פוסטים

"ארכיאולוגיה מתוקה" / יריב אמיתי 2020

תמונה
לפני כמה שנים, ניגש אלי חבר טוב ואמר "... נשלחתי לנקות עליית גג ישנה ותראה מה מצאתי, יש'ך מה לעשות עם זה? כי אם לא, אז זה הולך לאשפה..." 
באותו רגע הוא שם לפני קופסא מקרטון מתפורר (שבעצמה הייתה פריט ארכיאולוגי) ובתוך הערבוביה של קורי עכביש, רגלי תיקנים ואבקמימי ראשית הקיבוץ, חייך אלי אוסף קטן ונפלא של עטיפות שוקולד וממתקים משנים עברו, ואני כחובב גדול של גרפיקה ישראלית ישנה, לא יכולתי להישאר אדיש לחיוך שכזה! לפי מה שידוע לי העטיפות נאספו במסירות ע"י ילדי משפחת מיכאלי (כיום סבים וסבתות בעצמם) ועם הזמן נשכח ונשלח לגלות בבוידעם.כל מי שהיה פעם ילד, בעיקר בתקופה שצעצועים, ממתקים וקניות לא היו עניין של מה-בכך, זוכר את הריגוש שבלאסוף, להשלים סדרות, להחליף עם חברים ובעיקר- להתהדר ב"מציאה" נדירה ויוקרתית שתעלה את קרנו בפני שאר הילדים. אז מה עושים עם אוסף כזה אתם שואלים?  מנקים מאבק, מוציאים את העטיפות הקרועות והמתפוררות (ועל הדרך מעניקים קבורה הולמת לשרידי התיקנים) וממסגרים בקפידה, ואתם מוזמנים לבקר לארכיון ולהנות מחתיכה קטנה ומתוקה של היסטוריה מקומית.ועכשיו לשאלה הכי…

יש ערימה של חבר'ה על הדשא / חנוש מורג

תמונה
יש ערימה של חבר'ה על הדשא, במילים אלה תיאר מאיר אריאל את ההווי של בני הקיבוץואין מתאים מכך לתיאור האווירה בצריפים של חברת הילדים בקיבוץ. כל כיתה שכנה בשכונה משלה, כשבכל אחת מן השכונות כיתת לימוד בנויה, כשלידה מבנים של מקלחת ושירותים, ומסביב להם שתי שורות צריפים לחדרי המגורים. כל השכונות ביחד היוו את הקמפוס החינוכי, כלומר, את בית הספר הקיבוצי ואת חברת הילדים שהיו שזורים אחד בשני. מגרש משחקים בבית הספר הישן בצריפים
הלימודים, חיי החברה והמסיבות כולם התקיימו בתוך השכונה שמעבר לקו האקליפטוסים שהפריד בין הצריפים למבני הקיבוץ. בדרך כלל נאלץ המורה להתחיל את השיעור עם המעטים שהצליחו להקים את עצמם ישירות מן המיטה לכיתה. המחברות והספרים היו תמיד בתוך התא שבשולחן בכיתה, תיק בית ספר – מי שמע על דבר כזה בכלל...את הצהרים בילינו יום יום בעבודה במשק הילדים. משק בית ספר, גילי צנגן, טלה אקשטיין
 1981-1983 עבודה במשק בית ספר צוות גן הירק
אתה יורד לצריפים? כך שאלנו אחד את השני בתום ארוחת הערב. את שעות הערב עד הארוחה בילינו עם ההורים, לעיתים רחוקות לקחנו את המחברת או הספר איתנו בערב לבית ההורים כדי לעשות ש…

הרהורים לשנה החדשה

תמונה
בכל שנה אנו עושים כעין חשבון נפש – מאזן של מה עשינו ומה עדיין רק רצינו לעשות.והשנה בארכיון, המשכנו כמו תמיד, לראיין עוד ועוד חברים על חייהם ומעשיהם.ביניהם גם מירהל'ה, שהצליחה כמו תמיד, לאתגר אותנו – הרצון שלה לספר הולך ביחד עם הרצון שלה לשמוע. לדבריה: "לא תמיד אני זוכרת מה שעשיתי, והיה משמח אותי גם לשמוע מאחרים מה הם זוכרים עלי. איפה נגעתי אני בחייהם".מה יש לומר, הניחה לפתחנו אתגר, ואנחנו לא ניענה לו? בוודאי שכן. אז קודם כל בחרנו מתוך התיק שלך, מירהל'ה, משהו ממש נחמד שסיפרת וכתבת לילדי הגן, ואנו מקווים שבהמשך לקטע הזה יבואו עוד זיכרונות וסיפורים עלייך מן החברים. עכשיו האתגר הוא שלכם, חברים...

