אהבה בגטו טרזינשטט

מרים צ'רבנקה (לבית משפחות הס ורטהיימר) נולדה ב-1924 בצ'כוסלובקיה וגדלה בעיירה עם חיי תרבות עשירים ופעילות ציונית ענפה. כנערה הצטרפה לתנועת 'השומר הצעיר' ועסקה בחינוך ובהדרכה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לגטו טרזין בצ'כיה יחד עם אחותה הקטנה רותי וסבתה. אבא שלה נלקח לפני שהגיעו לגטו, והיא לא ראתה אותו יותר. בגטו עבדה בטיפול בילדים, במטבח ובגן הירק. שם גם הכירה את מילה צ'רבנקה.

מילה צ'רבנקה נולד ב-1921 בצ'כוסלובקיה, ועם פלישת הנאצים נשלח לעבודות כפייה, בהן נחשף לתנאים קשים במיוחד. מאוחר יותר הגיע לטרזין, שם פגש את מרים. השניים טיפחו מערכת יחסים שהתחזקה למרות התנאים הבלתי אפשריים סביבם. 

בתאריך 24.3.1942 הגיעו רותי, סבתא ומרים לגטו טרזינשטט שבצ'כיה. הסבתא היתה כבר מעל שמונים, ולמרים מלאו בדיוק כמה ימים לפני כן 17. 

החיים בגטו טרזין היו תערובת של פחד תמידי, עבודת כפייה, ורגעים נדירים של תקווה. עבור מרים ומילה, הגטו היה מקום שבו הכל נלקח – פרט לאנושיותם. הם עבדו קשה: במטבח, בגני ירק, במחסנים – לעיתים 16 שעות ביום. הם חיו תחת איומי טרנספורטים שיכלו לבוא בכל רגע, בידיעה שמי שנשלח – לא תמיד חוזר. למרות זאת, בגטו נולדו גם קשרים עמוקים. שם נבטה אהבתם של מרים ומילה, שנאחזו זה בזו בתוך עולם קורס.

לאחר השחרור, שבו השניים לפראג, שם התאחדו שוב. בהמשך עלו לארץ ישראל, הקימו משפחה, ופעלו רבות בחינוך ובהנצחת השואה, הם היו בין המייסדים שהקימו את בית טרזין בגבעת חיים איחוד.

מתוך ראיון שערכה לאה הישראלי עם מרים צ'רבנקה 4.8.91

"היה לי חבר בגטו, שהכרתי בנסיבות קשות מאוד" מספרת מרים. "הוא היה בבית סוהר בגטו, וחיכה להישלח למזרח. בביקור שם הכרתי את הונזה, שסיפר לי על חברו מילה ממחנה העבודה. הוא אמר שמילה הוא מישהו מיוחד. שלושה ימים אחרי שהונזה נשלח בטרנספורט עם עוד כ-5,000 איש, מילה באמת הגיע. שמעתי מחברים שהוא שם, ובאמת מצאתי אותו. קראו לו אז צ'רבס, קיצור של צ'רבנקה. ומאז, כמו שמילה תמיד אומר – מהרגע הזה לא עזבתי אותו".

בגטו גילה מילה שהוריו נשלחו לאושוויץ ימים ספורים לפני בואו. "אז לא ידענו מה קורה במזרח" מסבירה מרים. "אם היינו יודעים, אני בטוחה שהרבה היו מנסים לברוח או למרוד. אבל הגרמנים היו מומחים באחריות קולקטיבית, אם מישהו עשה משהו, כל החדר, הבניין, ואפילו המשפחה נענשו. זה גרם לנו להיות מאוד ממושמעים".

הרומן ביניהם התחיל ממש ב-18 בדצמבר. "הייתה רכבת שיצאה לאושוויץ, ומילה עבד אז בפריקת והעמסת סחורות. אנחנו, הנוער הציוני, עזרנו לאנשים להעמיס את חפציהם. פתאום מילה הופיע ועזר לנו בהעמסה. אחרי שהרכבת יצאה, הלכנו על פסי הרכבת. היו לי שני סנדוויצ'ים, והצעתי לו אחד. כמה ימים אחרי, הייתי מוזמנת לאירוע ושם הרומן התחיל ברצינות".

