פוסטים

לא כל תולעת היא נחש ארסי / אדם הישראלי "בתוכנו" 1997

לפעמים מענין לקרוא מה נכתב אז, כשהאירוע היה טרי, ונשאל את עצמנו - מה למדנו מכך?
"קשה בלעדיך כי הלכת לי ומה שבינינו נגמר"ביום שלמחרת רצח רבין שודרו בכל תחנות הרדיו שירים עבריים ברצף. לאחר שהושמע השיר "קשה בלעדיך" של הזמרת שרון ליפשיץ, אמר השדרן בקול מהורהר "כל שיר מקבל כעת משמעות חדשה, הכל מתקשר לרבין, הכל נראה אחרת". אחרי המשפט הזה נדמה היה לי פתאום כאילו כל שיר אהבה ששודר, נכתב כקינה לראש-הממשלה המנוח.התחלנו לגלות משמעויות חדשות בכל דבר. כל סטיקר על מכונית הפך לדבר הסתה. כל ראיון עם איש שמאל הפך להתקפה. יצחק רבין ויגאל עמיר הפכו לנציגי שני מחנות אויבים שכל גוון אפור ביניהם לא אפשרי ומתנצל- או זה, או זה. ערכים הפכו קדושים או בזויים ומאורעות יומיומיים קבלו ערך מוסף היסטורי.שום דבר כבר לא מתקבל כפשוטו- הכל לאור הרצח, הכל לאור השינוי, לאור המשבר, הגילוי הנורא.הנטיה למצוא בכל מקום משמעויות נוספות ורבדים עמוקים ואפלים, הביאה עם הזמן להקצנת העמדות והגדלת הקיטוב בתוכנו. כבר אין מי שמצביע ביבי ורוצה שלום. אין דור שדורש שלום ואוהב את ארץ ישראל. שחור או לבן. מלחמה א…

מוזיאון היה-היה באפיקים

תמונה
מפרגנים לארכיונים/מוזיאונים של קיבוצים - איזה יופי של עבודה עם הקהילה (אומרים שפרגון עושה טוב לעור הפנים)*מתוך הפייסבוק של ארכיון אפיקים

כמה מפתיע ומשמח לראות שהדברים הפשוטים, הסיפורים והחפצים מצליחים עדיין לדבר לילדים שלנו.
לרגע הפכנו לחלוצים וחלוצות, הכרנו חפצים ומושגים של "פעם", עשינו חידון פנטומימה על מקומות באפיקים ולסיום תצוגת אופנה וריקוד למנגינת "פה בארץ חמדת אבות" גירסת הראפ והקירל (גם אני למדתי היום משהו). תודה לאימהות שפנו אלי בבקשה לעשות פעילות במוזיאון ואתגרו אותי. זאת היתה חוויה נהדרת שפתחה פתח לרעיונות נוספים. "ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע"



אז מה היה לנו היום? ילדי גן שקד לא ויתרו, וביקשו גם הם לבוא לבקר במוזיאון היֹה-היה. נפגשנו בשתי קבוצות וקודם כל ניסינו להבין מה זה ״מוזיאון״ ומה זה ״היֹה-היה״ ואיזה חפצים שומרים במוזיאון היֹה-היה. בעזרת חידון פנטומימה שהציגו האמהות והסבתות המלוות למדנו על חפצים מפעם: חולץ מגפיים, פְליט, כפכפי עץ למקלחת ונושא-אוכל (או נושא כלים). אחר-כך שיחקנו ב-2 קבוצות במשחק זיכרון שהכנתי לכבוד ילדי הגן. ק…

"עוגה לחגיגה כפולה" דבורה הדר

תמונה
45 שנה עברו ואני זוכרת את היום הזה כאילו קרה אתמול. זה היה בסוכות. כל הקיבוץ חגג במסיבת סוכות ואני ישבתי בסוכה שלנו בבית עם צירי לידה. בזמן הזה, בין ציר לציר, הספקתי לאפות עוגה נהדרת עם משמשים לכבוד סוכות רבקה'לה רותם (מספר המתכונים הורוד הנהדר שכולם השתמשו בו).יותר מאוחר בלילה נסעתי לבית החולים ואיתי, חצי מהעוגה הטעימה. החלטתי לתת אותה לצוות הרפואי לאחר הלידה. הצוות אכל בהנאה מרובה מהעוגה ואני אמרתי "מי שבא לעבוד בערב החג - מגיעה לו עוגה!" (וכמובן שגם ביקשו את המתכון). באותו לילה גילי שלי נולדה, ומאז ארבעים וחמש שנה, אני אופה את אותה עוגה לכבוד החגיגה הכפולה. כל שנה בנינו סוכה והיות ואני שייכת למשפחת דקל - גם נטענו דקלים.
עוזי, גדי, דבורה וגילי הדר,  ענת ועודד ברנע, רותי ושירן חי, צפרא ושרון מייקלס סוף שנות ה-70
גילי הדר
בכל שנותיה של גילי בגן ביום ההולדת הייתי מביאה עוגה לגן לשמחת הילדים והגננות ומספרת את סיפורה של אותה עוגה.