מקום: גן דולבהזמן: שבועיים אחרונים של החופש הגדול.הצבעים: חום בגווניו השונים וירוק על כל גווניו.הריח: עוגות, ריח של שיער ילדיםבסוף השנה, כשמיכל הרול יצאה מהגן, החלפתי כמה פעמים בגן דולב. בביקורי האחרון פגשתי שני ילדים שהגיעו בסוף החופש, לקראת שנת הלימודים החדשה : שאול זיידמן (אופיר) בנם של ענת ואמיל, ואת נויה פיינברג בתם של גיא ונטע.זה היה רגע של התרגשות, קלטתי שהנה זה קורה. ניני…

"אותות ומופתים" / יריב אמיתי

תמונה
בעודי שקוע במשימה המונומנטלית של סריקת האלבומים בארכיון, העיניים שלי תמיד נדדו לעבר לוח קטן, מרופד בשאריות קטיפה אדומה שראתה ימים יפים יותר ועליו סיכות - אותות מערכה ממלחמות ישראל, סיכות תנועות-הנוער מימים של תקומה ועוד.
את התמונה יצרה חנוש מורג בערך בסוף האלף הקודם, כשלא רצתה שהסיכות הקטנות ילכו לאיבוד ושאנשים יוכלו להסתכל עליהם. המקור לסיכות היה מגוון, מאוספים שנים - סיכות שאספו פינדה שפע וחיים ויקטור (סבו של אמיר דלומי) ועוד.בין כל הסיכות בלטה סיכה יוצאת דופן, המורכבת משתי חרבות מוצלבות, עליהן מגן דויד כחול מאמייל ועליו המילה "ציון" שתפסה את מבטי.
מי שמכיר אותי יודע, שכמו לעורב, גם לי יש משיכה לחפצים קטנים ונוצצים (בעיקר אם הם מספרים סיפור היסטורי או אישי), ובאותו הרגע החלטתי לברר במה מדובר.אבל היכן מבררים דבר כזה בימינו? - בפייסבוק כמובן! שלחתי תמונה של הסיכה המדוברת לאנשים הטובים בקבוצת "אספני סמלים וסיכות ישראלים" (בה אני חבר), ותוך רגעים ספורים החלו לזרום תגובות (כמות הפניות בפרטי, בקשות החברות וה"חיזורים" היתה כמעט מביכה), כך שהבנתי שמדובר בפריט יוצ…

הפילוג שלי / שמעון הישראלי

תמונה
שמעון הישראלי, בן גבעת חיים, יליד שנת 1940. נולד לפני הפילוג בקיבוץ המאוחד. שמעון סיפר את סיפור חייו בראיון לארכיון הקיבוץ. בחרנו להביא פרק אחד מתוך הריאיון
פעם, 'גבעת חיים' הייתה רק 'גבעת חיים', בלי 'איחוד' או 'מאוחד'.הייתי בכיתה ז' כשעברתי לקיבוץ חדש, עד אז גדלתי עם כל בני כיתתי. החבר הכי טוב שלי היה עמית ממלוק, ואז היה הפילוג. הוא נשאר ב'מאוחד', ואני עברתי ל'איחוד'. כל השנים גדלנו יחד. נולדנו באותו חודש, הלכנו לאותו פעוטון, לאותו גן ואחר כך גם לאותה כיתה. שנינו היינו ילדי טבע והסתובבנו הרבה בחצר הקיבוץ. היינו כל כך קרובים זה לזה שאני זוכר שבטיול השנתי לבית השיטה מישהו שאל אותנו אם אנחנו תאומים. כשההורים שלי לא היו - הייתי אצלו בבית, וכשההורים שלו לא היו- היה הוא אצלי. היו לנו חוויות משותפות - גם יפות וגם מכאיבות. כשהוא קפץ ראש לבריכה ופתח את הראש רצתי איתו למרפאה וחיכיתי שיתפרו לו את החתך. כשהוציאו את שנינו מהשיעור והלכנו לשחק 'הקפות' ומצאנו מקל של טוריה, עמית אמר: "זה יהיה טוב להקפות", זרק את הכדור, הסתובב ב-360 מ…

