טעימות לשבועות!

קיבוץ גבעת חיים איחוד עלה לקרקע לפני 61 שנים בתאריך 23 במאי 1952 - כ"ח באייר תשי"ב (יותר מאוחר נקבע התאריך העברי הזה ל'יום ירושלים!').

אבל עכשיו אנחנו בשבועות, והנה מקבץ תמונות לשבועות - החג שאולי הכי מזוהה עם התנועה הקיבוצית.
ומה היום? יש נהירה מחודשת לטקסים, וחברים ואורחים גודשים את המדשאות. ועכשיו האתגר הוא לצקת תוכן מחודש בטקסים המרגשים הללו.

אז מה נותר לאחל? חג שמח, ירוק ופורח!

(בסוף מאמר נחמד על אמנות, שבועות וקיבוץ עם התייחסות לתמונותיו של ידיד רובין)

דובי קרול

מורדי מורג

מחזור כ"ב-כ"ג: מימין: דורון שפע, דרור פרינץ, ניר שמיר ובסוף השורה זו כנראה אורית ורפל זכרה לברכה.
על יד יואל מלי בשורה הקדמית נעמי זילברמן.

אסתר ברגר, עורפה הלברשטיט, אמירה קרול, אפרת פנינגר

1968 מבט מזרחה

1964 אילת הישראלי

ביכורים 1966 גיורא שקדי, עמי ברוך, אחי פרנק, דני הרמן

תמר בר אילן, תמנע אופיר ודניאלה קראוס

שנים ראשונות

עוזי נבון, מצד ימין מציצה רביבה שמיר

שמחה בשבועות, שנים ראשונות, המגדל עוד לא בנוי במלואו

גילה אייזנר, חווי גוטקינד

צופים בטקס

בתהלוכה, ילדי הייאט (פרינץ)

בנות בלבן, 2011
דניאלה פרי. תמר שמיר, תמר נבון, יעל חילי, הגר שילה,
רויטל ימין, דינה הרטמן, אופירה הישראלי

חג ביכורים  בזלפי - 1953

רינה נבון, שולה כפרי בחג ביכורים - 1954

חג ביכורים - 1970

חג ביכורים, חממה

דניאלה קראוס, פנינה בליך, עירית מיכאלי, לאה שחר

ענת ויעל גושן בחג הביכורים

שבועות - ריקוד 2008 (משמאל: שמעון הישראלי, גארט סטיוארט, גרשון שפע, אודי ארבל,
אלכס קראוס (מתכופף) אריק סיוון, אלדד ורדי 

וגם סרטים...
(לחצו על המילים הבאות לפתיחת הסרטונים)

ביכורים 1956?

ביכורים 1970

ביכורים 1991
ביכורים 2011



והנה גם כתבה מעניינת ישר מה"תנור" של יד יערי
תבנית נוף שדותיו – מחווה אומנותי לחג הביכורים / יובל דניאלי
מתוך הבלוג של יד יערי: http://yadyaari.blogspot.co.il/

(15/04/2013)


