהיו בתפקיד אחרי אם הן יודעות משהו, אבל, את התעלומה מתי ואיפה זה קרה לא פתרתי.

היום, על יד הפח של המגדל הייתה מונחת ערימת כיסאות רקובים ובלים, חבל שאי אפשר לדובב אותם.



מכתב מרון ארזי לארכיון - שימור זיכרון זלפי, מנשיה

תמונה
גח"א (שטחים חקלאיים במזרח) יושבת על שני כפרים ערביים.האחד נקרא (נדמה לי) מנשיה והשני ידוע יותר נקרא זלפי (זלפא או זלפה). הראשון (מנשיה) היה בין המרכז-המסחרי וקופ"ח והאצטדיון (איפה שהיתה המכוורת של משה-דייג) לכיוון פרדס זלפי. היו שם טרסות והלכנו לקטוף שם סברסים. בתקופתי כילד - לא זוכר שם מבנים. השני - זלפי (בעיקר באזור הפרדסים של מהדרין) היה עוד בנוי חלקית בילדותנו. הלכנו לגבעה הרבה פעמים. גם שם היו סברסים (?), אבל היו פטריות ונרקיסים כלניות וחרציות. במשך הזמן האבנים משם נעלמו. אולי לגינון בישובים? היום אין יותר זכר. הענין הוא שגם במשק (אני האחרון שקורא לגח"א משק?) הולך ופוחת הדור ויש פחות אנשים שזוכרים את המקומות האלה. בארכיון אין כמעט איזכורים ובאוסף התמונות אין תמונות קשורות. אני חושב שאיכשהו יהיה מעניין וחשוב גם בשביל ההיסטוריה לאסוף חומר אפשרי ממי שעדיין זוכרים ולשמר אותו.אמא שלי פירסמה לפני כמה שנים בעלון את סיפור התפנות התושבים. שההגנה באו לגח"מ והתכוונו להפחיד את התושבים (ואולי להעמיס משם פרות?) אז אנשי ג"ח העסיקו אותם ונתנו להם גוד-טיים (להגנה מחדרה) ו…

חלוצי גבעת חיים רוחצים בים / כתב: פ.ש

תמונה
הקיץ כבר בפתח, וזה זמן מעולה להזכר בטקסט שכתב פ.ש (יודעים מי זה?).
הקייצים של אז לא היו פחות חמים מאלה שבימינו ויש האומרים שאפילו חמים יותר. בשבתות שלטו שעמום וחוסר מעש. בשעות הבוקר הראשונות עוד יכולנו לשכב באוהלים ובצריפים, כל עת שצינת הלילה השאירה מעט קרירות, שאיפשרה לנו מנוחת שבת שכה זקוקים היינו לה.עד שנולד הרעיון לרחוץ בים הקרוב – דהיינו מרחק של כ-3 – 4 ק"מ, מדובר על קו אוויר, כלומר ישר דרך החולות באדמות ואדי חווארת – מה שקוראים היום עמק חפר. הייתה זו חבורה של מנין חברים וחברות, רובם עולי מערב אירופה, יודעי שחייה פלוס-מינוס.רכב כבר היה לנו, ה"פורד", שהסיע דרך קבע את חברי קבוצת הבניין לחדרה, אך איש לא העלה על הדעת שהוא מסוגל לעבור את בחולות בלי ה"קולי" ואפילו עגלת הפרידות לא תעמוד במבחן שכזה (וגם לפרידות הגיעה שבת!). ואכן הלכנו... רצוצים ומיוזעים הגענו לחוף, והים הנפלא פיצה אותנו במלוא המחיר, אם לא מעבר לזה.כאן יש לומר, שבחוף מכמורת של היום, קרי בין נתניה וחדרה, לא נראתה נפש חיה, להוציא אולי "משוגע" מעין התכלת או כפר ויתקין. אחרי 2-3 שבתות שכאלה ה…

זיכרונות מהלינה המשותפת בגבעת חיים / עירית גלילי (מיכאלי)

תמונה
27/12/2013

הרשימה במקור נועדה לגננת של ילדי גן בוגר בקיבוץ יפעת, בהקשר של ציון שנת השישים לקיבוץ יפעת. אמנם לא נולדתי ביפעת אבל נולדתי וגדלתי בקיבוץ (גבעת חיים איחוד). היו הבדלים בין הקיבוצים - בדעות החברים, בעבודות שהקיבוץ הציע, בצורת החגים, במוצא של רוב החברים ועוד הבדלים רבים. אבל הלינה המשותפת היתה אחד הדברים שאיחדו את רוב הקיבוצים.