תעלומה בגבעה / חנוש מורג

תמונה
בבטן המרתף של בית וינה היה מחסן תרבות מפואר שלאורך שנים טיפחו ושמרו עובדות הבית החל מאינה המיתולוגית, דרך אסתר ידיד, אורית ורפל, נחמה שגיא, עירית ברון והלאה והלאה, ביחד עם רכזות התרבות הרבות.
שם, במרתף, שכנו כיסאות עץ מתקפלים ששימשו אותנו לכל אירועי התרבות - קונצרטים, מסיבות, בתי קפה קיציים ועוד. שמרנו עליהם, סימנו אותם, דאגנו כל שנה לקבל תקציב מיוחד כדי להוסיף ולחדש את המלאי, ספרנו אותם אחד לאחד אחרי כל אירוע.
יום אחד - יוק! הם אינם.
לא פעם ולא פעמיים ניסיתי לשאול רכזות תרבות שהיו בתפקיד אחרי אם הן יודעות משהו, אבל, את התעלומה מתי ואיפה זה קרה לא פתרתי.

היום, על יד הפח של המגדל הייתה מונחת ערימת כיסאות רקובים ובלים, חבל שאי אפשר לדובב אותם.



מכתב מרון ארזי לארכיון - שימור זיכרון זלפי, מנשיה

תמונה
גח"א (שטחים חקלאיים במזרח) יושבת על שני כפרים ערביים.האחד נקרא (נדמה לי) מנשיה והשני ידוע יותר נקרא זלפי (זלפא או זלפה). הראשון (מנשיה) היה בין המרכז-המסחרי וקופ"ח והאצטדיון (איפה שהיתה המכוורת של משה-דייג) לכיוון פרדס זלפי. היו שם טרסות והלכנו לקטוף שם סברסים. בתקופתי כילד - לא זוכר שם מבנים. השני - זלפי (בעיקר באזור הפרדסים של מהדרין) היה עוד בנוי חלקית בילדותנו. הלכנו לגבעה הרבה פעמים. גם שם היו סברסים (?), אבל היו פטריות ונרקיסים כלניות וחרציות. במשך הזמן האבנים משם נעלמו. אולי לגינון בישובים? היום אין יותר זכר. הענין הוא שגם במשק (אני האחרון שקורא לגח"א משק?) הולך ופוחת הדור ויש פחות אנשים שזוכרים את המקומות האלה. בארכיון אין כמעט איזכורים ובאוסף התמונות אין תמונות קשורות. אני חושב שאיכשהו יהיה מעניין וחשוב גם בשביל ההיסטוריה לאסוף חומר אפשרי ממי שעדיין זוכרים ולשמר אותו.אמא שלי פירסמה לפני כמה שנים בעלון את סיפור התפנות התושבים. שההגנה באו לגח"מ והתכוונו להפחיד את התושבים (ואולי להעמיס משם פרות?) אז אנשי ג"ח העסיקו אותם ונתנו להם גוד-טיים (להגנה מחדרה) ו…

חלוצי גבעת חיים רוחצים בים / כתב: פ.ש

תמונה
הקיץ כבר בפתח, וזה זמן מעולה להזכר בטקסט שכתב פ.ש (יודעים מי זה?).
הקייצים של אז לא היו פחות חמים מאלה שבימינו ויש האומרים שאפילו חמים יותר. בשבתות שלטו שעמום וחוסר מעש. בשעות הבוקר הראשונות עוד יכולנו לשכב באוהלים ובצריפים, כל עת שצינת הלילה השאירה מעט קרירות, שאיפשרה לנו מנוחת שבת שכה זקוקים היינו לה.עד שנולד הרעיון לרחוץ בים הקרוב – דהיינו מרחק של כ-3 – 4 ק"מ, מדובר על קו אוויר, כלומר ישר דרך החולות באדמות ואדי חווארת – מה שקוראים היום עמק חפר. הייתה זו חבורה של מנין חברים וחברות, רובם עולי מערב אירופה, יודעי שחייה פלוס-מינוס.רכב כבר היה לנו, ה"פורד", שהסיע דרך קבע את חברי קבוצת הבניין לחדרה, אך איש לא העלה על הדעת שהוא מסוגל לעבור את בחולות בלי ה"קולי" ואפילו עגלת הפרידות לא תעמוד במבחן שכזה (וגם לפרידות הגיעה שבת!). ואכן הלכנו... רצוצים ומיוזעים הגענו לחוף, והים הנפלא פיצה אותנו במלוא המחיר, אם לא מעבר לזה.כאן יש לומר, שבחוף מכמורת של היום, קרי בין נתניה וחדרה, לא נראתה נפש חיה, להוציא אולי "משוגע" מעין התכלת או כפר ויתקין. אחרי 2-3 שבתות שכאלה ה…