מרים מסבירה שעד הטרנספורט הגדול בספטמבר 1943, הם לא ידע לאן נשלחים האנשים ועל מחנות ההשמדה. בהתחלה המשפחות נשלחו למחנה, שם החזיקו אותם חצי שנה, ואז שלחו את כולם למשרפות - ילדים ומבוגרים. לא השאירו אף אחד.

יעקב אדלשטיין, ראש ועד הגטו, ידע, והוא סירב להרכיב את הטרנספורט. בגלל זה שלחו אותו גם. תנועת 'החלוץ' קראה לצעירים, לא לעלות על הרכבת. להישמע לצו התנועה, לא להצטרף להורים. מרים, שלא היו לה הורים כבר, לא הייתה רשומה לטרנספורט הזה והיא כעסה. היו הרבה ויכוחים בהנהגה. מי שלא עלה עם ההורים, תקופה שלמה הוחרם. בדיעבד מרים יודעת שזו הייתה ההחלטה הנכונה. ההורים, כשהבינו לאן הגיעו – שמחו שלפחות הילדים נשארו בגטו.

מרים לא היתה כל הימים עם רותי אחותה, אבל הן שמרו על קשר ביום יום, ודאגו גם לסבתא המבוגרת שהיתה גם חולה. הסבתא לא שרדה את התנאים הקשים של הגטו.

מרים מתארת גם את היום הקשה בנובמבר 1943 "הגרמנים עברו עם כלבים ברחובות, וצעקו לכולם לצאת. אף אחד לא ידע מה הולך לקרות. הקושי המיוחד שלי היה אז, שרותי אחותי היתה חולה, ואמרו לנו שחולים נשארים במחנה. הגענו לואדי רחב מאד עם גבעות מסביב. מקום לא נעים, ירד גשם. סידרו אותנו בשורות שורות, כל שורה עשרה איש. מסביב, על הגבעות, היו גרמנים עם מכונות יריה, מעלינו חגו אווירונים. הכל נעשה כדי להפחיד אותנו. ניסו לספור אותנו.

אני כבר סיפרתי קודם שהיתה אחריות קולקטיבית. שלושה חבר'ה הצליחו לברוח מהגטו, ימים ספורים לפני כן, והגרמנים החליטו לספור את כל תושבי הגטו, כדי לגלות כמה הצליחו לברוח ומי הם. עמדנו שעות בשורות. אם מישהו היה הולך הצידה כדי לעשות פיפי, המספר היה מתבלבל, והמספרים לא התאימו. בתשע בלילה, כשהיו כבר דמדומים, קיבלנו פקודה לחזור למחנה. כל אותו היום, הייתי בטוחה שהרגו את רותי, ורותי היתה בטוחה שהרגו אותי. היו שם 30-40 אלף איש, ולא היינו יכולות לראות אחת את השניה. זקנים וחולים מתו לידנו. עזרנו למבוגרים והקמנו אותם. רק בשעה 12.00 בלילה הגעתי למגורים שלנו." אחר כך מרים גילתה שרותי שרדה את היום הנורא הזה.

אחת התקופות הקשות ביותר הייתה כשמילה נבחר לטרנספורט במאי 1944. "רצתי, התרוצצתי, הצליחו להוציא אותו, ואז שוב שלחו אותו, ואני התעלפתי. מילה הסתתר, ואני איתו. התחבאנו במרפאה של רופא שיניים. רק כששמענו את הקרון האחרון נסגר, העזנו לצאת".

מרים זוכרת שיום אחד פגשה בחורה אחת, שסיפרה לה שהתחילו לבנות משרפות. מרים שאלה אותה: "למה משרפות?" והיא ענתה "המשרפות ששורפים בהם את היהודים במזרח". מרים לא האמינה לה, ואמרה לה שלא צריכים לדבר דברים כאלה, כי זה יכול להכניס לפאניקה. 

חצי שנה לפני סוף המלחמה הגטו התרוקן מאנשים. נשארו בגטו בערך 6,000 איש - 95% מהם זקנים וחולים, ורק כ-200 צעירים. בגטו מי שהיה בן 40 נראה זקן מאד.

מי שעזר למרים בעבר אמר לה: "את לא מתנדבת לשום דבר, אני חייב לנסוע, אבל את עכשיו תתחילי לעבוד בעבודה עבור מכונת המלחמה הגרמנית, ועליך ועל רותי יישמרו עד סוף המלחמה, והסוף הזה יהיה בקרוב".

