פוסטים

מציג פוסטים מתאריך ספטמבר, 2020

ספר התורה של קהילת וינה

תמונה
מה קרה לספר התורה של קהילת וינה ערב מלחמת העולם השניה, איך הוא קשור לחגלה, ואיך הוא קשור למשפחת בן אור בגבעת חיים איחוד? סקרנים? מוזמנים לקרוא... הכל התחיל כשדן שגיא מגבעת חיים איחוד (במקור מגבעת חיים מעבר לכביש) וחנה  חי בת למשפחת יוסלבסקי מוותיקי חגלה, למדו יחד בחברותא, וגלגלו את הסיפור מזיכרונותיהם עד שהגיע אלינו לארכיון... הקליד: יובל נקר בית הכנסת המשותף התקיים בצריף על גבול חגלה וגבעת חיים. הצריף שימש ביתם הזמני של משפחת לינדנפלד וכשעברו לבית הקבע, הפך הצריף לבית הכנסת. החלוצים החילוניים שהגיעו לארץ בעליות השלישית והרביעית והקימו את הישובים, לא גילו זיקה לדת. מספר שנים לאחר מכן עם עליית האנטישמיות באירופה, הזמינו החלוצים הצעירים את הוריהם שיצטרפו אליהם למפעל הציוני ויברחו מאירופה שעם עליית הנאצים הפכה מסוכנת ליהודים. משנה לשנה הצטרפו ליישובים שרק הוקמו ההורים שהגיעו מאירופה. בניגוד לדור החלוצים החילוני, ההורים שמרו על המסורת ובכדי לאפשר להם את שמירת היהדות, כפי שנהגו באירופה, הוקם בית הכנסת המשותף.  ב-1939 עם פרוץ המלחמה כשהבינו שלום וציפורה הפנר (סבא וסבתא של חנוך, עודד, יוסף ו

"ארכיאולוגיה מתוקה" / יריב אמיתי 2020

תמונה
לפני כמה שנים, ניגש אלי חבר טוב ואמר "... נשלחתי לנקות עליית גג ישנה ותראה מה מצאתי, יש'ך מה לעשות עם זה? כי אם לא, אז זה הולך לאשפה..."  באותו רגע הוא שם לפני קופסא מקרטון מתפורר (שבעצמה הייתה פריט ארכיאולוגי) ובתוך הערבוביה של קורי עכביש, רגלי תיקנים ואבק   מימי ראשית הקיבוץ, חייך אלי אוסף קטן ונפלא של עטיפות שוקולד וממתקים משנים עברו, ואני כחובב גדול של גרפיקה ישראלית ישנה, לא יכולתי להישאר אדיש לחיוך שכזה!  לפי מה שידוע לי העטיפות נאספו במסירות ע"י ילדי משפחת מיכאלי (כיום סבים וסבתות בעצמם) ועם הזמן נשכח ונשלח לגלות בבוידעם. כל מי שהיה פעם ילד, בעיקר בתקופה שצעצועים, ממתקים וקניות לא היו עניין של מה-בכך, זוכר את הריגוש שבלאסוף, להשלים סדרות, להחליף עם חברים ובעיקר- להתהדר ב"מציאה" נדירה ויוקרתית שתעלה את קרנו בפני שאר הילדים.  אז מה עושים עם אוסף כזה אתם שואלים?  מנקים מאבק, מוציאים את העטיפות הקרועות והמתפוררות (ועל הדרך מעניקים קבורה הולמת לשרידי התיקנים) וממסגרים בקפידה, ואתם מוזמנים לבקר לארכיון ולהנות מחתיכה קטנה ומתוקה של היסטוריה מקומית. ועכשיו

יש ערימה של חבר'ה על הדשא / חנוש מורג

תמונה
  יש ערימה של חבר'ה על הדשא,  במילים אלה תיאר מאיר אריאל את ההווי של בני הקיבוץ ואין מתאים מכך לתיאור האווירה בצריפים של חברת הילדים בקיבוץ.  כל כיתה שכנה בשכונה משלה, כשבכל אחת מן השכונות כיתת לימוד בנויה, כשלידה מבנים של מקלחת ושירותים, ומסביב להם שתי שורות צריפים לחדרי המגורים. כל השכונות ביחד היוו את הקמפוס החינוכי, כלומר, את בית הספר הקיבוצי ואת חברת הילדים שהיו שזורים אחד בשני. מגרש משחקים בבית הספר הישן בצריפים הלימודים, חיי החברה והמסיבות כולם התקיימו בתוך השכונה שמעבר לקו האקליפטוסים שהפריד בין הצריפים למבני הקיבוץ. בדרך כלל נאלץ המורה להתחיל את השיעור עם המעטים שהצליחו להקים את עצמם ישירות מן המיטה לכיתה. המחברות והספרים היו תמיד בתוך התא שבשולחן בכיתה, תיק בית ספר – מי שמע על דבר כזה בכלל...   את הצהרים בילינו יום יום בעבודה במשק הילדים. משק בית ספר, גילי צנגן, טלה אקשטיין  1981-1983 עבודה במשק בית ספר צוות גן הירק אתה יורד לצריפים? כך שאלנו אחד את השני בתום ארוחת הערב. את שעות הערב עד הארוחה בילינו עם ההורים, לעיתים רחוקות לקחנו את המחברת או הספר איתנו בערב לבית

הרהורים לשנה החדשה

תמונה
בכל שנה אנו עושים כעין חשבון נפש – מאזן של מה עשינו ומה עדיין רק רצינו לעשות. והשנה בארכיון, המשכנו כמו תמיד, לראיין עוד ועוד חברים על חייהם ומעשיהם. ביניהם גם מירהל'ה, שהצליחה כמו תמיד, לאתגר אותנו – הרצון שלה לספר הולך ביחד עם הרצון שלה לשמוע. לדבריה: "לא תמיד אני זוכרת מה שעשיתי, והיה משמח אותי גם לשמוע מאחרים מה הם זוכרים עלי. איפה נגעתי אני בחייהם". מה יש לומר, הניחה לפתחנו אתגר, ואנחנו לא ניענה לו? בוודאי שכן. אז קודם כל בחרנו מתוך התיק שלך, מירהל'ה, משהו ממש נחמד שסיפרת וכתבת לילדי הגן, ואנו מקווים שבהמשך לקטע הזה יבואו עוד זיכרונות וסיפורים עלייך מן החברים. עכשיו האתגר הוא שלכם, חברים... מקום: גן דולב הזמן: שבועיים אחרונים של החופש הגדול. הצבעים: חום בגווניו השונים וירוק על כל גווניו. הריח: עוגות, ריח של שיער ילדים בסוף השנה, כשמיכל הרול יצאה מהגן, החלפתי כמה פעמים בגן דולב. בביקורי האחרון פגשתי שני ילדים שהגיעו בסוף החופש, לקראת שנת הלימודים החדשה :  שאול זיידמן (אופיר) בנם של ענת ואמיל, ואת נויה פיינברג בתם של גיא ונטע. זה היה רגע של התרגשות,