פוסטים

זיכרונות מהלינה המשותפת בגבעת חיים / עירית גלילי (מיכאלי)

תמונה
27/12/2013

הרשימה במקור נועדה לגננת של ילדי גן בוגר בקיבוץ יפעת, בהקשר של ציון שנת השישים לקיבוץ יפעת. אמנם לא נולדתי ביפעת אבל נולדתי וגדלתי בקיבוץ (גבעת חיים איחוד). היו הבדלים בין הקיבוצים - בדעות החברים, בעבודות שהקיבוץ הציע, בצורת החגים, במוצא של רוב החברים ועוד הבדלים רבים. אבל הלינה המשותפת היתה אחד הדברים שאיחדו את רוב הקיבוצים.

המשפחה שלי עלתה לארץ לפני שנולדתי. להורי כבר היו אז ילדים. אמא היתה רגילה להשכיב אותם לישון בבית קרוב אליה, והיה לה לא פשוט להתרגל לשינוי. מרגע שהגיעה לקיבוץ היתה חייבת להישמע להוראות המטפלות בנוגע לילדים שלה. כדי שיתפנו לרקוד ולעבוד, ובגלל שהכל היה של כולם, לא היה מוזר לראשוני ההורים "למסור" את הילדים. לעומת אמא - לאחים שלי זה היה כיף. כמו קייטנה של ילדים גדולים. הם התרגלו מהר לחברת הילדים ונהנו להיות איתם כמה שיותר.
ואז אני נולדתי ומהיום הראשון שאמא ואני יצאנו מבית היולדות, ישנתי בבית התינוקות של הקיבוץ. למזלה של אמא, המטפלת שלי היתה אישיות נפלאה - גם מקצועית וגם נשמה. הזיכרונות שלי מתחילים מגיל הגן. ההורים גרו עדיין בגבעת חיים מאוחד והגן כבר …

עופר מאת: עדינה בר-אל

תמונה
היום הגיע לארכיון הסיפור הבא. רצינו לשתף אותו.

סיפור לזכרו של עופר פניגר ז"ל, בן קיבוץ גבעת-חיים, שנהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.
פרולוג
הסיפור להלן לקוח מתוך ספרי "אישה זרה", שיש בו אוסף סיפורים לבני הנעורים (ספריית פועלים, 1996). הוא מבוסס על אירועים אמיתיים. האֵם בסיפור מגוללת בעצם את הסיפור שלי, בהיותי בנוער העובד ב"קן בורוכוב" בגבעתיים. גם האופן בו נודע לי על מותו של עופר, קרה כך בדיוק במציאות. הוספתי רק את המסגרת, בה האם מספרת לבתה.

עופר
מאת: עדינה בר-אל

"אימא, יש לך זמן? אני צריכה עזרה". ארבעת הכרכים שאחזתי בידי הכבידו עלי מאוד, ואני הנחתי אותם על השולחן לפניה.
"מה זה?" שאלה אימא, לוגמת מכוס קפה.
"גווילי אש", עניתי.
"אה, כתבי הנופלים. יש כבר ארבעה כרכים? כשאני הייתי צעירה, היו רק שניים. מאין הבאת אותם, מהספרייה? בשביל מה?"
"אני צריכה להכין את טקס יום הזיכרון. תוכלי לעזור לי לבחור קטעים, נכון?"
אימא לא ענתה. היא החלה לדפדף בספרים ולקרוא בהם.

"טוב", אמרתי, "אם תמצאי משהו מעניין, תסמני ו…

שתפו איתנו זכרונות!

תמונה
הקהילה שלנו היום עוברת שינוי שגרה קיצוני.
ילדים, הורים, מבוגרים ספונים בבתיהם כמו כל עם ישראל בניסיון למגר ולהתמגן מוירוס הקורונה. אך מסתבר שבמהלך ההיסטוריה יש בקהילה שלנו לא מעט שחוו בעבר משבר לאומי וגם קיבוצי שהשפיע על כל אחד ואחד. אנו מזמינים אותכם לשתף בזיכרונות מימי תקופת הצנע, מלחמות, ואפילו מתקופת המצור.