המשפחה שלי עלתה לארץ לפני שנולדתי. להורי כבר היו אז ילדים. אמא היתה רגילה להשכיב אותם לישון בבית קרוב אליה, והיה לה לא פשוט להתרגל לשינוי. מרגע שהגיעה לקיבוץ היתה חייבת להישמע להוראות המטפלות בנוגע לילדים שלה. כדי שיתפנו לרקוד ולעבוד, ובגלל שהכל היה של כולם, לא היה מוזר לראשוני ההורים "למסור" את הילדים. לעומת אמא - לאחים שלי זה היה כיף. כמו קייטנה של ילדים גדולים. הם התרגלו מהר לחברת הילדים ונהנו להיות איתם כמה שיותר.
ואז אני נולדתי ומהיום הראשון שאמא ואני יצאנו מבית היולדות, ישנתי בבית התינוקות של הקיבוץ. למזלה של אמא, המטפלת שלי היתה אישיות נפלאה - גם מקצועית וגם נשמה. הזיכרונות שלי מתחילים מגיל הגן. ההורים גרו עדיין בגבעת חיים מאוחד והגן כבר …

עופר מאת: עדינה בר-אל

תמונה
היום הגיע לארכיון הסיפור הבא. רצינו לשתף אותו.

סיפור לזכרו של עופר פניגר ז"ל, בן קיבוץ גבעת-חיים, שנהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.
פרולוג
הסיפור להלן לקוח מתוך ספרי "אישה זרה", שיש בו אוסף סיפורים לבני הנעורים (ספריית פועלים, 1996). הוא מבוסס על אירועים אמיתיים. האֵם בסיפור מגוללת בעצם את הסיפור שלי, בהיותי בנוער העובד ב"קן בורוכוב" בגבעתיים. גם האופן בו נודע לי על מותו של עופר, קרה כך בדיוק במציאות. הוספתי רק את המסגרת, בה האם מספרת לבתה.

עופר
מאת: עדינה בר-אל

"אימא, יש לך זמן? אני צריכה עזרה". ארבעת הכרכים שאחזתי בידי הכבידו עלי מאוד, ואני הנחתי אותם על השולחן לפניה.
"מה זה?" שאלה אימא, לוגמת מכוס קפה.
"גווילי אש", עניתי.
"אה, כתבי הנופלים. יש כבר ארבעה כרכים? כשאני הייתי צעירה, היו רק שניים. מאין הבאת אותם, מהספרייה? בשביל מה?"
"אני צריכה להכין את טקס יום הזיכרון. תוכלי לעזור לי לבחור קטעים, נכון?"
אימא לא ענתה. היא החלה לדפדף בספרים ולקרוא בהם.

"טוב", אמרתי, "אם תמצאי משהו מעניין, תסמני ו…

שתפו איתנו זכרונות!

תמונה
הקהילה שלנו היום עוברת שינוי שגרה קיצוני.
ילדים, הורים, מבוגרים ספונים בבתיהם כמו כל עם ישראל בניסיון למגר ולהתמגן מוירוס הקורונה. אך מסתבר שבמהלך ההיסטוריה יש בקהילה שלנו לא מעט שחוו בעבר משבר לאומי וגם קיבוצי שהשפיע על כל אחד ואחד. אנו מזמינים אותכם לשתף בזיכרונות מימי תקופת הצנע, מלחמות, ואפילו מתקופת המצור.

מה אתם זוכרים? איך הסתדרתם? איך הרגשתם? נשמח לקבל מכם השראה. מזומנים לשלוח זכרונות לחנוש או היידי בווטסאפ או במייל, או בתגובה לפוסט בפייסבוק. או גם כאן כתגובה. (ותודה לשירי הדר על ההשתתפות).



איזולציה - חנוש מורג
בראשית שנות החמישים סקרלטינה נחשבה למחלה קשה, מדבקת, כזו שאם חלית בה אחת דינך - איזולציה.  קיבלתי חום גבוה מאד. כנראה שגם הייתה פריחה כלשהי, כי הדיאגנוזה אמרה: סקרלטינה.  הייתי הילדה הראשונה שאובחנה כחולת סקרלטינה בקיבוץ. לפני היו ילד או שניים חולים מאד, אבל גזר הדין נפל עלי. והמסקנה - איזולציה.  הוכנסתי לבדי לחדר בצריף הסמוך לצריף האיזולטור, כדי שלא אדביק את יתר החולים ששכבו באיזולטור.  הבידוד שלי מכולם לווה בהרבה תפנוקים. הוצמדה לי מטפלת נפרדת - קלר ברנע, שהרעיפה עלי א…

בצל הקורונה

תמונה
מתוך מילון המונחים של גח"א  איזולטור – המבנה שבו היו חדרי חולים למבוגרים וילדים. האחראית הבלעדית לאורך השנים הייתה סוניה נטע בפיקוחן של ברטל ויקטור וג'ני נחמני.

