שלוש שורות ותו לא...
האם ארכיון שאינו נגיש לקהל יש לו הצדקה?!
לא!
כמו שלספריה אין הצדקה אם אין לה קוראים!
הארכיון והמוות / היידי עפרון
.jpeg)
טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו...
נגיש. עובדה.
השבמחקהשאלה עם ניגשים וכנראה שמעט.
ורק שלא תוותרי. מן רישום דברי הימים מנקודת מבט. הרי יום אחד יהיה גם ארכיון לארכיונים.
המלצה שתעלי בתכיפות של כמידי חודש המלצה במודעות בטלוויזיה לבקר בארכיון כולל כתובת URL.
אבל אל תוותרי. ראי - גרשון פרינץ בהונגריה היגיע. אני מגיע. וודאי גם אחרים שלא מגיבים. למה אנשים שותקים?
אולי ניתן לסדר כמו בפייס מנגנון לייק/סמן אוהב. זו איזה צורה לאמר ראיתי. חושב שאם היה מנגנון כזה היית רואה שבכל זאת רבים מבקרים.