הבטחתי ולכן אקיים - סיפורים של פינדה שפע!

כאן הבטחתי לכם במקור את סיפורי פינדה שפע...


העלייה על הקרקע
לא זכור לי כבר מה היה המניע הישיר להחלטה להציע את עצמנו, כלומר שושנק'ה ואנוכי, להכין את טקס עלייתנו לקרקע. ברור הוא רק ששנינו היינו להוטים תמיד שיום זה ייהפך לחג לא רק לחברינו, אותם 4% עוזבי המקום, אלא גם לאותם חברים מכפר סאלד, שבנוסף לעזיבתם את משקם שהיו ממקימיו, הם נאלצו להחליף את נופו הנפלא של הגליל במישור "משעמם" של עמק חפר.
ויתכן מאד שמתחילה לא ידענו, ואולי גם לא חשבנו, שאותו יום ייהפך למאורע ארצי, שאליו הוזמנו כל מנהיגי המדינה, שזה עתה קמה. ומי יודע, והיה ונודע לנו מראש, וודאי היינו חושבים שהמשימה גדולה לראשנו. כך או כך, הפור נפל , ולא היתה הברירה לנסיגה.

האיצטדיון

אחרי מלחמת השחרור, כאשר הוסרו הגדרות שעקפו את המשק עד אז, התחלנו לסייר באותם השטחים שהיכרנו אותם רק ב"פשיטות" ליליות (וגם בלילות בלי ירח), כך שהנוף שהיבטנו אליו מהמגדל נחשב כ"ארץ אויב", והמתרחש בו היה שייך לעולם המסתורין. המקום בו הוקם היום המג"ח היה מקומו של הכפר מנשייה, שתושביו ברחו מעבר לגבול (הירוק) ליישובים הערביים שבהם התגוררו קרובי משפחותיהם.
בעומדי במקום העזוב הזה, פניתי לכיוון מזרח, עלה בי מיד הרעיון שהוא מקום מתאים לאיצטדיון, ולא סתם מגרש כדורגל. ירידה די תלולה שבאופן חד נהפכת למישור רחב ידים.
לא שמרתי את התגלית לעצמי וסיפרתי לעמיתי יוסף כרמון, שלא הראה התלהבות יתרה, אך גם לא שלל. אינני יכול לומר שזה הטריד את מנוחתי, על כל פנים לא שכחתי את הענין.
באחד הביקורים במרכז "הפועל" זרקתי את ה"מציאה" לגיל, הרכז המקצועי, ו"הכל יכול" בהתאגדות, והוא הציע לי לפנות לועדה למתקני ספורט שברשותו של ברוך. ואכן, פנייתי נתקבלה בחיוב, אבל עבר עוד הרבה זמן, והייתי חייב להזכיר ו"לנדנד", עד שזכיתי לבירור של 3 - 4 חברים, שמלבד ברוך וגיל שמותיהם לא זכורים לי. כולם הביעו דעתם שמבחינה טופוגרפית זה ממש אידיאלי. מבחינת הביצוע, כלומר מימון הפרויקט - "צריך לחשוב"...
לפי יומני היה זה בשנת 1950, ועד שהחלו "לחשוב", קיבוצנו נכנס לתקופת הפילוג, ולא היה איש שהעז לעלות על הדעת שיש להקים אתר ספורט עבור חברה מסוכסכת.
כך עברו כמה שנים, "הנקודה" הפכה ליישוב קיבוצי, והרעיון הרדום החל לגרד אותי מחדש.
השטח המיועד עבר לרשות האיחוד, וגידלו עליו אספסת. רכז המשק היה גדי גיל, ובעצתו פניתי למועצה האיזורית עמק-חפר, בשאלה אם ניתן להחליף את האדמה הזאת עם שטח אחר שבבעלות המועצה. בהיותי רכז הספורט האיזורי (ראה סיפור אחר בקובץ), ובתור כזה גם עובד המועצה, ....... הפרויקט ...... ונתבקשתי להגיש שרטוט עם ציון הגודל שיידרש לאתר. פניתי ליובל שולמן שהתמחה בתכנון, אם אינני טועה, והיה גם מקורב לספורט, ושלחתי את הטיוטה לידי בן-צבי ראש המועצה. עם קבלת אור ירוק ממנו לטפל בבית בפרויקט, תליתי את התוכנית על לוח המודעות בחדר האוכל, ובו בזמן פניתי ליוסף הורוויץ להעביר את הנושא למזכירות. יוסף.ה. מעולם לא נחשב כאוהד ספורט, וגם לא ממעריצי, (מלחמותי בעישון...), והוא גנז את התוכנית בטענה שהייתי חייב לבוא קודם אליו בטרם פניתי למועצה. לא עזרו ההסברים שלי (שרציתי לקבל הסכמת המועצה, ע"ס ברור מוקדם עם מרכז המשק, על מנת ליצור בסיס חיובי לנושא), מאומה לא עזר... מאז הוא קיבל ממני את התואר "ד"ר ברקס" (היה לו תואר ד"ר למשפטים).
בלית ברירה הייתי צריך לתת לכמה שנים לעבור, כדי לחדש את הטיפול, ולחכות למזכיר שתהיה לו יותר הבנה לפרויקט גדול ממין זה, ואמנם החלום לבש עור וגידים, והאיצטדיון קם על תילו.


קבוצת הלילה
היו מונחים משותפים לכל הקיבוצים שמקורם היה ברוסית וביידיש.
דבר שהיה מובן מאליו באותן השנים, כאשר המשקל הסגולי של היישוב בארץ - ישראל מוצאו היה ממזרח אירופה. כך היה מקובל לקרוא למסיבות קטנות בקיבוצים "קומזיץ". אצלנו דווקא קראו לזה "קבוצת לילה", והיה בביטוי זה גם משהו מהקונספירציה. היו אלה חבורות לילה קטנות קשורות מבחינה חברתית, מושרשות היטב בחיי הקיבוץ, אך, לא "אנשי צמרת", במידה ואפשר היה אז לדבר על צמרת קיבוצית בכלל.