גילגולו של איזולטור: בתחילת הדרך בצריף הכחול (שהיה מאוחר יותר חדר ריכוז חינוך, וסטודיו של אגי ורדי) והיום עומד במקום בית משפחת זעירא.  אחר כך הוא עבר למה  שהיום - נווה נועם (עם כמה שיפוצים בדרך).

בבתוככינו פברואר 1955 נכתב:
הושלמו חדרי-חולים והועברו לייעודם. מעתה אנו מבקשים להשתמש במונח הנכון ולא ב"איזולטור"...



כתבה שרון רשב"ם פרופ 2020

בחיים אחרים, רחוקים מאוד, כשהיינו נפלטים ממערכת החיים התקינה בגלל מחלה, היינו נלקחים על ידי המטפלת למרפאה, שם היתה האחות מודדת לנו חום ואם השכלנו לשמור אותו גבוה (למשל הגנבת לגימה מכוס תה לוהטת שתשכנע את הכספית במדחום לזנק אל הקצה), מבטה חמור הסבר וטון נמוך של שיחה היו מפנים את המטפלת ואותנו אל האיזולטור הנכסף.

ההליכה לשם היתה קצרה אבל אלו היו דקות של אושר גדול. היינו נכנסים אל המבנה הנקי, הלבן, שם היינו מתקבלים בכבוד הראוי על יד ברטל האגדית. במבטא ייקי כבד היא היתה מתעניינת…

רישמו ביומן - מפגש ב-9.3.20

‏27/02/2020
ביום שני .9.3 בשעה 18.00 בסביום תתקיים סדנה בהנחיה מקצועית - כיצד להעלות זיכרון אבוד או סיפור אישי נשכח. אנחנו מזמינות חברים מכל גיל - בואו ונתחיל לאסוף סיפורי מקום אישיים. יש לנו אוצר, בואו נתחלק בו!
"לאסוף סיפורים בחצר" - כך קראנו למפגש עם שלי מאתר טרסה – Tarasa - אתר פתוח לכל, שמאגד בתוכו סיפורים של אוכלוסיות שונות בארץ מתקופות מלפני קום המדינה ועד ימינו. שלי תנחה אותנו במפגש איך להעלות זיכרון אבוד, איך לספר סיפור אישי נשכח, ואיך לכתוב זיכרון מעורפל אך משמעותי. הסיפורים הקטנים שלנו הם הסיפורים הגדולים באמת, הם אלו שמספרים את הסיפור של המקום שלנו, את הסיפור של הארץ שלנו. אנחנו בארכיון, אוספות במשך שנים את סיפורי החיים של החברים, חשבנו שזו עוד דרך נכונה הפותחת לנו צוהר לזיכרון האישי שלנו ומרחיבה את מאגר הסיפורים האישיים והמקומיים שלנו. אנחנו מזמינות חברים, מכל הגילים, בואו ונתחיל לאסוף את סיפורי מקום, כל אחד ואחת מן הסיפור האישי הקטן שלו. יש לנו אוצר, בואו נהתחלק בו. להתראות, היידי וחנוש נתראה ביום שני, 9.3, בשעה 18.00 בסביום

הנוי שלי / נורית וולף

תמונה
לפעמים תמונת פסיפס יכולה להיות תיעוד! נורית וולף שעבדה שנים בנוי עם חיימקה ורדי, תיעדה את בית וינה והעצים בסמוך בעבודת פסיפס מקסימה. מי שמעורה במה שקורה בחצר הקיבוץ יודע שעץ האורן השלישי מצד ימין נפל בסערה האחרונה (עצוב... חיימקה ששתל את העץ אמר שבא לו לבכות אחרי שראה מה שקרה שם). חיימקה מספר שהעצים הללו נשתלו כחלק מתוכנית הנוף של האדריכל נוף שעבד בקיבוץ - יוסף סגל.


תמונת עצי האורן בצעירותם, סוף שנות השישים



ולכבוד טו בשבט אנחנו מביאים את מה שכתבה באהבה נורית על הנוי שלה בקיבוץ ב-2004:

עץ הכורזיה, או כפי שהוא מכונה עץ השיכור, הוא אחד מיני רבים שיש לי אליו רגשות מיוחדים.

יש בקיבוצנו כמה עצים כאלו ברחבה של בית וינה ובמגרש החניה. העץ נקרא כך על שום הגזע שלו שמתעבה במרכז ויש לו צורה של בקבוק ועליו קוצים (תשתה אבל בזהירות...). הפרחים בצבע ורוד עז, פתוחים וגדולים מאד. העצים האלה יובאו לארץ כזרעים מדרום אמריקה לחוות הנוי שע"י מדרשת רופין שנוהלה ע"י רות בנימין ז"ל, שם נעשו הניסיונות לאקלום צמחים. הארץ חולקה לאזורים לפי סוגי אדמה וכל אזור קיבל כמה שתילים לניסיון. אנחנו נבחרנו כאחד האזורי…