מה אתם זוכרים? איך הסתדרתם? איך הרגשתם? נשמח לקבל מכם השראה. מזומנים לשלוח זכרונות לחנוש או היידי בווטסאפ או במייל, או בתגובה לפוסט בפייסבוק. או גם כאן כתגובה. (ותודה לשירי הדר על ההשתתפות).



איזולציה - חנוש מורג
בראשית שנות החמישים סקרלטינה נחשבה למחלה קשה, מדבקת, כזו שאם חלית בה אחת דינך - איזולציה.  קיבלתי חום גבוה מאד. כנראה שגם הייתה פריחה כלשהי, כי הדיאגנוזה אמרה: סקרלטינה.  הייתי הילדה הראשונה שאובחנה כחולת סקרלטינה בקיבוץ. לפני היו ילד או שניים חולים מאד, אבל גזר הדין נפל עלי. והמסקנה - איזולציה.  הוכנסתי לבדי לחדר בצריף הסמוך לצריף האיזולטור, כדי שלא אדביק את יתר החולים ששכבו באיזולטור.  הבידוד שלי מכולם לווה בהרבה תפנוקים. הוצמדה לי מטפלת נפרדת - קלר ברנע, שהרעיפה עלי א…

בצל הקורונה

תמונה
מתוך מילון המונחים של גח"א  איזולטור – המבנה שבו היו חדרי חולים למבוגרים וילדים. האחראית הבלעדית לאורך השנים הייתה סוניה נטע בפיקוחן של ברטל ויקטור וג'ני נחמני.

גילגולו של איזולטור: בתחילת הדרך בצריף הכחול (שהיה מאוחר יותר חדר ריכוז חינוך, וסטודיו של אגי ורדי) והיום עומד במקום בית משפחת זעירא.  אחר כך הוא עבר למה  שהיום - נווה נועם (עם כמה שיפוצים בדרך).

בבתוככינו פברואר 1955 נכתב:
הושלמו חדרי-חולים והועברו לייעודם. מעתה אנו מבקשים להשתמש במונח הנכון ולא ב"איזולטור"...



כתבה שרון רשב"ם פרופ 2020

בחיים אחרים, רחוקים מאוד, כשהיינו נפלטים ממערכת החיים התקינה בגלל מחלה, היינו נלקחים על ידי המטפלת למרפאה, שם היתה האחות מודדת לנו חום ואם השכלנו לשמור אותו גבוה (למשל הגנבת לגימה מכוס תה לוהטת שתשכנע את הכספית במדחום לזנק אל הקצה), מבטה חמור הסבר וטון נמוך של שיחה היו מפנים את המטפלת ואותנו אל האיזולטור הנכסף.

ההליכה לשם היתה קצרה אבל אלו היו דקות של אושר גדול. היינו נכנסים אל המבנה הנקי, הלבן, שם היינו מתקבלים בכבוד הראוי על יד ברטל האגדית. במבטא ייקי כבד היא היתה מתעניינת…

רישמו ביומן - מפגש ב-9.3.20

‏27/02/2020
ביום שני .9.3 בשעה 18.00 בסביום תתקיים סדנה בהנחיה מקצועית - כיצד להעלות זיכרון אבוד או סיפור אישי נשכח. אנחנו מזמינות חברים מכל גיל - בואו ונתחיל לאסוף סיפורי מקום אישיים. יש לנו אוצר, בואו נתחלק בו!
"לאסוף סיפורים בחצר" - כך קראנו למפגש עם שלי מאתר טרסה – Tarasa - אתר פתוח לכל, שמאגד בתוכו סיפורים של אוכלוסיות שונות בארץ מתקופות מלפני קום המדינה ועד ימינו. שלי תנחה אותנו במפגש איך להעלות זיכרון אבוד, איך לספר סיפור אישי נשכח, ואיך לכתוב זיכרון מעורפל אך משמעותי. הסיפורים הקטנים שלנו הם הסיפורים הגדולים באמת, הם אלו שמספרים את הסיפור של המקום שלנו, את הסיפור של הארץ שלנו. אנחנו בארכיון, אוספות במשך שנים את סיפורי החיים של החברים, חשבנו שזו עוד דרך נכונה הפותחת לנו צוהר לזיכרון האישי שלנו ומרחיבה את מאגר הסיפורים האישיים והמקומיים שלנו. אנחנו מזמינות חברים, מכל הגילים, בואו ונתחיל לאסוף את סיפורי מקום, כל אחד ואחת מן הסיפור האישי הקטן שלו. יש לנו אוצר, בואו נהתחלק בו. להתראות, היידי וחנוש נתראה ביום שני, 9.3, בשעה 18.00 בסביום