מועד הפעולה של קבוצת לילה היה לרוב בימי שישי, כשלא היתה כל תוכנית תרבותית בחברה, וזה היה ברוב ערבי השבת. והיות, ובאותו הערב של לקראת השבת היו צריכים "לעשות משהו", לשבת יחד וסתם
לפטפט ולרכל, מבלי שיהיה משהו טוב על השולחן, לא היה בכך שום טעם... להבדיל מהיום, באותם הימים נהוג היה לאפות לקראת שבת בבוקר עוגה. היתה זו יצירה קיבוצית מובהקת, עשויה בתכלית הפשטות, ממולאת בריבה או בקקאו עם סוכר, אך היה זה, ללא הגזמה, הממתק היחיד שהגיע לפי החברים, להוציא סוכר בקוביות להמתקת התה (על קפה לא היה מה לדבר...).
ובכן, על מנת להנחיל טעם וגם תוכן לישיבה ביחד, היו נאלצים לחפש דרך ואמצעים כיצד להגיע לאותם יצירות מאפה, מלאכת ידו של הונזו. וכאן, לא היתה ברירה אחרת, אלא לפרוץ. העוגות היו חבויות באחד משני המקומות: במאפיה עצמה שמקומה היה ליד מגדל המים, או במחסן המטבח, ייתכן ושמו גם אז היה אקונומיה.
לא היה לאיש מפתח למוסדות אלה. אילו היה למישהו מפתח "רשמי" לא היה מוכן מבחינה קיבוצית ומצפונית למסור אותו למטרה מחתרתית זו, וספק אם איש היה מקבל בשיטה בזויה שכזו ללכת ולהביא את הסחורה, ואפילו, נניח והיה מפתח שכזה, היה זה מתחת לכבודו של כל אחד בצורה "זולה" שכזאת ללכת ולגנוב.
הדרך המקובלת היתה לפרוץ את החלון שלא היה מברזל (וגם סורגים לא היו), אלא מעץ, ולעץ מגרעה ידועה של חומר רך יחסית, שבתבונת יד די רגילה ניתן לשכנעו להתפשר. מלאכה זו היתה נמסרת כמעט בלעדית לכותב שורות אלה, שהתמחה במקצוע במשך הזמן, והגיע למקום הבצע במעט מאמץ, והיה זה אפילו בהכנה מוקדמת מינימלית עוד בטרם מעשה.
כאן, משום חובתי לאמת ההיסטורית, עלי להוסיף דבר: לא היתה זלילה ללא גבול, וללא מעצורים. היה בכך הרבה משובבות הנעורים, מהתפרקות, ושאיפה למצוא ביטוי לחופש מהכבלים שאנו עצמנו שמנו לחירותנו ונפשנו.
לכן, היתה זאת פרוסה מדודה שהגיעה לכל משתתף, והיא היתה מלווה בכוסית תה, ורק לעיתים, כמו ב"כניסה לחדר משפחה", קרי חתונה, מוגש היה קפה.

מכשירי הספורט הראשונים
אין לדעת אם אי פעם תיכתב ההיסטוריה של "הפועל" גבעת-חיים, ואינני יודע אם החומר הרב יחסית יספיק, על-מנת לאפשר להיסטוריון להגיע, לגשת למלאכה.
על כל פנים, אם במקרה או לא במקרה, נתקבצה במקום זה קבוצה של חברים שהספורט היה לא רק בדמם, אלא גם צורך חיים. נכון הוא שלאף אחד לא היתה החלטה מראש, קרי עוד בחו"ל, לעסוק בספורט בארץ, ואצלי מחשבה כזאת לא היתה קיימת כלל, היות ומעולם לא הייתי ספורטאי פעיל בהיותי כל כולי עסוק בתנועה.

את הגרעין הבסיסי היוו בחורים ספורטאים עוד בארץ מוצאם, כמו יושו, אפרא, בנט, דן אפשטיין (אבן), איקו, ואולי גם גידי לם. זכורה לי הפעילות הראשונה בחדרה. היה זה בשנת 1935, כנראה באביב, כשנסענו, או אולי הלכנו, לאיזה מין גן, על כל פנים לא מגרש ספורט, ששם התחרו בענפי אתלטיקה קלה, ואולי גם בכדורעף. אני לא לקחתי שום חלק באירוע זה, וחושבני שהיתה זאת רק סקרנות ולוקאל - פטריוטיות, לראות את הישגי החברה שלנו. רק תוך שנה בערך (היתה זאת שנת כינוס "הפועל") התגבשה פעילות לשמה, כלומר התארגנה קבוצת כדורגל וכדורעף, וגישושים ראשונים לכדורסל, שראינו אותו לראשונה באותו כינוס.
לכדורעף לא היו בעיות. לפני חדר האוכל היה שטח של 20 מטר רוחב, וכ - 60 - 80 מטר אורך, פחות או יותר ישר, ושם תקעו שני עמודים, מתחו חבל והביאו כדור, וזהו.
למגרש כדורגל בחרו בשטח מערבית ל"ארגון האינטנסיבי" (כפר חוגלה), דרומית לבית הקברות, בהיותו אידיאלי למטרה זאת בהיותו ישר באופן טבעי, ובדרך נס גם לא בוצי בחורף. ויתרון נוסף היה בכך שהקרקע לא היתה שייכת לגבעת-חיים, אלא ל"ציוני רוסלה", ארגון שעמד להתישב מול כפר הרוא"ה, חיבת - ציון דהיום. מסופקני אם אותו מגרש נוצל אי פעם לחקלאות, ואם כן, אז רק בשנים האחרונות.