נהוג לומר שהאדם הוא "תבנית נוף מולדתו". על היוצר הקיבוצי אפשר לומר שהוא תבנית נוף שדותיו.
יוצרים רבים מתמודדים ביצירתם עם הנוף הקיבוצי, עם השדות, המטעים, עם ריח הזבל וניחוח החציר. חג הביכורים נהפך כבר מזמן לאחד מהחגים היותר מבוקשים ומושקעים בתרבות הקיבוצית. הוא החג המזוהה יותר מכל עם החקלאות הקיבוצית על ענפיה וסוגיה. טקס חג הביכורים נהפך לטקס "חג הביקורים". עם ישראל עולה לרגל לקיבוצים לחזות בתהלוכת הענפים על צי הטרקטורים והמחרשות כדי לחוש מאין צומחת החיטה, ומהיכן באים פירות האבוקדו אל סל הקניות בסופרמרקט ומי מספק לתנובה את ליטרת החלב. טקס החג מלווה תמיד ב"הפנינג" אומנותי שלא היה מבייש אומנים סביבתיים בעולם. למרות השינוי הדרמטי במפת התעסוקה הקיבוצית, בה רבים וטובים מוצאים פרנסתם במקצועות חופשיים מחוץ לקיבוץ, ולמרות הקטנה משמעותית בכמות העובדים בחקלאות, עדיין נשאר הקיבוץ כמזוהה יותר מכל עם החקלאות. ולראיה, קיבוצי קלט בשנים האחרונות חברים חדשים שאין אחריהם עבר חקלאי, ובכל זאת אני רואה אותם רוקדים ושרים בטקס חג הביכורים בלב שדה החיטה שנקצר, כאילו צמחו בעצמם בשדות הקיבוץ מילדות.כי מה מרגש יותר מאשר לראות בקציר החיטה ובצמיחת הכותנה. בהשתנות היבולים בהתאם לעונות השנה. בשבילי אין דבר מרשים יותר משדה ירוק, כמו שאין לבן יותר משדה כותנה. הלכתי לאורך דרך העפר המובילה אל בריכות הדגים, דרך החוצה שדה חרוש בצבע אדום מעורב בחום כהה. צבע אדמה טרי רגע לפני הזריעה. איך אפשר שלא להתרגש. כמי שגדל על האדמה הזו ומלווה אותה כבר שנים רבות זו חוויה אסטטית המתחדשת מעת לעת. החוויה מתעצמת עם בא השקיעה. צלליות הרגבים מקבלים פלסטיות מיוחדת. כל פיסת קרקע נחרצת בחריצי צל עד שהשמש נעלמת בפאתי מערב.


זה חג הביכורים האמיתי!

אחרי פתיחה חקלאית שכזו מתבקשת השאלה: האם יש ייחוד לאמנות הפלסטית הקיבוצית, והאם יש ייחוד לטעם האומנותי הקיבוצי?
היוצר הקיבוצי, ששורה עם האדמה, שעובד עמה, שדורך עליה ברגליו, שמלווה אותה במחזוריות הטבע מזריחה עד שקיעה, מזריעה עד קציר וחריש לאורך השמש והגשם, עם בא טיפות הטל ורוחות האבק. שחופר במו ידיו בור כדי לטעת עץ. ליוצר שכזה יש מבט אחר על הפלסטיות הבאה מהטבע מאשר לאורח לרגע שרואה את צמיחת השדות מחלון המכונית הנוסעת על כביש האספלט השחור. האומנים הקיבוציים רגישים במיוחד לתלת ממד. החומריות שביצירתם נוכחת אצלם ביתר ריכוזיות ועוצמה. אינני מדבר על איכות היצירה ונושאיה, אלא על השימוש בחומרי יצירה. מה שמייחד לדעתי את היוצר הקיבוצי הוא הטיפול בחומר והשימוש בו. הרגישות לסטרוקטורה , לחומריות שבצבע. השימוש בתלת ממד הוא תוצאה ישירה של המגע היום יומי עם רגבי האדמה ושדות הקיבוץ. פסלים רבים הם חברי קיבוץ. הם חשים את אבן הבזלת בידיהם, ומפסלים בחומר הקשה כאילו חרשו את שדות קיבוצם. אין זה מקרה שיוזמות אומנותיות ישראליות ואף בינלאומיות רבות וחשובות שבמרכזם עמד דיאלוג עם הסביבה, יצאו מבין אמני התנועה הקיבוצית. נציין לדוגמא את אמני הגליל חברי קיבוצים שהובילו פרויקטים אומנותיים - סביבתיים בתל חי בשנות ה - 80. אין זה מקרה שאמנים חברי קיבוץ מתחברים אל סביבתם , אל נופי קיבוצם ומרחבי הארץ ויוצרים אומנות סביבתית במיטבה, אומנות אקולוגיות כדוגמת החממה בעין שמר בראשותו של אביטל גבע, או אומנות המתקשרת עם הטבע והאדמה, "אומנות בוטנית" כדוגמת יצירתו של נועם רבינוביץ' (בית השיטה).