הנוי שלי / נורית וולף

תמונה
לפעמים תמונת פסיפס יכולה להיות תיעוד! נורית וולף שעבדה שנים בנוי עם חיימקה ורדי, תיעדה את בית וינה והעצים בסמוך בעבודת פסיפס מקסימה. מי שמעורה במה שקורה בחצר הקיבוץ יודע שעץ האורן השלישי מצד ימין נפל בסערה האחרונה (עצוב... חיימקה ששתל את העץ אמר שבא לו לבכות אחרי שראה מה שקרה שם). חיימקה מספר שהעצים הללו נשתלו כחלק מתוכנית הנוף של האדריכל נוף שעבד בקיבוץ - יוסף סגל.


תמונת עצי האורן בצעירותם, סוף שנות השישים



ולכבוד טו בשבט אנחנו מביאים את מה שכתבה באהבה נורית על הנוי שלה בקיבוץ ב-2004:

עץ הכורזיה, או כפי שהוא מכונה עץ השיכור, הוא אחד מיני רבים שיש לי אליו רגשות מיוחדים.

יש בקיבוצנו כמה עצים כאלו ברחבה של בית וינה ובמגרש החניה. העץ נקרא כך על שום הגזע שלו שמתעבה במרכז ויש לו צורה של בקבוק ועליו קוצים (תשתה אבל בזהירות...). הפרחים בצבע ורוד עז, פתוחים וגדולים מאד. העצים האלה יובאו לארץ כזרעים מדרום אמריקה לחוות הנוי שע"י מדרשת רופין שנוהלה ע"י רות בנימין ז"ל, שם נעשו הניסיונות לאקלום צמחים. הארץ חולקה לאזורים לפי סוגי אדמה וכל אזור קיבל כמה שתילים לניסיון. אנחנו נבחרנו כאחד האזורי…

דותן / יזהר אסטליין

תמונה
באותו ערב פברואר קר סעדנו סעודה משפחתית ב״בירנבאום ומנדלבאום״. זו היתה המסעדה בה נהגנו לחגוג בניינטיז אירועים משפחתיים. הערב הזה נחרת בי כה עמוק עד כי אני זוכר מה לבשתי, מה אכלתי.

זה היה יום הולדתה של אילת, אחותי. כדרכנו, שתינו יין, העלינו באוב נוסטלגיה משפחתית, צחקנו לרוב. בצאתנו התנשקנו נשיקות פרידה. התפזרנו לרכבים. אילת ואני נסענו עם ההורים. ברדיו הרכב התנגנו שירים. כמה דקות של נסיעה ואנו כבר בפאתי העיר, קצהו הצפוני של אבן גבירול, ומן הרדיו בוקע פתאום שיר שקט, מהזן שמתנגן בימי זכרון. מעט מפתיע אבל לא בלתי מתקבל על הדעת. אבל אחרי השיר הזה היה שיר נוסף שקט ועצוב. ואחריו עוד אחד. 

כל אדם במדינת ישראל של שנות התשעים למד בכאב שכשיש רצף של כמה שירים שקטים ועצובים ברדיו, זו הקדמה מאיימת לחדשות רעות.