מה שכן, זאת היתה קבוצת מתעמלים שהתארגנה, והכוונה היתה דווקא התעמלות במכשירים, והמניע לכך היה אייקו (וויסקופף), מתעמל שזכרתי עוד ממכבי פראג, ומשתתף במכביות הראשונות בארץ. בהיותו חלש מאד בשטח הארגוני קיבלתי אני זאת על עצמי.
אך, מה היא התעמלות מכשירים ללא מכשירים? הוחלט לבנות ארגז שוודי, ועלי, כנגר, הוטל לדאוג לכך.
לאיש בינינו לא היה מושג את מי לשאול. אולי היה ארגז שכזה בגימנסיה "הרצליה", אצל צבי נשרי, אך זאת לא ידענו, ואילו היינו יודעים - מאין לקחת יום עבודה ולנסוע לשם? מה עושים במצב כזה? עובדים לפי עיון, וקובעים את המידות. בעיה רצינית עבורי היתה הבעיה המקצועית, כיצד להתגבר על "דינקים" - שיני העץ שמתחברות בדפנות, שזו עבודה מאד מקצועית, ורק בעזרת רדיוס יכולתי לה. מחוץ לזה שהבסיס היה קצת רחב מידי, הכל היה בסדר. לריפוד הארגז שימשו סמרטוטים, והכיסוי היה שק.
שנים רבות מאד, וודאי מעל 25 שנים, הוא שירת בנאמנות, בעיקר את ילדי בית הספר. עד... עד ש"נפגשתי" איתו ליד הנגריה באיחוד, תחנתו האחרונה.
לא הסתפקנו רק בארגז שוודי. אינני חותם על נכונות הסדר הכרונולוגי, אך באו אחריו: מקבילים, מתח והסחרחור. את המלאכה הזו עשה כבר גידי לם, כמעט במלואה. במקבילים היו לא מעט בעיות. לא רצינו סתם שני מקלות. השתדלנו לענות על כל הדרישות, כמו הגבהה, אפשרות להרחבה וגמישות הבדים. הבדים עצמם, שהם בדרך כלל מעץ "אשה", שכמובן לא ניתן להשיגו, עשינו מ"עץ בורמה". היה זה בשנות המלחמה והנגריה קיבלה על עצמה עבודה עבור הצבא הבריטי: יתדות לאוהלים. למטרה זו נתקבלו כמויות עצומות של עץ קשה, שמוצאו היה בבורמה. לא היו אלה עצים ממין אחיד, אלא תערובת מגוונת מאד של עצים אקזוטיים שלנו הם לא ידועים. מהם הכנו את הבדים והם תיפקדו לא רע, אם כי לא אידיאלי. היסטוריה מפוארת מאד היתה למקבילים אלה.
כאשר קם מכון וינגייט המפורסם, אולי בשנת 1947, או 1948, לא היו להם מקבילים, אך ידוע היה להם היטב שלגבעת-חיים היו. ברוך, יוזם ושליט יחיד, בעל הרעיון, פנה אלי בנימוקים ציוניים, לאומיים, חינוכיים ואידיאליסטים, להשאיל אותם לזמן מה, עד שיצליחו להשיג מקבילים, "כי הרי לא ייתכן לחנך מורים לעתיד ללא..." וכו' וכו'.
בלית ברירה נעניתי להפצרותיו. מידי שנה בשנה תבעתי את החזרתם, אך ללא הואיל. זה לקח עשר שנים (!) תמימות עד שחזרו כשבד אחד שבור.
גם המתח האריך ימים רבים. נדד ממקום למקום, עבר אף הוא לאיחוד, ועמד שנים רבות ליד חדר ההתעמלות בשטח הכיתות המקדמות, אך ללא שימוש. עד שאמרתי לחנן בני, שיקים אותו ליד ביתו, ושם נהנים ממנו ילדיו, נכדיי, עד היום.
בדומה לו גם הסחרחור הגיע לוותק רב. אצלו למדתי כיצד להתקין סולם חבלים. מקומו בקיבוץ המאוחד היה במגרש הכדורסל הקטן, ליד האולם (שם היה גם מתקן לשיווי משקל), עד שהוא הועבר לשטח בריכת השחיה שלנו. החלפתי חבלים בשרשראות ואת שלבי העץ לצינורות, והילדים נהנו מהקרוסלה עוד כמה שנים אחרי שהפסקתי ללמד. גם הוא נפל קורבן לסידוריו של גרשון.
המקבילים שימשו להוראה לכל מורי הספורט באיחוד. עד שביום אחד (לא יפה) מצאתים מחוץ לצריף ההתעמלות עם בד שבור. לאחר כמה זמן נעלם מהמקום עד שמצאתיו בחצר בני המלאכה של הכיתות המקדמות. ייתכן והם עדיין נמצאים שם. אם כן, יהיה זה השריד הלפני אחרון, מלבד המתח.
בצילומים שונים שבאלבומים של "הפועל" ניתן לזהות את כולם.

נעלי ספורט לספורטאי גבעת-חיים
היו אלה ימי מלחמת העולם השניה. אין זה אומר שלפני כן קיבלו הספורטאים כל מה שביקשו, או היו זקוקים לו, חס ושלום! בהיות הספורט תחביב, ובתור שכזה לא היה לו מקום בשום תקציב, לא היה מה לחשוב על קניית ציוד, ואכן לא היה גם טעם וסיכוי לגשת לגזבר לבקש שיקנה כדור.
אבל, בלי כדור אין משחק, ואותם הכדורים המעטים שאיתם הסתדרנו נתרמו ע"י חברים שנסעו לחו"ל, ובשובם הביאו עימם כדור שהוזמן מראש. היו אלה כדורי עור (פלסטיק עוד לא הומצא), וכשנקרע כדור הוא צוקן עד שלא נשאר ממנו זכר של כדור.