ידיד רובין

לפני למעלה משנה נפטר בטרם עת שכני מגבעת-חיים איחוד הצייר ואיש השדה ידיד רובין. ידיד רובין היה פלח וותיק ופקח כותנה מסור ומקצועי. אימפרסיוניסט בציורי השדות של קיבוצו. ידיד היה עובד אדמה אמיתי החוזר שוב ושוב בציוריו אל השדות שכה אהב. אל התלם ופרי האדמה, אל שדרות הברושים וריח השדה. אל השמש הקופחת וזהוב השיבולים, באובססיה המובנת רק לחקלאי החוזר מדי יום אל חלקת אדמתו. ידיד רובין הוא הצייר המובהק של שדות הקיבוץ. אני נזכר בביקור בסטודיו שלו. מביט בו ביושבו על הרצפה בינות לערמת שפופרות צבע ומורח ישר מהשפופרת את בד ציוריו. החומר הישיר הנשפך על הבד ללא תווך של מכחול, המגע הישיר שידיד רובין היה זקוק לו, נספג עם המגע הישיר עם השדות. החומריות הצבעונית של הצבע הייתה חשובה לו.

ידיד רובין

ראוי ידיד רובין שבחג מתן הביכורים החקלאיים, נזכור בחיבה ואהדה את יצירתו, אף היא כולה תשורה לשוחרי האומנות והשדה, יצירה המצטרפת למצעד הגאווה החקלאי של ענפי השדה העוברים בסך לפני קהל החוגגים ובמת הטקס הבנויה לתפארת מערמות חציר.

פיטר ברויגל חתונה כפרית 1568 

ובאשר לטעם הקיבוצי. גם בו יש מהמיוחדות. אני נזכר בתמונות שנתלו בבתי הילדים ובחדרי החברים בשנות החמישים. אלו לא היו סתם תמונות באקראי. הן נבחרו בקפידה מתוך מחשבה וראיה אסטטית חינוכית. היו אלו רפרודוקציות שנרכשו בחנות "לוטוס" ברחוב אלנבי בתל אביב במחיר השווה לכל נפש. בעל החנות היה קומוניסט , שייבא "אומנות מתקדמת". בחנות הרפרודוקציות שלו יכולת למצוא גם אומנות קומוניסטית מסין הגדולה. תמונת "הקוצרים" של פיטר ברויגל (1525-1569)מהמאה ה – 16. חבורה של קוצרים בשדה שיבולי זהב, ובצדה חבורת איכרים (נשים וגברים) סועדים את ליבם בהפסקת הקציר. ברויגל הוא אמן הפרטים הקטנים. הצבעים חמים ומשרים שמחה של איסוף הקציר. חג ביכורים פלמי... תמונה אחרת של ברויגל "חתונה כפרית" גם היא נוכחת הייתה בחדרי חברים בשנות החמישים. כוחה בעממיותה, באוטנטיות הפולקלוריסטית של שמחת חיים כפרית שורשית ופשוטה. מגש העץ הפשוט שסיביו ומסמריו מוטבעים בו עד לפרט האחרון, נישא אל הסועדים כשעליו מונחות צלחות מלאות באוכל של עניים, דייסת תירס ודייסת חלב. החתונה הענייה הזו מתרחשת באסם תבואה רחב, היא מחווה למעמד האיכרים הצנוע של העם הפלמי. לקיבוצניקים של שנות הארבעים – חמישים שבעצמם חייו חיי צנע ופשטות קל היה להזדהות עם הציור, במידה רבה הם ראו בו את חזות עצמם. כיום אין למוצא יותר בבתים הגדולים שבהרחבות הקיבוציות החדשות את ציוריו העממיים של ברויגל... עוד תמונת שדה מוצאים אנו בציור "המלקטות" של הצייר הצרפתי - אימפרסיוניסטי – ז'אן פרנסואה מילה (1814-1875). מילה שחיי בסביבה כפרית הרבה בציוריו לתאר את שדות הכפר ואת שעות הקציר.