״קרה משהו״ זרקתי לחלל הרכב, ספק מבקש אישור, ספק מחפש הרגעה. מספר דקות נוספות חלפו וליד הרצליה, על כביש החוף, קטע פתאום השדרן את רצף השירים השקטים ודיווח על אירוע בצפון. עד שהגענו הביתה כבר החלו להצטבר פרטים, ואנחנו, יושבי הרכב התעטפנו בשתיקה גדולה. הייתי אז משוחרר טרי יחסית. מיטב חברי ישבו עדיין …

הזהב הלבן של גבעת חיים איחוד / אמיר גיל

תמונה
גיא פיינברג שלח לנו שיר מקסים וביקש להקדיש לכל ענקי הכותנה שעבדו בענף בקיבוץ.
מה ההיסטוריה שאלנו.
תשאלי את אמיר גיל (הבן של גדי גיל) אמר. הסתקרנו. הנה לפניכם השיר והסיפור שמאחוריו. אין מה להגיד, לפעמים אנחנו כל כך נהנים מהעבודה בארכיון!



לשיר ביוטיוב
כותנה
אמיר גיל - מילים, לחן, שירה מיכאל כפרי - גיטרה אקוסטית, שירה עמית פיט ברקן - הפקה, עיבוד, גיטרות יוסי חאקו - תופים הוקלט באולפני מיוז, יגור

חלמתי על צוות הכותנה  בבייג'ינג הגדולה מתהפך במיטה נזכרתי איך אמרו לי או טוב שבאת, צריכים אותך ממש
היו שם כל מיני טיפוסים  אוחזים כוס תה, ידי חקלאים  כולם זימרו, גוד מורנינג צרוד  במפגש במוסך, בבוקר לפני הזריחה ברחתי מהנאחס של השכבה לעולם בהיר, כולו עשייה ספרתי זמן ליום העבודה  נרתמתי כמו יצול של עגלה
היו שם כל מיני טיפוסים  שכך יהיה לי טוב, כולם צדיקים  לצאת לעבודה  לצאת לעבודה  לצאת, עם החבר'ה שלי מהכותנה
היתה לנו אופנה מעולה נעלי המגפר, חולצה כחולה  דיברנו בשפה של אדמה שמות חלקות שלא כתובים בשום מפה
שקיעות בבוץ,  שטויות בקשר תחרויות סיבולת בשמש לוהטת שורות כותנה עד קצה האופק ונער שייך ע…

"The A team" או צוות ארכיון - מתנדבים / היידי עפרון

תמונה
כבר מזמן מתבשלת לה ארוחת בוקר לכבוד המתנדבים האלופים של הארכיון שלנו.
בסוף זה יצא לפועל. נפגשנו בבוקר סתווי בחדורכל לארוחת בוקר וקפה מפנקים.
ואם תשאלו אם צילמנו באותו בוקר, נלך לפינה ונעמוד בבושה. לא תיעדנו...

אז מי בא?
לפי סדר ישיבה בשולחן – יוני פרינץ, יערה בן אור עם לני שלה; מרים ארזי; נירה ברנסום (שיפמן, הידועה כאמא שלי); חנוש מורג; נורית וולף; ימימה גשן; רותי חי ואנוכי.
את כל המפגש העברנו בדיבור על העבודה החשובה של כל אחד ואחת מהמתנדבים, וגם זיכרונות ונוסטלגיה על הדרך.
כי איך אפשר בלי?

לייצר צוות מתנדבים לאורך זמן זה לא דבר פשוט. צריך להתאים בין היכולות והרצונות של כל מתנדב לצרכים של הארכיון. אני אף פעם לא אקח מתנדב שיעשה משהו רק בשביל ההתנדבות. חייב להיות לזה ערך לארכיון כדי שגם הארכיון וגם המתנדב ייצאו נשכרים. להתנדב זה לא זבנג וגמרנו, וצריך להיות סבלניים ולהתמיד בעבודה, והכי חשוב – גם לאהוב אותה, ולראות חשיבות בענין התיעוד.

יוני פרינץ סיפר על העבודה שלו – הוא עובר על כל סרטי פילם, יומטיקס ו8 מ"מ, שהומרו לפני כשנתיים לקבצים דיגיטליים איכותיים, וכותב מה שהוא יודע (טוב, הוא ה…