לא כך עם נעלי הספורט. זה פשוט לא היה. לרוב שיחקנו עם סנדלים, וגם את אלה "פיברקנו" מנעליים רגילות, שחתכנו אותן סביב, שביב, והשארנו רק את הרצועות שלפתו את הרגל... ומה בכל זאת?
ובכן, לברווזיה היה הסכם עם כמה מחנות צבא (בריטי, אוסטרלי, יווני ועוד) שמכרו .....לנו את שיירי האוכל שלהם. אלה הגיעו אלינו בחביות, כשענין התחבורה היה בידי קבלנים. משום מה היו בתוך הנוזל הזה מיני חפצים שלהם, ולאוכל לא היה כל קשר אליהם. כך גם נעלי ספורט, שמבלי סיבה ידועה לנו נזרקו ע"י החיילים, והיות והם קיבלו אותן בחינם, היה מצבן מניח את הדעת. ברור שלא הגיעו בזוגות זוגות, ולא מאותה התוצרת. אבל, אנו דאגנו לזיווגן, אם כי הנעל הימנית לא תאמה את הנעל השמאלית, העיקר שזה התאים לכף הרגל. היו ביניהן גם נעליים בגודל קטן יותר, שסיפקנו אותן לחברות וגם לילדים. זה לא הרבה שנים שהאחרונות מהם יצאו סופית משימוש.
רכז ספורט מטעם "הפועל" בשומרון וגוש עמק חפר.
את העילה לכתיבת הפרק הזה נתנה מציאת ארבעה מכתבים מסוף שנת 1949, ותחילת 1950, למרכז "הפועל" ולמועצת עמק חפר. אלה הם העתקים מוצהבים שבחלקם כבר קשה לפענחם, גם בגלל שגיאות וכתב היד...
באחד המכתבים למרכז "הפועל" אני כותב על התפטרותי מהריכוז בגלל אי מילוי דרישתי להשיג עבורי אופנוע. (מחצית הסכום ע"ח המועצה ויתרו, עוד 30 ל"י, ע"ח המרכז.) תשובת המרכז לא זכורה לי, ולכן גם לא ידוע לי מתי קיבלתי את האופנוע.
גם כתוב באותו מכתב: אחרי ארבע שנים של פעולה באיזור". זה אומר שהתחלתי בשנת 1946, מיד לאחר שובי הביתה מהקורס הראשון למורים החינוך הגופני בתל אביב.
מיד עם תחילת ריכוז סניפי "הפועל" עמדה הבעיה של כלי תחבורה, במילים אחרות - אופניים. היכן להשיג כלי שכזה. חשבתי למצוא איפה שהוא "רמה" ישנה כיסוד, ולזה להרכיב גלגלים ויתר אביזרים. אבל, היות ולאיש קיבוץ לא היו אופניים, גם לא היתה רמה. בסופו של דבר היו לי אופניים שרכשתי אותם בחדרה, כמובן ישנים, וכנראה, מהמשכורת החודשית מטעם מרכז "הפועל", בגובה של 5 ל"י.
המדובר היה על יום אחד בשבוע, אבל היות ועבדתי שישה ימים בשבוע (כל ילדי ג"ח החל מכיתה ג' ועד י"ב, בכיתות הגבוהות בנים ובנות בנפרד, ופעמיים בשבוע שיעורים לנוער עולה, ובנוסף לזה טיפול בבריכת השחייה, מכשירי ספורט ומתקנים שונים). כך, שאת ריכוז הגוש עשיתי בשעות אחה"צ.
כל זמן שמדובר היה בסניפים ברדיוס של 10 ק"מ, כמו חדרה, כפר-ויתקין, כפר-חיים, והקיבוצים, האופניים מילאו את תפקידם, ואינני זוכר שהיו לי בעיות של מאמץ פיזי. כאשר ביקרתי בסניפים מרוחקים יותר, כמו גן-שמואל, עין-שמר והסביבה, גוש תל-מונד בדרום, העמסתי את האופניים על גג האוטובוס, דבר שנהגי האוטובוסים לא התלהבו ממנו.
עיקר עבודתי היה בעידוד רכזי הסניפים לקיום פעולה בלא תנאים, בתביעה להעמיד שני עמודים, כשמרכז "הפועל" תרם את רשת הכדורעף. השתתפות בקורסים וארגונים, ושכנוע מנהלי בתי ספר קיבוציים לשלוח בנים ללימודים להוראת החינוך הגופני, וכן ייעוץ להקמת מגרשי ספורט ובריכות שחיה. (העתק מתוכנית מגרשי הספורט ובריכת שחיה לקיבוץ גבת, מצאתי עם אותם ארבעת המכתבים).
כחבר "הפועל" גבעת-חיים, ששמו כקיבוץ ספורטיבי הלך לפניו, נתקבלתי בכל מקום בסבר פנים יפות, והיה רצון לשיתוף פעולה. קמו סניפים חדשים במושבים, והסניפים הישנים התחזקו.
כפי שאני קורא בדו"חים למרכז "הפועל" לא מצאתי שם אותה תהודה שקיוויתי למצוא, והסיבה לכך היתה, כנראה, שהמרכז התרכז, כמעט אך ורק בפעולה בערים, והייתי הרכז הראשון שקיבל על עצמו להפעיל ספורט בהתישבות העובדת. לא היתה הערכה לכך, אחרת היתה המועצה האיזורית עמק-חפר, ובראשה שתמך בי מראשית פעולתי.
כך, שעזבתי את ריכוז כל איזור השומרון, ועבדתי רק ביישובי עמק חפר.
את האופנוע הראשון רכשתי ממורה ספורט (כלב) שעבד בשפייה, ועבר לאיזור תל-אביב. זה היה W.M.B משנת ייצור 1938, שרכבתי עליו כמה שנים טובות עד שיצא מכלל שימוש, ובמקומו קיבלתי S.J.A ואחריו
טוסוטוס. את המבחן עברתי בנתניה, מבלי לקחת שיעורים. אז זה עוד לא היה חובה.
לפעילות זו שייכת גם התקופה שהייתי רכז ענף שחיה, שוב באזור השומרון. אז היו כבר בריכות שחיה בכל הקיבוצים, ובריכה בכפר-חיים, באורך 20 מטר.
הקיבוץ שלח אותי ללמוד חינוך גופני
לא ולא! הקיבוץ לא שלח אותי, במקרה הטוב הקיבוץ נתן לי ללכת.
היה זה בשנת 1944, כאשר המחלקה לחינוך גופני ליד הועד הלאומי הגיע למסקנה שהגיע הזמן להכשיר מורי התעמלות בארץ. עד אז כל המורים המוסמכים באו עם תוארם מחו"ל, ובודדים, רוב רובם אנשי מכבי, נשלחו מהארץ לדנמרק, ערש החינוך הגופני בן זמנו, באותה התקופה.
הקריירה המקצועית שלי החלה בשנת 1936, כאשר סימה ברון-גלר, המורה היחידה בגבעת-חיים, פנתה אלי שאקח את קומץ הילדים שהיון לנו, ואטייל איתם. יושו בורשטיין-ענבר שהיה אז הכתובת לכל עניני הספורט לא קיבל את המינוי, אולי בגלל זה שהתחיל ללמוד נהגות.
סימה העבירה החלטה בועדת העבודה שעלי לעזוב פעמיים בשבוע את הנגריה לאותה השעה היעודה. החלטה היסטורית זאת היוותה בסיס לתקן של מורה להתעמלות גם לעתיד בשטח זה של החינוך. כמובן שעם השנים נוספו ילדים בגיל בית הספר, ועימם כיתות נוספות, כך שגם אני הוספתי שעות נוספות על-פי הכיתות הנוספות. איש לא חשב, ואני האחרון, שלמורה התעמלות יש צורך בהכנה, ולא לדבר על ציוד ומתקנים מינימלים, שעל זה נתתי הרבה מאד מזמני, וזאת לא רק ברצון, אלא מתוך חדוות היצירה.
לא היה לי כל ידע תיאורטי, וגם לא מעשי. כל מה שנתתי היה מתוך אינטואיציה, ואהבת הילד, כשהאחרון היה יסוד היסודות בכל שנות עבודתי עם ילדים.
באותן השנים היינו, אולי, הקיבוץ היחידי שנתן לילדים שיעורי התעמלות, להוציא, אולי, את עין-חרוד, ששם היתה בחורה (רות בריגר), מורה מוסמכת מגרמניה.
בעולם הספורטיבי הקטן של ארץ-ישראל בעת ההיא ג"ח המאוחד היה כבר שם דבר, וכך גם נודע לאנשים שעמדו בראש אותה מחלקה לחינוך גופני, שהיו לה שני חדרים בבית ישן ברחוב אלנבי, שבבית
הספר שלנו מלמדים התעמלות. אינני בקיא בתולדות החנוך הגופני בארץ ואינני יודע באיזו שנה החל הפיקוח על בתי הספר...
ביום אחד יפה הגיעה לגבעת-חיים מכונית פורד, בדיוק כזו שראו בסרטים מתחילת המאה, ויצא ממנה יהודי שהציג את עצמו לפני כיהושע. כמובן שידעתי מי הוא. היה לי בדיוק שיעור ועל ה"מגרש", השטח שלפני חדר האוכל, שבו שיחקנו כדורעף, היו מפוזרות הדיוטות של ארגז, כשברוחב קפצו מאחת לשניה לאורך הלכו שיווי משקל. יהושע, אלוף 8 שנים, הכל-יכול בחינוך הגופני במדינה, התלהב מהשיעור, וכעבור זמן הזמין אותי להשתתף בקורס הראשון למורי התעמלות בתל-אביב.
היתה זו השנה השמינית מאז שהתחלתי לעסוק ב"תחביב" זה, ואיש לא פקפק כך שגם אמשיך להבא. ראיתי צורך לקבל הכשרה יסודית ומקצועית. הפניה הגיעה לאסיפה, והדיעות היו בעד זה, כי חשבו שזה שייך לבית ספר, כמו כל לימוד אחר, בעיקר מצד החברים שבילדותם קיבלו שיעורי התעמלות בבית ספרם. כל אלה שהנושא היה זר להם טענו שאין זה מקובל בתנועה הקיבוצית, ושאין להקציב לכך ימי עבודה, בו בזמן שאין ממה לחיות. בעצם, לא היו הרבה חברים שקמו באותה אסיפה והתנגדו, אבל כשהגיעה שעת ההצבעה התברר שמספר המתנגדים היה גדול. עם זאת בספירת הידים המורמות היה קול אחד יותר בעד האישור.
וכך הגעתי לאותו הקורס השנתי שהשיעורים בו התקימו בבית ספר לדוגמא, ובעוד כתריסר מקומות אחרים. בין 35 תלמידים הייתי הקיבוצניק היחידי... וגם המבוגר ביותר, בן 32 בסך הכל.

ילדים עירומים
היום, כאשר אני נזכר או יותר נכון רוצה להיזכר בפרשה, נראה לי הענין כספלין, אם לא לומר שגעון.
עם זאת, בשנים ההן היו השקפותינו בהרבה שטחים, ובפרט בחינוך, במבט של היום, שגעונות. בחיפושינו אחרי דרך חינוכית שתידמה עד כמה שניתן לאידיאלים של האסכולות הפדגוגיות של התקופה, לא נרתענו משום אמצעי שהיה נראה לנו נכון לטובת התפתחותו האופטימלית של הילד. הרשות המחנכת היתה האינסטנציה הבלעדית שבסמכותה היתה הקביעה לדרך ולאמצעים.
