ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

כל כך הרבה רעיונות יש לי לבלוג ומעט זמן... כשאנשים פוגשים אותי בשביל, ושואלים בתוכחה למה אני לא כותבת בבלוג אני נאנחת בתוגה... אכן, מן הראוי היה לכתוב הרבה בבלוג. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה. הפעם אני רוצה לספר לכם על טביעת אצבע של ארכיונאים עם דוגמא ספציפית אחת מההיסטוריה של הארכיון שלנו. כמובן שהמושג "טביעת אצבע" הוא מושג פיזי (הידעתם? גם לתאומים זהים יש טביעת אצבע שונה, הידעתם? יש אנשים שיש להם פגם גנטי והם נולדים, אבוי... ללא טביעת אצבע?! ושלא נדבר כאן בהרחבה על המאגר הביומטרי...) אבל ניתן לשאול את המושג "טביעת אצבע" גם למושגים מטאפורים. לכל אדם יש טביעת אצבע, אם זה בשיחה, בציור, בשירה, במחקר, בדיון, וכו'. לפעמים אתה משוחח עם אדם מסויים, ואתה יודע בדיוק מרבי שאותו האדם לא הגה את הרעיון המופלא שהוא הרגע חלק איתך. אתה יודע שהמקור לרעיון הזה היה מישהו אחר שאותו אתה מכיר היטב, ומכיר את טביעת האצבע שלו, כלומר את טביעת האצבע המחשבתית שלו... וכרגיל אני רוצה לכתוב על דבר מסויים וגולשת (יש היגידו טובעת) ל (ב) נושא אחר. גם לארכיונאים יש טביעות אצבע. נכון, ...

*התפרסם בעיתון "מה נשמע", ספטמבר 2015 כמו הרבה ארכיונים בארץ ובעולם, גם בארכיון של קיבוץ גבעת חיים איחוד מתחבטים בשאלה של הנגשה – איך, מה ולמה? עם זאת, השאלות הללו לא עוצרות אותנו מלהתנסות בהנגשה בדרכים שונות, תוך לימוד הנושא והאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו. לפעמים במרוץ היומיומי של העבודה לא עוצרים על מנת לארגן ולכתוב את רציונל הדברים שעומד מאחורי העשייה. הזדמנות זו לכתוב, מחדדת לנו כארכיון את המטרות, היעדים ודרכי העבודה. ארכיון בוטיק את המושג "ארכיון בוטיק" שמעתי לאחרונה בכנס טלדן 2015, והוא מצא חן בעיני. הארכיון שלנו – בקיבוץ גבעת חיים איחוד, קטן ואינטימי, ויש בו חומרים נהדרים בטעם מקומי משובח. שורשיו נעוצים בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, עת התפלג הקיבוץ מקיבוץ האם – גבעת חיים, אבל יש בו גם חומרים שקדמו לפילוג האידאולוגי. הארכיון קיבל "בית" רק בתחילת שנות השמונים, כשנבנה בניין המנהלה החדש בקיבוץ. במשך שנים, פעל הארכיון לפי נהלים שנקבעו על ידי ארכיונאים מקצועיים. המושג הנגשה בשפה הארכיונאית, פירוש המושג "גישה ונגישות למידע ...

במזכירות של גבעת חיים איחוד תלויות הרבה תמונות מהעבר של הקיבוץ. גם זה סוג של מוזיאון. ליד החדר של מנהלת כ"א תלויה כרזה. עברתי לידה המון פעמים ולא התייחסתי אליה. עכשיו פסח וכנראה זה בדיוק הזמן שהייתי צריכה לפתע לשים לב אליה. הנה הכרזה: אז מה ניתן ללמוד מהכרזה? היא משנת 1982? הבסיס שלה הוא קרש גדול ריבועי, שעליו משורטטת מפה גדולה של סדרי מקומות הישיבה בחדר האוכל (1136 מקומות). מצאתי בארכיון את  המסמך הבא סרוק -  רישום  סדר פסח של שמות המשפחות, מספרי הכיסאות ושמות האזורים השונים לישיבה (לפי צמחים). אני לא יודעת ממתי הרישום הזה אבל יש שם הרבה אנשים שכבר לא עמנו וכאלה שכבר עזבו את הקיבוץ. על הקרש הגדול הודבק מעין נייר שקוף שעליו הודבקו שני מלבנים ובינהם עץ. בכל מלבן יש הזמנה לאירוע אחר בפסח: מלבן עליון:  הגיע ליל הסדר הלילה הזה, כל העולם אומרים בו הלל בערב החג יד' ניסן בשעה 19:15 נסב בחדר האוכל לחוג את ליל הסדר מלבן תחתון: בחוהמ"פ יום שישי 13/4 בשעה 22:00 במועדון "פגישה לאין קץ" שירים וקטעי שירה משלנת...

בעקבות אירועי שבוע שעבר נזכרתי שפעם ראיינתי את פרלמנט המים. הנה לפניכם הכתבה משנת 2015 "איך מגיעים"? שאלתי. "תלכי מכיכר הטרקטור מזרחה, מתחת לתחנה", אמרו לי. התברברתי, הגעתי למקום אחר שמטפל בדשאים לספורט. כשהגעתי לבסוף וסיפרתי שהתברברתי, אמרו לי שזה בסדר – יש אנשים שחיים המון שנים בקיבוץ ועדיין לא הגיעו לאזור הזה… התפאורה : יושבים מסביב לשולחן, שותים קפה, אוכלים עוגה. בצד זרוקים הרבה ברזים וצינורות של פעם. מאחור, המחסן המיתולוגי של המים שעדין ממשיך לתפקד. נוכחים ? יש קבועים ויש עו"ש מסביר גלעד כרמי. עו"ש? עוברים ושבים… ביום הפגישה נכחו: עמי רטר, גלעד כרמי, קובי באואר, גדי ורד, ראובן זיו, גדעון בר שלום (הבן של גרי שגר באליכין) ויוסי חי. נחום ידיד הגיע מאוחר יותר. לפעמים מגיע גם דן שגיא. המפגש עם הפרלמנט מתובל בסיפורי היסטוריה (מתאים מאד לארכיונאית…). גלעד כרמי היה הדובר הראשון, והוא סיפר על נטיעת האורנים מתחת לחדר האוכל. מי שנטע אותם היה ישראל הוכדורוף, אבא של חגי דור, שנסע לאזור בסוס ועגלה ושתל אותם עוד לפני הפילוג כדי למנוע סחף של חולות. כי למי שלא יודע, ה...