במשך ארבעה חודשים עבדה מרים 16 שעות רצופות מדי יום – משמרת בוקר במפעל ועוד שמונה שעות במטבח. "כל ערב הגעתי הביתה עם רגליים נפוחות מאוד. הייתה לי בחדר חברה חולת שחפת, והיא הכינה לי קערה עם מים חמים וקרים, כדי שאוכל למחרת לקום ולהמשיך לעבוד”.

מילה נשלח באחד הטרנספורטים האחרונים, בספטמבר-אוקטובר 1944. זה היה יום נורא ומרים לא מספרת עליו בראיון.

על הימים שאחרי השחרור של הגטו על ידי הרוסים מרים מספרת "כולם בטח שמעו על צעדות המוות. המקום היחידי במרכז אירופה שהיה מסודר, ושהיה ביכולתו לקלוט את האנשים שחזרו מצעדות המוות, היה גטו טרזין. מאמצע מרץ 1945, התחילו לחזור לצ'כיה מהמזרח יהודים, ממחנות המוות. אנשים הגיעו במצב לא אנושי. כל אירופה היתה מלאה ביהודים פליטים. ניצולים יהודים שחיפשו קרובי משפחה ומקום מקלט. אני זוכרת שיום אחד הגיע פטר לנג. הכרתי אותו מקודם, מהתקופה שהוא היה בגטו. פתאום אני רואה אותו, איך שהוא נכנס לגטו. עמדנו שם, והסתכלנו, חיכינו לאנשים שחוזרים. איך שראיתי אותו נבהלתי מהמראה שלו, הוא שקל 35 ק"ג, נראה רזה ועייף. איך שהוא נכנס אמרתי לו שיעשה את עצמו מתעלף, ואנחנו נפנה אותו. לקחתי אותו על הידיים, כמו תינוק, המשקל שלו היה כה מועט."

לאחר השחרור, מרים ואחותה הגיעו לפראג. "יום אחד אני זוכרת שעמדנו בתור לקבל אוכל. ואז, איזה בחור אמר לי פתאום: 'דיברתי עם צ'רבס', זה היה הכינוי של מילה. שמעתי את זה ומיד התעלפתי. בלי הכרה שכבתי על הרצפה. זו היתה הפעם השניה שהתעלפתי בחיים שלי. שפכו עלי מים, העירו אותי". הבחור אמר לה שראה את מילה לפני שבועיים, שהוא ישב בבודפשט ליד חברו ירקה שגסס מטיפוס. מילה אמר שהוא מחכה עד שחברו יבריא ולא מתכוון לחזור בלעדיו.

מרים הלכה כל יומיים לבית משפחתו של ירקה, בתקווה לפגוש את מילה. "יום אחד פותח לי את הדלת ירקה. שניהם עמדו בפתח, והיו כל כך דומים... שניהם היו עם בגדי צבא אנגלי, קרחים ושמנים. נפלתי על צווארו של ירקה בנשיקה, והוא אמר לי: 'אני לא מילה', ואז חיבקתי את מילה שעמד על ידו".

מילה היה אומר תמיד: רק אני חזרתי, אז היא התחתנה איתי. והאמת היא שכל אלה שהיו חברים שלי, אף אחד מהם לא חזר, חוץ ממילה. מילה היה האחרון, ואולי גם זאת הסיבה שהקשר שלנו התחדש כל כך חזק.

מרים ומילן צ'רבנקה עם תמר ודני

כשהתאחדו לאחר המלחמה התחתנו ונולדה להם בת ושמה תמר ויומיים לאחר עלייתם נולד דני ואיתם הגיעו לגבעת חיים. מיכל ואורנה נולדו יותר מאוחר. הקשר החזק עם רותי אחותה נמשך שנים רבות. 

מרים צ'רבנקה ואחותה רותי, עם התינוקת תמר

השניים פעלו רבות בחינוך ובהנצחת השואה, והיו בין המייסדים שהקימו את בית טרזין בגבעת חיים איחוד – מקום שמנציח את זכר הנספים ובו-זמנית מסמל את ניצחונם הקטן: "הנה אנחנו כאן, אוהבים, חיים, וזוכרים".

טקס הנחת אבן הפינה בית טרזין 1969

פטר לנג ומילן צ'רבנקה