היות וילדים וילדות עד גיל 10, לכל הפחות, ישנו בחדרים משותפים, וזאת במתכוון, לא היה נראה לי שלא יתביישו אחד לפני השניה בבית, ובבריכת השחייה כן יתביישו. התפישה הזו נתקבלה על דעת הילדים,
ואם לילדה היתה פה ושם בעיה, היא לא רצתה, וגם לא יכלה להעמיד את עצמה כיוצאת דופן, והלכה עם הכלל.
ההתנגדות באה מהמבוגרים, ואם לדייק מהמבוגרות. חברות שהתחנכו וגדלו בסביבה ואווירה של צניעות וטאבו גופני לא היו מסוגלות להתגבר על תחושת הבושה בראותן גוף ערום בחוצות, והיה זה גם של ילד. הטענה היתה, בעיקר, שבושה זו תחושה טבעית בכל העולם, ועלינו לקבל זאת כנתון.
נימוק נוסף שלי היה: לראות ילד בקיץ כשכל גופו יהיה שזוף, והחלק התחתון לבן, ושמבחינה בריאותית, עד כמה וכמה, מוצדק לתת לשמש לשזף את כל הגוף. עלי להודות כאן לאמת שהחברים התרגלו לנוהג זה, ואותן החברות שקשה היה להן, בסופו של דבר נכנעו לעובדה שבשטח, כמו שנכנעו לעקרונות קיבוציים אחרים שלא היו לרוחן.
אני רוצה להוסיף כאן שקבוצת חברים שנהגה, בשנים שעוד לא היתה בריכת שחיה, ללכת בשבתות לשפת הים של כפר-ויתקין (כמובן ברגל, בקו אוויר ישר לשפך האלכסנדר), התרחצו ערומים, וזאת מתוך הכרה וביטוי לחופש... ונעורים. איש מלבדנו לא היה נראה אז מתרחץ בים...


טיולי שבת לים
בשנות השלושים המאוחרות הקיבוץ היה קטן, רוב החברים היו רווקים, ורק למעט משפחות היו ילדים. בשבתות היה משעמם, הספורט עוד לא היה מפותח, ואנו שהיינו צמאים לספורט, עשינו ספורט, לרוב כדורעף, כל יום אחרי הצהריים.
כך מצאנו, קבוצת חברים כמעט קבועה, פתרון לבעיה, והלכנו לים. לא היתה יכולה להיות דרך יותר קצרה, הלכנו ישר בקו אוויר לגבעה שהפרידה בין הים ובינינו, היום היא כפר הרואה, שעוד לא היתה קיימת. קצת דרומית יותר נראה היה קבר של קדוש מוסלמי, שייך מוחמד, ודרומית עוד יותר היו ההתחלות של היישוב התימני אלישיב.
ירדנו בגבעה ופנינו ישר מערבה בכיוון הים, מרחק של 2 - 3 ק"מ. בדרכנו עברנו את המבנה ההרוס "סמרה", הבית שבו התגוררו לפני רכישת "וואדי חווארת" על-ידי קרן-קיימת, בעלי הקרקעות האלה.
כך הגענו לים, ולאותו מפרץ טבעי ששמו היה "אבו זבורה".
מעולם לא מצאנו, ולא מצא אותנו, איש במקום הזה. הכניסה לים היתה קלה, החול היה נקי, אם כי קרוב לנו החוף היה סלעי.
כאשר הסתובבנו בין הסלעים והשתעשענו במשחק הגלים שהתפרצו
לתוך המפרצים הקטנים ופילסו להם דרך פנימה, זכור לי שבתוך הסלע, רק מעל ומעבר למי הים, מצאנו מעין קטן עם מים מתוקים. מעין שבביקורים שנים רבות לאחר מכן כבר לא מצאתי אותו.
לא תמיד הים היה אוהד לנו. לפעמים היו זרמים לכאן ולכאן, ולא פעם מצאנו עצמנו ממול סלעים לא נראים בתוך הים, והקשה עלינו לחזור נגד הזרם אל מקום שממנו יצאנו. זכורים לי, כמובן גם ליתר משתתפי הטיולים האלה) לפחות שני מקרים שאנשים שלנו נכנסו לפאניקה, כאשר חשו שבמקום להתקרב לחוף הם עמדו במקום, או אפילו התרחקו לכיוון חזרה לים. היה דרוש מאמץ רב להגיע אליהם. לאלה שעמד להם עוד הכוח לשחות, היה מספיק לדחוף אותם מאחור עד שחשו קרקע מתחת לרגליהם, אך היו כמה חברים שממש הוצאתי אותם בשחית הצלה. בבירור אני זוכר שפעם זאת היתה חוה גרטנר, אישתו הראשונה של אגון, ופעם אוסי קפקא.
אפיזודה אחרת שאינני מתבייש לספר אותה היתה שרחצנו ערומים, לאו דווקא כי לא היו לנו בגדי ים עדיין, אלא מתוך הכרה וביטוי לחופש, ודחייה של דיעות קדומות.

אוסיבוס
השם אוסיבוס יגיד רק לוותיקי גבעת-חיים משהו. היה זה מין רכב ישן, יותר גרוטאה מאשר אוטו. אין אני יודע כיצד הוא הגיע לקיבוץ, אך וודאי הוא שלא רכשנו אותו חדש, והוא התיישן אצלנו. צורתו היתה כמו טנדר פתוח, ומחוץ לארבעת גלגליו והמנוע לא היו לו אביזרים שיש להם שייכות לרכב. ייתכן ואוסי קפקה קיבל אותו חינם אין כסף באחד הגראז'ים כשנאמר לו שאים אפשרות לתקן אותו.
אך נקדים להמשך אי-אלה פרטים אודות אוסי קפקה עצמו.