לפני זמן מה אמר לי מישהו בעדינות: זה מאד יפה מה שאת כותבת, אבל לגבעת חיים איחוד יש חתיכת היסטוריה, ולפעמים את כותבת על נושאים שוליים, פחות חשובים. השאלה היא מי מחליט מה חשוב ומה לא חשוב ? קודם כל, דלת הארכיון תמיד פתוחה לקבל כל היסטוריה כתובה, גם פיזית וגם דיגיטלית. ותמיד אנחנו שמחים (שמחות, - תגידו, יש יותר ארכיונאים או ארכיונאיות?) לגישה להיסטוריה המפוארת של המקום . אנחנו משמרים את הזיכרון, אוספים אותו, ולפעמים, אנחנו גם מאדירים אותו . אבל לא רק. לארכיון יש תפקיד קהילתי בחיבור המקומי. הארכיון יכול לתת לאנשים תחושה של שייכות למקום, והתחברות להיסטוריה. הארכיון נותן לאנשים "בית" לזיכרונות, לתחושות הקולקטיביות של הפרט בהתחברותו לכלל, במקרה הזה הקהילה. הוא יכול לפעמים "להאיר" אנשים שלא תמיד נמצאים במרכז העניינים, אלה הנחבאים, שאולי בלי הארכיון היו נעלמים בתוך השכחה . אני מוצאת שדווקא לכתוב על דברים הנשמעים אזוטריים זה חשוב מאד. זה מעורר זיכרונות, זה מאיר דברים נוספים וזה משליך אנשים למנהרת הזיכרון שלהם . אז רבותי, פעם כתבתי שהאלוהים נמצא בפרטים? אז ה...

באוטו שלי מתנגן השיר הבא... כל כך נכון לגבי הזכרון, שממש חשבתי שזה מתאים לבלוג שלנו. הרי מה הארכיון אם לא אוסף ענק של זיכרונות? תזכרי  גימבו גיי לא זוכר איפה הייתי כשרבין נרצח או כשהליכוד ניצח את המערך וחיים יבין טבע את המונח "מהפך" אני לא זוכר איפה ראיתי את אייל גולן שר בהפגנת המיליון לקנות לך יהלום עד היום לא זוכר את המלחמה גם לא את זו שאחריה שומע? לא זוכר איפה הייתי כשצפיתי ביוסייאן בולט שובר את שיא העולם בריצת מאה מטר גבר, איפה היית כשנפלו התאומים? מה עשית כשחומת ברלין נפלה? או כשהמשטרים של קדאפי ומובארק הופלו? כשגילו שגלעד שליט שרד את הנפילה בשבי החמאס כשזכינו בפרס נובל, כשראיתם כוכב נופל בפעם הראשונה אתם זוכרים מה ביקשתם משאלה? לא? אין מה להתנצל יש אינספור רגעים מכוננים בסוף נזכור כל כך מעט אבל הי, זה רגע שננצור והאמיני לי שיום אחד גם את תזכרי איפה היית, בפעם הראשונה ששמעת את הלהיט "תזכרי" לא זוכר איפה הייתי כשנחתו על הירח כשאו ג'יי סימפסון ורומן זדורוב הואשמו ברצח כשערוץ 24 שידר את ראפר צעיר בשטח כשיהודה ברקן נתן נשיקה במצח ...

מתוך עיתון "מה נשמע" ספטמבר 2015  בתוספת תמונות מגבעת חיים איחוד והסביבה יש אמת רבה באמרה: רצונך לדעת שלומו של ישוב, לך אל הארכיון המקומי. ישוב היודע להתייחס בכבוד ובמקצועיות אל עברו סביר להניח שגם ההווה שלו מסודר. כדי להביא את תושבי הישוב אל הארכיון כדי ללמוד באמצעותו על עברו של המקום, עליו להיות אטרקטיבי, מושך, מעניין, ידידותי ומסביר פנים. כלל ראשון בבניית ארכיון מזמין הוא דמותו של הארכיונאי, אך בכך אין די. אנסה להציע מתווה המשלב בתוכו שלושה תחומים שהשילוב ביניהם יש בידו לממש צרכים ארכיונים ישובים אם יתר אטרקטיביות. ארכיון יישובי מספר את סיפור המקום בשני אמצעים בסיסיים; איסוף ושימור של מסמכים טקסטואליים, מילה כתובה, ובאמצעות דימויים חזותיים (תצלומים, חומרי וידיאו,  ציורים, מודעות מאוירות, קישוטים וחפצים) . בארכיונים רבים נעדר האיזון המתבקש בין החומרים הטקסטואליים לדימויים החזותיים. המשקל נוטה לרוב לטובת המילה הכתובה. תערוכה בגלריה, אגי ורדי אני מציע מתווה שבא לסגור את הפער בין התחומים ולתת לדימוי החזותי את הכבוד והמקום הראוי לו כשווה ערך לתמליל, מתוך הנח...

טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו...