רשומות

מציג פוסטים מתאריך אפריל, 2013

מכתב לארכיון

תמונה
יובל נקר הוא אחד הקוראים הנלהבים של הבלוג הזה.
שבוע שעבר נקעתי את הרגל (כן, כן רחמים יתקבלו בברכה), וכך התבטלה פגישתנו (יובל התחיל להתנדב בארכיון) והדבר בטח גרם לו לעוגמת נפש.
הנה לפניכם מכתב שיובל כתב לאחר יומו הראשון בארכיון.

מעניין מאוד לדעת מי הם האנשים 

הסיפורים

הקולות

התמונות

המראות

הדברים שחווינו ואנחנו בעצמנו הרגשנו וחווינו באותן התקופות של קיבוצינו

אני חושב

שזו חוויה מאוד מרתקת בעבורי ובעבור כל אחד שצריך ורוצה לחוות את ההיסטוריה והעבר שלו

ואני בטוח שנמצא בזה עניין

וזה דבר שאותי אישית מאוד מסקרן ומאוד מעניין

אני חושב שגם את מי שמת חשוב וכדאי להנציח באינטרנט ואני חושב שזה רעיון טוב

הנצחה זה דבר שחשוב !

וזה דבר שמעניין אותי לעשות

וכייף לי לגלות בזה עניין רב

אני אישית הייתי מרותק וגיליתי בזה עניין רב

כמו בדברים ששמורים בגנזך

וזה באמת הייתה חוויה בעבורי

תודה רבה על האירוח, תשומת הלב שנתת לי ועל הכבוד וחום הלב

אני אשמח לבוא לעבוד בהתנדבות בעבודות הארכיון



חג אביב, פורח, נעים, ושמח

יובל נקר

כי היום זה האתמול של מחר

תמונה
לא יודעת מי אמר את את המשפט הזה: "כי היום זה האתמול של מחר."
בטח איזה איש חכם (סליחה, מן הסתם אישה חכמה...)

אז אני רוצה לחלוק עמכם את העובדה שיש לי טלפון חכם. חבל שזה לא עושה אותי יותר חכמה.
לפני כמה שנים הבנתי שאני חייבת להתגבר על הפחד מדברים טכנולוגים חדשים. הדברים היום משתנים כל כך מהר וכל פעם צריך לבדוק את החדש ולראות אם הוא בכלל מתאים לך.

אבל אני דווקא הייתי נורא קשורה לנייד הישן שלי. הדינוזאור הקטן והחמוד. שלא התחבר לwhat's up ולא טרח לקבל תמונות במסרונים. מצד שני תמיד כשלכולם לא הייתה קליטה אז לי הייתה קליטה. ותמיד הייתה לי טעינה...

אבל החלטתי שזה הזמן להתקדם. במיוחד כשזה קשור לעבודה (ודרך אגב לילדים שלי אסור לשחק בפלאפון שלי אלא רק ללמד אותי ולסדר לי אותו בצורה נוחה ויעילה).

הרבה זמן אני מתלוננת שאין לי מצלמה בארכיון כדי לצלם את  הסיטואציות הקטנות בחיים שאחר כך נורא חשובות לארכיון - חיי היום-יום. אז עכשיו יש לי נייד ואיתו אני מצלמת. אני מתנסה.
צלמת אני לא. ולא למדתי צילום אבל מאחר ולא ישכרו לי שירותי צלם יומיומיים לארכיון אז אנחנו מנסים את המצלמה של הנייד שאמור…

איתן רותם ז"ל / חגי אשלגי

תמונה
חזותה הצנועה של בריכת גבעת חיים איחוד, בקצה הקיבוץ (לא הרחק מבית הקברות המקומי) אינה מרמזת במאום על ההיסטוריה שלה. הבריכה אינה נושאת שום סממן המסגיר את העובדה שחוד החנית של פעילות הספורט המימי בישראל התרחשה (ובחלקה עדיין מתרחשת) בה במשך עשורים ארוכים


מתוך אתר שוונג

החל בדור של האחים-השחיינים ראובן וגרשון שפע, דרך תור הזהב של קבוצת "הפועל גש"ם" בשחייה (עם סגל מלא אלופים) ועד היום, עם שחייני עמק חפר, כישרונות ואלופים רבים טחנו מקיר לקיר בבריכה שהחלה את ימיה כבריכת השקיה.

פעילות נוספת שנתקיימה בבריכה הזקנה, היתה פעילות ענפה של כדורמים – שהתחילה ביוזמתם של ראובן שפע ויורם ומנדלבאום, והצמיחה אליפויות מדינה רבות לקבוצת הקיבוץ, וכמה מבכירי שחקני ישראל לאורך השנים. שנים רבות סיפקה הפועל גבעת חיים כוכבים לנבחרת ישראל.

צמוד לבריכה הצנועה נמצא חדר כושר קטן, שעל קיר הכניסה שבו מתנוססות תמונות של בנים מקומיים שנפלו. את העין תופסת תמונה של עלם חסון, עם מבט בטוח וחזות קיבוצניקית סתורת שיער. השם שצמוד לתמונה הוא איתן רותם ז"ל.

איתן רותם נולד בשנת 1961, בקיבוץ גבעת חיים איחוד, להור…

לצערנו השירים הכי טובים הם השירים שעוסקים בכאב ובשכול...