הגורם לכך שעלה ארצה ולגבעת-חיים יש לחפש בי. הייתי מדריכו בתנועה, והוא היה קשור אלי גם לאחר עלייתי אני. מילדותו היה חולה הגה, וזכורה לי אפיזודה מטיול עם קבוצתי בהולנד, כאשר תפסנו טרמפ עם אוטו משא קטן ואוסי ישב בין הנהג לביני. לנהג, כנראה, היתה הבנה לבחור לידו והוא לא התנגד שאוסי שם ידו על ההגה. פניו של אוסי קרנו מאושר וללא ספק הוא היה נמצא ברגעים אלה ברקיע השביעי. בהגיעו לגיל עבר רשיון נהיגה, רקם היכרויות עם בעלי רכב וניצל כל הזדמנות לנהוג.
בהגיעו אלינו אני לא זוכר שעבד אי-פעם במקום כלשהו מחוץ לאוטו. יוסף הרץ ז"ל, באופיו קרוב לו, הכניס אותו מהר מאד לחבורת הנהגים של הקואופרטיב של עמק-חפר. וכמו במקרים דומים הקיבוץ נכנע לאוסי לעבוד ב"מקצועו", שהוא מעולם לא למד אותו, אך הוא ידע לשים ידו "בליינד" למקום התקלה.
כאן יש להוסיף שהקיבוץ לא בקלות ויתר על עקרונותיו, להיפך.
הבחור הזה לא ידע ולא למד עברית, היה רחוק מעניני קיבוץ, לא הופיע לאסיפות, ומחוץ לעבודתו לא ענין אותו כלום. המזכירים למיניהם לא רצו וגם לא יכלו להשלים עם המצב, והציעו לאסיפה להוציאו מהמשק. תשובתו של אוסי היתה פשוטה מאד: "שיחליטו מה שיחליטו, אני לא הולך מפה".
על מנת לחזור אל הנושא - האוסיבוס. הרכב הזה עמד בחצר, ואיש לא העז לנגוע בו, כי המנוע נענה אך ורק לרצונו של אוסי. עם זאת, בכל פעם שהיה צריך להביא דבר מה מחדרה והמשאית של המשק לא היתה בנמצא, קראו לאוסי, והענין סודר.
כיצד הגיע אוסי לחדרה? אנא זכרו: כביש עדיין לא היה, והדרך היתה בחולות. וחזרה, בכך איש לא התענין. אך אנו ועוד כמה חברים מקורבים, יודעים.
ביום חתונתו עם מירל בחדרה, נסענו עם האוסיבוס, כמובן. לא הרחק מהקיבוץ היתה תקלה ראשונה. אוסי ירד הביט במנוע, הוציא חוט ברזל ופלייר, והנסיעה נמשכה, עד שהרכב נעמד שוב. אוסי לקח צינורות גומי, שאב בנזין מלוא הפה, והעביר את הנוזל למקום שהיה חסר, והמנוע נענה מחדש לפקודתו. אל נשכח שהדרך היתה דרך חולות כבדים, ולפעמים כאשר ה"כביש" יצר בור עמוק הוא התמלא ברוח בחול, והנהג הלא מנוסה, שניסה לעקוף את הבור שקע ללא תקנה. רק נהג מנוסה, כמו אוסי (ויוסף הרץ, כמובן) ידעו כיצד לעבור את המלכודת, באם זה היה ביעף, או בהעברת מהלכים בדיוק ברגע ובמקום הנכונים. נבצר מידיעתי - כסיל במקצוע...
זה שהגענו באיחור לרב, לא הפריע לאיש, ובוודאי שלא לרב עצמו, שהיה רגיל לאיחורים, ובמיוחד של הקיבוצניקים. פחות נעים שהיינו מאובקים, כי האוטובוס היה רכב פתוח והחתן לא רק שהיה מלוכלך, אלא הוא הסריח כולו מהבנזין, כולל הפה שלו..
אינני זוכר את פרטי הטכס של החתונה, לא אוסי ולא מירל שלטו בשפה העברית, יש להניח שהרב ידע כיצד להתגבר על מכשול זה, עקב נסיונו הרב כרב.
בתום החתונה לא וויתרנו על הביקור האובליגתי בקולנוע החדרתי, וזה שמערכת התאורה באוטובוס לא פעלה, לא הפריע לאוסי לחזור בחושך, כי הוא ידע היטב כיצד לצאת את מושבת חדרה מבלי להיתפס על-ידי שוטרים.
לא זכור לי כמה שנים גרוטאה זו שימשה את צרכי המשק, אך זכור לי שבסופו של דבר הועברה לחצר בית-ילדים, וגם שם נשמר לו השם: אוסיבוס.
עבודות הכנה, כביש חדרה - תל אביב
ב - 21.1.1980 אני מציין ביומני רק בכמה שורות שאני עובד בעבודה זו, ועד כמה שאני מבסוט ממנה.
לזה יש להקדים שעד לשנה זו לא היה קשר כבישים בין חדרה לתל-אביב, ועד כמה שזכור לי הגיע הכביש מת"א אולי רק עד מחצית הדרך לנתניה, כלומר בית-ליד. כביש טול-כרם - נתניה היה קיים. הרי עד אז "נסענו" - רכבנו או הלכנו, לחדרה "ישר" מגבעת-חיים דרך שכונת ברנדס.
על מנת לסלול כביש מבית-ליד לחדרה היה צורך להכין את התוואי והמכשול העיקרי היה ביער חדרה.
מיד אחרי החולות (היום תעשיית עמק-חפר) היתה מימים ימימה ביצה ענקית. אותה ביצה היתה המקור לאותה הקדחת שבה חלו לא רק ראשוני חדרה, אלא גם 95% מחברי גבעת-חיים. תרופה כנגד הביציות מצאו בעץ האקליפטוס, שהובא לשם כך כך מאוסטרליה, ויתרונו היה בכך שהוא גדל מהר, וצרך כמות גדולה של מים לגידולו.