פול סזאן דום עם סל תפוחים 1894 

פול סזאן (1886-1957) שיצירותיו עטרו אף הן את הקירות היו לרוב ציורי טבע דומם של אגרטל ופירות כדוגמת הציור: "צנצנת עם חבצלות" בשילוב תפוחי עץ עסיסיים בשלל צבעי כתום, אדום וצהוב. ציור נוסף פופולארי "טבע דומם עם בצלים" או "טבע דומם עם תפוחים ואפרסקים". הפרי, הואזה, הבד על כפליו היורד מהשולחן אל כוון הרצפה, והפרחים, היו למודל אהוב על סזאן, וגם על חברי הקיבוצים... כמדומני שהאמן הפופולארי ביותר בחדרי חברי קיבוצי היה וינסנט ואן גוך (1853-1890): "שדה חיטה עם עורבים" או אגרטל עם חמניות. ציור בו מביא ואן גוך את ריח השדה אל החדר הקיבוצי הדל של שנות הארבעים באמצעות זר חמניות זהובות מראה, המוסיפות שמחה וצבע. "נוף עם ברושים", כמו ציור אחר "דרך בכפר בלילה" אף היא עם ברוש מרשים במרכז התמונה, יכלו בקלות להיות חלק מנופי עמק חפר. ועוד תמונה משל ואן גוך : "אוכלי הבולבוסים". אני זוכר את תמונתו של הצייר המכסיקאני דיאגו ריברה (1888-1975), גבר כפרי הנושא על גבו סל עמוס בפרחי קלות לבנות, תמונה שתלתה באחד מבתי הילדים שבקיבוצי. המשותף לכולם הוא הקשר לאדמה ופריה, לשדות, לחיי היום יום הפשוטים של האיכרים ועובדי האדמה.

שרגא וויל מנוחה בשדה 1952 

ואצלנו בשדה הציור הקיבוצי מפיק עיתון "על המשמר" בשנת 1952 רפרודוקציה צבעונית של שרגא ווייל (קיבוץ העוגן) "מנוחה בשדה". שני חקלאים קיבוצניקים נחים למרגלות קומביין אדום, בצד שמאל של התמונה שדה חיטה צפוף המוכן לקציר. מימין סלסלה עם לחם שחור וקנקן חרס עם מים. הטעם הקיבוצי הממוצע נע במרווח בין שדותיו של ברויגל לאלה של ווייל. המשותף ביניהם רב מהמרחק בשנים ובקילומטרים.כן, ישנה אידיאולוגיה סמויה בבחירת הציורים. אידיאולוגיה המשבחת את עבודת השדה, את האדם הפשוט, את הריאליזם שביצירה ואת פרי עמל השדה. הבחירה במקצוע של חקלאי לא היה הכרח תעסוקתי, זו הייתה אידיאולוגיה בורכוביסטית – ציונית שהקיבוץ חינך אליה גם באמצעות ציורים שנתלו בחדרי החברים.
הערות:הטעם הקיבוצי לא הסתפק בדימויי חקלאות בלבד, הם היו מרכזיים אך לא בלעדיים.
הנושא הסוציאלי, כמיהה לשלום, אומנות יהודית וישראלית ועוד נושאים נוספים היו ברפרטואר של חברי הקיבוץ. ציירים כמו שאגאל, מודיליאני, פיקאסו, דיאגו ריברה, קתה קולביץ' היו פופולאריים מאוד. בשנות ה – 50.