זיכרונות מהלינה המשותפת בגבעת חיים / עירית גלילי (מיכאלי)

תמונה
27/12/2013

הרשימה במקור נועדה לגננת של ילדי גן בוגר בקיבוץ יפעת, בהקשר של ציון שנת השישים לקיבוץ יפעת. אמנם לא נולדתי ביפעת אבל נולדתי וגדלתי בקיבוץ (גבעת חיים איחוד). היו הבדלים בין הקיבוצים - בדעות החברים, בעבודות שהקיבוץ הציע, בצורת החגים, במוצא של רוב החברים ועוד הבדלים רבים. אבל הלינה המשותפת היתה אחד הדברים שאיחדו את רוב הקיבוצים.

המשפחה שלי עלתה לארץ לפני שנולדתי. להורי כבר היו אז ילדים. אמא היתה רגילה להשכיב אותם לישון בבית קרוב אליה, והיה לה לא פשוט להתרגל לשינוי. מרגע שהגיעה לקיבוץ היתה חייבת להישמע להוראות המטפלות בנוגע לילדים שלה. כדי שיתפנו לרקוד ולעבוד, ובגלל שהכל היה של כולם, לא היה מוזר לראשוני ההורים "למסור" את הילדים. לעומת אמא - לאחים שלי זה היה כיף. כמו קייטנה של ילדים גדולים. הם התרגלו מהר לחברת הילדים ונהנו להיות איתם כמה שיותר.
ואז אני נולדתי ומהיום הראשון שאמא ואני יצאנו מבית היולדות, ישנתי בבית התינוקות של הקיבוץ. למזלה של אמא, המטפלת שלי היתה אישיות נפלאה - גם מקצועית וגם נשמה. הזיכרונות שלי מתחילים מגיל הגן. ההורים גרו עדיין בגבעת חיים מאוחד והגן כבר …

עופר מאת: עדינה בר-אל

תמונה
היום הגיע לארכיון הסיפור הבא. רצינו לשתף אותו.

סיפור לזכרו של עופר פניגר ז"ל, בן קיבוץ גבעת-חיים, שנהרג בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.
פרולוג
הסיפור להלן לקוח מתוך ספרי "אישה זרה", שיש בו אוסף סיפורים לבני הנעורים (ספריית פועלים, 1996). הוא מבוסס על אירועים אמיתיים. האֵם בסיפור מגוללת בעצם את הסיפור שלי, בהיותי בנוער העובד ב"קן בורוכוב" בגבעתיים. גם האופן בו נודע לי על מותו של עופר, קרה כך בדיוק במציאות. הוספתי רק את המסגרת, בה האם מספרת לבתה.

עופר
מאת: עדינה בר-אל

"אימא, יש לך זמן? אני צריכה עזרה". ארבעת הכרכים שאחזתי בידי הכבידו עלי מאוד, ואני הנחתי אותם על השולחן לפניה.
"מה זה?" שאלה אימא, לוגמת מכוס קפה.
"גווילי אש", עניתי.
"אה, כתבי הנופלים. יש כבר ארבעה כרכים? כשאני הייתי צעירה, היו רק שניים. מאין הבאת אותם, מהספרייה? בשביל מה?"
"אני צריכה להכין את טקס יום הזיכרון. תוכלי לעזור לי לבחור קטעים, נכון?"
אימא לא ענתה. היא החלה לדפדף בספרים ולקרוא בהם.

"טוב", אמרתי, "אם תמצאי משהו מעניין, תסמני ו…