טיול לסיני  מימין לשמאל - תמי בן אור, דבורה הדר, ימימה שפע טורט פירות של רבקה'לה רותםשש ביציםאחד ורבע כוס סוכראחד ורבע כוס קמחחצי אפיוןונילהוראות ה…

ספר התורה של קהילת וינה

תמונה
מה קרה לספר התורה של קהילת וינה ערב מלחמת העולם השניה, איך הוא קשור לחגלה, ואיך הוא קשור למשפחת בן אור בגבעת חיים איחוד? סקרנים? מוזמנים לקרוא...
הכל התחיל כשדן שגיא מגבעת חיים איחוד (במקור מגבעת חיים מעבר לכביש) וחנה חי בת למשפחת יוסלבסקי מוותיקי חגלה, למדו יחד בחברותא, וגלגלו את הסיפור מזיכרונותיהם עד שהגיע אלינו לארכיון... הקליד: יובל נקר
בית הכנסת המשותף התקיים בצריף על גבול חגלה וגבעת חיים. הצריף שימש ביתם הזמני של משפחת לינדנפלד וכשעברו לבית הקבע, הפך הצריף לבית הכנסת.

החלוצים החילוניים שהגיעו לארץ בעליות השלישית והרביעית והקימו את הישובים, לא גילו זיקה לדת. מספר שנים לאחר מכן עם עליית האנטישמיות באירופה, הזמינו החלוצים הצעירים את הוריהם שיצטרפו אליהם למפעל הציוני ויברחו מאירופה שעם עליית הנאצים הפכה מסוכנת ליהודים. משנה לשנה הצטרפו ליישובים שרק הוקמו ההורים שהגיעו מאירופה. בניגוד לדור החלוצים החילוני, ההורים שמרו על המסורת ובכדי לאפשר להם את שמירת היהדות, כפי שנהגו באירופה, הוקם בית הכנסת המשותף. 
ב-1939 עם פרוץ המלחמה כשהבינו שלום וציפורה הפנר (סבא וסבתא של חנוך, עודד, יוסף ואביט…

"ארכיאולוגיה מתוקה" / יריב אמיתי 2020

תמונה
לפני כמה שנים, ניגש אלי חבר טוב ואמר "... נשלחתי לנקות עליית גג ישנה ותראה מה מצאתי, יש'ך מה לעשות עם זה? כי אם לא, אז זה הולך לאשפה..." 
באותו רגע הוא שם לפני קופסא מקרטון מתפורר (שבעצמה הייתה פריט ארכיאולוגי) ובתוך הערבוביה של קורי עכביש, רגלי תיקנים ואבקמימי ראשית הקיבוץ, חייך אלי אוסף קטן ונפלא של עטיפות שוקולד וממתקים משנים עברו, ואני כחובב גדול של גרפיקה ישראלית ישנה, לא יכולתי להישאר אדיש לחיוך שכזה! לפי מה שידוע לי העטיפות נאספו במסירות ע"י ילדי משפחת מיכאלי (כיום סבים וסבתות בעצמם) ועם הזמן נשכח ונשלח לגלות בבוידעם.כל מי שהיה פעם ילד, בעיקר בתקופה שצעצועים, ממתקים וקניות לא היו עניין של מה-בכך, זוכר את הריגוש שבלאסוף, להשלים סדרות, להחליף עם חברים ובעיקר- להתהדר ב"מציאה" נדירה ויוקרתית שתעלה את קרנו בפני שאר הילדים. אז מה עושים עם אוסף כזה אתם שואלים?  מנקים מאבק, מוציאים את העטיפות הקרועות והמתפוררות (ועל הדרך מעניקים קבורה הולמת לשרידי התיקנים) וממסגרים בקפידה, ואתם מוזמנים לבקר לארכיון ולהנות מחתיכה קטנה ומתוקה של היסטוריה מקומית.ועכשיו לשאלה הכי…

יש ערימה של חבר'ה על הדשא / חנוש מורג

תמונה
יש ערימה של חבר'ה על הדשא, במילים אלה תיאר מאיר אריאל את ההווי של בני הקיבוץואין מתאים מכך לתיאור האווירה בצריפים של חברת הילדים בקיבוץ. כל כיתה שכנה בשכונה משלה, כשבכל אחת מן השכונות כיתת לימוד בנויה, כשלידה מבנים של מקלחת ושירותים, ומסביב להם שתי שורות צריפים לחדרי המגורים. כל השכונות ביחד היוו את הקמפוס החינוכי, כלומר, את בית הספר הקיבוצי ואת חברת הילדים שהיו שזורים אחד בשני. מגרש משחקים בבית הספר הישן בצריפים
הלימודים, חיי החברה והמסיבות כולם התקיימו בתוך השכונה שמעבר לקו האקליפטוסים שהפריד בין הצריפים למבני הקיבוץ. בדרך כלל נאלץ המורה להתחיל את השיעור עם המעטים שהצליחו להקים את עצמם ישירות מן המיטה לכיתה. המחברות והספרים היו תמיד בתוך התא שבשולחן בכיתה, תיק בית ספר – מי שמע על דבר כזה בכלל...את הצהרים בילינו יום יום בעבודה במשק הילדים. משק בית ספר, גילי צנגן, טלה אקשטיין
 1981-1983 עבודה במשק בית ספר צוות גן הירק
אתה יורד לצריפים? כך שאלנו אחד את השני בתום ארוחת הערב. את שעות הערב עד הארוחה בילינו עם ההורים, לעיתים רחוקות לקחנו את המחברת או הספר איתנו בערב לבית ההורים כדי לעשות ש…

הרהורים לשנה החדשה

תמונה
בכל שנה אנו עושים כעין חשבון נפש – מאזן של מה עשינו ומה עדיין רק רצינו לעשות.והשנה בארכיון, המשכנו כמו תמיד, לראיין עוד ועוד חברים על חייהם ומעשיהם.ביניהם גם מירהל'ה, שהצליחה כמו תמיד, לאתגר אותנו – הרצון שלה לספר הולך ביחד עם הרצון שלה לשמוע. לדבריה: "לא תמיד אני זוכרת מה שעשיתי, והיה משמח אותי גם לשמוע מאחרים מה הם זוכרים עלי. איפה נגעתי אני בחייהם".מה יש לומר, הניחה לפתחנו אתגר, ואנחנו לא ניענה לו? בוודאי שכן. אז קודם כל בחרנו מתוך התיק שלך, מירהל'ה, משהו ממש נחמד שסיפרת וכתבת לילדי הגן, ואנו מקווים שבהמשך לקטע הזה יבואו עוד זיכרונות וסיפורים עלייך מן החברים. עכשיו האתגר הוא שלכם, חברים...

מקום: גן דולבהזמן: שבועיים אחרונים של החופש הגדול.הצבעים: חום בגווניו השונים וירוק על כל גווניו.הריח: עוגות, ריח של שיער ילדיםבסוף השנה, כשמיכל הרול יצאה מהגן, החלפתי כמה פעמים בגן דולב. בביקורי האחרון פגשתי שני ילדים שהגיעו בסוף החופש, לקראת שנת הלימודים החדשה : שאול זיידמן (אופיר) בנם של ענת ואמיל, ואת נויה פיינברג בתם של גיא ונטע.זה היה רגע של התרגשות, קלטתי שהנה זה קורה. ניני…

"אותות ומופתים" / יריב אמיתי

תמונה
בעודי שקוע במשימה המונומנטלית של סריקת האלבומים בארכיון, העיניים שלי תמיד נדדו לעבר לוח קטן, מרופד בשאריות קטיפה אדומה שראתה ימים יפים יותר ועליו סיכות - אותות מערכה ממלחמות ישראל, סיכות תנועות-הנוער מימים של תקומה ועוד.
את התמונה יצרה חנוש מורג בערך בסוף האלף הקודם, כשלא רצתה שהסיכות הקטנות ילכו לאיבוד ושאנשים יוכלו להסתכל עליהם. המקור לסיכות היה מגוון, מאוספים שנים - סיכות שאספו פינדה שפע וחיים ויקטור (סבו של אמיר דלומי) ועוד.בין כל הסיכות בלטה סיכה יוצאת דופן, המורכבת משתי חרבות מוצלבות, עליהן מגן דויד כחול מאמייל ועליו המילה "ציון" שתפסה את מבטי.
מי שמכיר אותי יודע, שכמו לעורב, גם לי יש משיכה לחפצים קטנים ונוצצים (בעיקר אם הם מספרים סיפור היסטורי או אישי), ובאותו הרגע החלטתי לברר במה מדובר.אבל היכן מבררים דבר כזה בימינו? - בפייסבוק כמובן! שלחתי תמונה של הסיכה המדוברת לאנשים הטובים בקבוצת "אספני סמלים וסיכות ישראלים" (בה אני חבר), ותוך רגעים ספורים החלו לזרום תגובות (כמות הפניות בפרטי, בקשות החברות וה"חיזורים" היתה כמעט מביכה), כך שהבנתי שמדובר בפריט יוצ…

הפילוג שלי / שמעון הישראלי

תמונה
שמעון הישראלי, בן גבעת חיים, יליד שנת 1940. נולד לפני הפילוג בקיבוץ המאוחד. שמעון סיפר את סיפור חייו בראיון לארכיון הקיבוץ. בחרנו להביא פרק אחד מתוך הריאיון
פעם, 'גבעת חיים' הייתה רק 'גבעת חיים', בלי 'איחוד' או 'מאוחד'.הייתי בכיתה ז' כשעברתי לקיבוץ חדש, עד אז גדלתי עם כל בני כיתתי. החבר הכי טוב שלי היה עמית ממלוק, ואז היה הפילוג. הוא נשאר ב'מאוחד', ואני עברתי ל'איחוד'. כל השנים גדלנו יחד. נולדנו באותו חודש, הלכנו לאותו פעוטון, לאותו גן ואחר כך גם לאותה כיתה. שנינו היינו ילדי טבע והסתובבנו הרבה בחצר הקיבוץ. היינו כל כך קרובים זה לזה שאני זוכר שבטיול השנתי לבית השיטה מישהו שאל אותנו אם אנחנו תאומים. כשההורים שלי לא היו - הייתי אצלו בבית, וכשההורים שלו לא היו- היה הוא אצלי. היו לנו חוויות משותפות - גם יפות וגם מכאיבות. כשהוא קפץ ראש לבריכה ופתח את הראש רצתי איתו למרפאה וחיכיתי שיתפרו לו את החתך. כשהוציאו את שנינו מהשיעור והלכנו לשחק 'הקפות' ומצאנו מקל של טוריה, עמית אמר: "זה יהיה טוב להקפות", זרק את הכדור, הסתובב ב-360 מ…

תעלומה בגבעה / חנוש מורג

תמונה
בבטן המרתף של בית וינה היה מחסן תרבות מפואר שלאורך שנים טיפחו ושמרו עובדות הבית החל מאינה המיתולוגית, דרך אסתר ידיד, אורית ורפל, נחמה שגיא, עירית ברון והלאה והלאה, ביחד עם רכזות התרבות הרבות.
שם, במרתף, שכנו כיסאות עץ מתקפלים ששימשו אותנו לכל אירועי התרבות - קונצרטים, מסיבות, בתי קפה קיציים ועוד. שמרנו עליהם, סימנו אותם, דאגנו כל שנה לקבל תקציב מיוחד כדי להוסיף ולחדש את המלאי, ספרנו אותם אחד לאחד אחרי כל אירוע.
יום אחד - יוק! הם אינם.
לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לשאול רכזות תרבות שהיו בתפקיד אחרי אם הן יודעות משהו, אבל, את התעלומה מתי ואיפה זה קרה לא פתרתי.

היום, על יד הפח של המגדל הייתה מונחת ערימת כיסאות רקובים ובלים, חבל שאי אפשר לדובב אותם.



מכתב מרון ארזי לארכיון - שימור זיכרון זלפי, מנשיה

תמונה
גח"א (שטחים חקלאיים במזרח) יושבת על שני כפרים ערביים.האחד נקרא (נדמה לי) מנשיה והשני ידוע יותר נקרא זלפי (זלפא או זלפה). הראשון (מנשיה) היה בין המרכז-המסחרי וקופ"ח והאצטדיון (איפה שהיתה המכוורת של משה-דייג) לכיוון פרדס זלפי. היו שם טרסות והלכנו לקטוף שם סברסים. בתקופתי כילד - לא זוכר שם מבנים. השני - זלפי (בעיקר באזור הפרדסים של מהדרין) היה עוד בנוי חלקית בילדותנו. הלכנו לגבעה הרבה פעמים. גם שם היו סברסים (?), אבל היו פטריות ונרקיסים כלניות וחרציות. במשך הזמן האבנים משם נעלמו. אולי לגינון בישובים? היום אין יותר זכר. הענין הוא שגם במשק (אני האחרון שקורא לגח"א משק?) הולך ופוחת הדור ויש פחות אנשים שזוכרים את המקומות האלה. בארכיון אין כמעט איזכורים ובאוסף התמונות אין תמונות קשורות. אני חושב שאיכשהו יהיה מעניין וחשוב גם בשביל ההיסטוריה לאסוף חומר אפשרי ממי שעדיין זוכרים ולשמר אותו.אמא שלי פירסמה לפני כמה שנים בעלון את סיפור התפנות התושבים. שההגנה באו לגח"מ והתכוונו להפחיד את התושבים (ואולי להעמיס משם פרות?) אז אנשי ג"ח העסיקו אותם ונתנו להם גוד-טיים (להגנה מחדרה) ו…