פוסטים

מציג פוסטים מתאריך מאי, 2013

הביטו מטה, הו בני תמותה!

תמונה
הכותרת הזו התגלגלה לי על הלשון בצורה כה נעימה שהייתי פשוט חייבת לרשום אותה! אני אוהבת ללכת בקיבוץ, בשבילים - להגיד שלום, לשוחח, להביט בכל פינה. שמתי לב שלאחרונה אני יותר ויותר הולכת ומדברת בנייד או מסמסת. הרי בנינו, זה זמן מעולה - בין לבין, להספיק כל מיני דברים - לקבוע תור לרופא, להזכיר לגדול להביא את אחותו, לכתוב לי תזכורת למה שאולי אשכח עוד מעט... הרי אחר כך מגיעים לעבודה ושוכחים הכל. אז זהו - החלטתי לנסות שלא לדבר בשבילים ולא לסמס. ודווקא להסתכל למטה חשוב מדי פעם, ולא רק לצדדים. צילם: עמרם נבו למה? כי פעם עשו מדרכות באהבה ופעם ציירו על המדרכות, ויש מקומות בקיבוץ שאפילו יש שרידים לאותן יצירות אמנותיות. משה דייג בנה מדרכות והיה מצייר עליהן -לעיתים קווים מעוגלים, דגמים ואפילו ממש ציורי אובייקטים כמו מכונית ואווירון. קיים היום, ליד פינה חמה הישנה, צילמה: מירלה זיו הנה מה שסיפר משה דייג: "...עם הגינון והבנייה נדרשתי גם לתת פתרונות להולכי הרגל. התחלתי ללמוד את מלאכת ריצוף המדרכות. וכך, באופן לא מתוכנן מראש, התחילה כאן אופנת המדרכות המצויירות. ליד בתי הי

טעימות לשבועות!

תמונה
קיבוץ גבעת חיים איחוד עלה לקרקע לפני 61 שנים בתאריך 23 במאי 1952 - כ"ח באייר תשי"ב (יותר מאוחר נקבע התאריך העברי הזה ל'יום ירושלים!'). אבל עכשיו אנחנו בשבועות, והנה מקבץ תמונות לשבועות - החג שאולי הכי מזוהה עם התנועה הקיבוצית. ומה היום? יש נהירה מחודשת לטקסים, וחברים ואורחים גודשים את המדשאות. ועכשיו האתגר הוא לצקת תוכן מחודש בטקסים המרגשים הללו. אז מה נותר לאחל? חג שמח, ירוק ופורח! (בסוף מאמר נחמד על אמנות, שבועות וקיבוץ עם התייחסות לתמונותיו של ידיד רובין) דובי קרול מורדי מורג מחזור כ"ב-כ"ג: מימין: דורון שפע, דרור פרינץ, ניר שמיר ובסוף השורה זו כנראה אורית ורפל זכרה לברכה. על יד יואל מלי בשורה הקדמית נעמי זילברמן. אסתר ברגר, עורפה הלברשטיט, אמירה קרול, אפרת פנינגר 1968 מבט מזרחה 1964 אילת הישראלי ביכורים 1966 גיורא שקדי, עמי ברוך, אחי פרנק, דני הרמן תמר בר אילן, תמנע אופיר ודניאלה קראוס שנים ראשונות עוזי נבון, מצד ימין מציצה רביבה שמיר שמחה בשבועות, שנים ראשונות, המגדל עוד לא בנוי במלואו

הפסיפסים של יצחק יעקובוביץ / חנוש מורג

תמונה
בעינינו הילדים הוא היה אדם מעולם אחר – כבר בראשית הקיבוץ, כשהורינו היו עדיין צעירים יחסית, הוא היה סבא. אבל דווקא הוא ריתק אותנו, ואיך?  כל יום בשעות של אחרי הצהרים היה ישוב על גבי שרפרף קטן במרפסת ביתו, שאותה הוא הפך לסטודיו אינטימי. אנחנו, הילדים של השכונה, ישבנו לידו מרותקים למעשי ידיו. בעדינות אין קץ הוא היה שובר אבנים בגוונים שונים ובצורות שונות, מכין אותן לעבודת הפסיפס שאותה יצר. הנושאים שבחר להעלות בתמונות הפסיפס היו מעולם היהדות – שבטי ישראל, שבעת המינים, עולם העיירה. על הפסיפס של 12 השבטים עמל זמן רב, ואני זוכרת שביחד איתו התרגשנו כל פעם שהוא סיים את אחד מן השבטים. המלאכה התארכה ואני אפילו לא זוכרת מתי הסתיימה. אני כן זוכרת שהוא תרם אותה לטובת המועדון ובמשך שנים היא עיטרה את קיר הכניסה למועדון. היום, היא תלויה בכניסה למזכירות, ואין לכם אלא לקחת רגע ולהשתהות לידה, לשים לב לאבנים הקטנות מהן עשויות האלומות של שבט יוסף, להתבונן בגוונים היוצרים את אוהלי שבט אשר ועוד ועוד... ממול – ממש משמאל לדלת למזכירות – שבעת המינים – מרהיבה בצבעוניותה – והכל מחומרים שהו