שני שירים ליום הזכרון שרצינו לחלוק עמכם. האחד של בוצי ברות מהקיבוץ, והשני של כנסיית השכל: שום דברלא יפגע בי
ערב יום הזיכרון תשס"ח / בוצי ברות
הפנים שלא היכרנו הן המטרידות מכל. הסיפורים אולי מתגלגלים מערב יום זיכרון אחד לזה הבא אחריו, אבל התמונות מיטשטשות. כשהמדינה שלנו בת שישים אז לוחמי 48 שערם לבן ולוחמי 67 שערם לבן ולוחמי 73 עצבונם לבן וקפוא בעין. ואיך נשמור על הילדים משלג לבנון וחמסם של הבאים בלילה, ואיך נשמור את נשמתם זכה בבואם בשערי עזה ובשובם מבית חנון. ואתם אהובים שלנו כאן ממול, במנוחה כל כך לא נכונה הנתן לכם הניסיון תשובות בשבילנו, תגידו, קומו ותגידו, היה כדאי? מה תגידו ליונתן הקטן הנין של ז'ני, רך נולד וכבר על כתפיו לזכור את הפנים, הסיפורים, האהבה שהלכה יחפה בדשאים. תגידו לנו, הרי חלפו שישים שנה והשקט בושש עד מאד. מן מדינה שכזו שכל הזמן בדרך. אז מה אם בדרך פורחות חרציות הכאב כמו באותו היום בו באו שניים אנשים ושתקו בדלת.

שום דבר לא יפגע בי - כנסיית השכל - ליום הזיכרון



וכך פורחים להם ענני העשן (יום השואה)

תמונה
יום השואה חלף והוא משאיר הרבה הרהורים בלב.

האנדרטה הגדולה בקיבוץ שהוקמה לזכר קרובי המשפחה של חברי הקיבוץ שנספו בשואה מתנוססת לתפארת ליד בית העלמין.
שמות הנספים חקוקים עליה. גם שמו של הסבא רבה שלי חקוק שם - ראובן ברוסקין, וגם האח של סבתא שלי - מקס ברוסקין.

אנדרטת השואה , צילם: אמיר רוטגולץ
סבתי, ליובה שיפמן ממייסדי הקיבוץ נפטרה בגיל 100 וחצי (כבוד!) ורק בשנים האחרונות לפני מותה הצלחתי לגלות פרטים מעניינים על החיים שלה בלטביה, בעיר ליבאו, לפני שהיא עזבה לארץ ישראל (וכך בעצם ניצלו חייה).
"סבתא, ספרי לי סיפורים מהחיים שלך". הייתי מבקשת כל פעם.


הדהימה אותי העובדה שהיא נולדה כאשר ארץ ישראל עוד נשלטה בידי התורכים...
כל פעם שבקשתי מסבתא שתספר לי סיפורים מהעבר שלה היא הייתה חולקת עמי סיפורים מהתקופה שעלתה ארצה והלאה. נדמה היה כאילו היא מחקה את כל החיים לפני שעלתה לארץ.


בשנים האחרונות כאמור הצלחתי קצת לדובב אותה.
אפילו הצלחתי להגיע לעץ משפחתי עצום שאנחנו חלק ממנו, והצלחתי לאמת חלק מהנתונים שסיפרה לי.

ראובן הסבא רבה שלי נשאר לבדו - שתי בנותיו עזבו לארץ ישראל, בנו הבכור אלי עזב לארה&quo…

שלוש שורות ותו לא...

תמונה
האם ארכיון שאינו נגיש לקהל יש לו הצדקה?!

לא!

כמו שלספריה אין הצדקה אם אין לה קוראים!






יום עבודה בארכיון ושני הגיגים (רכילות, והשעמום שבתיוק)

תמונה
הגיג אלף:
היום במהלך הבוקר סיפרו לי שני אנשים בקיבוץ (ויסלחו לי כולם שאין שמות כי זה לא העניין כרגע) שסיפרו לי רכילות היסטורית מהווי הקיבוץ. האחת הייתה על איש ידוע בקיבוץ שהלך ללמוד רק בגלל שאישתו אמרה לו, והשנייה על ילדה (שהיום היא סבתא) שהציקו לה בקיבוץ.
הראשונה הצחיקה אותי והשנייה סתם העציבה אותי.
ולא ראיתי לנכון לעשות עם המידע הזה משהו מיוחד.

אבל אז חשבתי לעצמי...
מה עם המידע הזה? הרי כל הזמן עוצרים אותי ומספרים לי סיפורים...
חלקם אינפורמטיבים חשובים שאני מנסה לפרסם בערוצים המתאימים,
וחלקם בעצם סוג של פיקנטרייה שלא כתובה ממש בשום מקום.
אז מה עושים עם המידע האחרון? אוספים אותו? רושמים אותו?
אולי זו סתם רכילות שחלקה היא למעשה רק קנטרנות של אנשים? ואולי זו אמת שפשוט לאנשים לא נעים לכתוב?
והאם זה בכלל חשוב למישהו?

ואם נאסוף, איך נקרא למידע הזה?
מדור הרכילות ההיסטורית של קיבוץ גבעת חיים איחוד? והרכילאית היא הארכיונאית?...
ציפורה הארכיונאית?
הרכילאית הארכיונאית?
זה באמת סוג של תורה שבע"פ.



הגיג בית:
לתייק מסמכים לתיקים המתאימים בארכיון זה פשוט שעמום המחץ. זה נכון שזה חשוב, ואין מה לע…