כאשר הוחלט לסלול את הכביש קיבלנו עבודה בכריתת עצים. את אותם העצים שבינתיים הגיעו למימדים רציניים מאד.
למטרה זו נבחרו בחורים חזקים במיוחד, כי עיקר העבודה היתה בניסור. ראשית הכריתה עצמה, ולכך היתה דרושה מומחיות, ואח"כ ניסור הבולים לקראת סילוקם מהמקום.
עד כמה שזכור לי עבדו בכך: יצי, יערי (ד"ר), ישראל כץ, אני, ובוודאי עוד אחד או שניים. מנהל העבודה היה כץ, שרכש את הידע שלו עוד ביערות רומניה. את סיפוריו על אותה התקופה שמעתי כמה וכמה פעמים... כיאה למנהל הוא עסק רוב הזמן בסידורים מסביב לעבודה עצמה, כלומר במדידה, הכנה, סידורי אוכל וכו'.
אז עוד לא היו לנו פרדסים נושאי פרי, והשטח המוקצב לנו ביער גבל
בפרדס שהיה שמור היטב ע"י שומרים. ייתכן ואם היינו מבקשים היינו
מקבלים מהשומר בררה, אך זה היה מתחת לכבודו של כצ'ל, והוא חיפש כיצד להתחכם, בכל מיני תחבולות, לשומר, בכדי לגנוב תפוזים מבלי להיתפס.
העבודה היתה מתישה מאד, אבל הסיפוק בה היה רב, עקב התנאים בטבע התוסס, שהיה כה חסר לנו בשנים הראשונות בארץ. בבית היו מודעים לכך שאנו עבדנו קשה כל-כך, ובתמורה הוענקו לנו מנות אוכל מוגברות, עצם הדבר הזה מילא אותנו בגאווה מיוחדת. לקבל שתי קציצות במקום אחת, היה בזה משום משיכה לעבודה קשה זו.
הזכרתי את יערי (ד"ר), שהיה אביהם של בני יערי, שכל ארבעתם עזבו את הקיבוץ, והם נמחקו כאילו מעברנו. הוא הגיע אז מחו"ל עם תואר של רופא, אך החליט לזנוח את המקצוע. הוא היה חזק, יפה תואר, פיקח, והבחורות עמדו אצלו בתור, דבר שלא חשש לנצלו. עם עזיבתו את הקיבוץ הוא חזר לרפואה, תחילה בעפולה.

אני - הנגר
כאשר החלטתי סופית להיפרד מהגולה, ולצאת לעבודת התנועה, התניתי תנאי - ללמוד נגרות. ואכן, מצאו עבורי נגר בפולזן (נדמה לי שכתבתי על כך בעדות אחרת שלי, על התקופה שלפני העלייה).
על כל פנים היה זה הנגר הגדול שבעיר. רוב לקוחותיו היו יהודים עשירים, והוא קיבל אוית כשוליה. הוא ידע היטב שעליו ללמד אותי נגרות, אך בין שזה היה רצונו או לא, המציאות היומיומית האפורה הכריעה, כך שרק מעט הגעתי לעבודה עצמה, ורוב הזמן הייתי עוזר לנגרים. דרשתי בתוקף מפרנסי הקהילה היהודית שהחזיקה אותי רשמית לעבודה ב"תכלת - לבן", להעביר אותי. עברתי לעבוד אצל נגר קטן מאד, ואצלו למדתי כיצד להפעיל מסור, מקצוע, ואפילו פטיש.
כך קרה שכשהגעתי לקיבוץ כבר הלך לפני שם של נגר.
אני, כשלעצמי, כמובן ידעתי שאין מאחורי זה מאומה, וידעתי שאצטרך להתמודד עם אותו הדימוי.
ואכן, כשהגענו לחיפה, והפעם באופן ליגאלי, וכולם הוכנסו לארבעה ימים לבית עולים בבת גלים, לשם איזולציה וחיטוי, הוגנבתי החוצה, כי היה צורך בנגר בגבעת-חיים הנבנית.
ובאמת, מיד למחרת בואי, מצאתי את עצמי על גג אחד הצריפים דופן לטות לרעפים. אם אולי עמדתי באותה משימה ראשונה, לא היה צורך להעמיד אותי למבחן בביצוע עבודות מקצועיות, לא בריהוט ולא בבנין. רדיוס, שהיה מנהל הנגריה כמובן שהבין את בעיותי ומצוקתי, והציע לי שבכל דבר שאינני בטוח בו אבקש אצלו הסבר. וכך היה. מה שלמדתי בנגרות עלי להודות לו.
אחרי היותי כחצי שנה בקיבוץ הוחלט לשלוח אותי לנגריה (בנין) לחדרה, שאלמד את העבודה. עד היום אינני יודע אם המניע האמיתי היה זה, או חוסר עבודה קשה בבית. גם שם לא למדתי הרבה, כי רוב עבודתי היתה בעבודות עזר בבנינים שקמו בחדרה. בין היתר גם באותו בנין שקבוצת הבנין שלנו הקימה אותו. זה מלון, שעוד בהקמתו נמכר ונהפך לבית-חולים, ועם הגמר היה לבית יולדות למשך שנים. מעבר לזה, מה שלמדתי או לא למדתי, היה לי סיפוק שהרווחתי יום עבודה של 25 גרוש, שהיה אולי קצת יותר ממה שבפרדס.
לאחר תקופה של שלושה חודשים חזרתי הביתה, כי הנגר פיגר בתשלום עבור עבודתי.
אחת החוויות ההיסטוריות של אותה התקופה היו הנסיעות הלוך ושוב לעבודה. בהיעדר כביש לחדרה הדרך היחידה היתה "קו אוויר" דרך החולות, "הפרבר" של המושבה. למטרה זו שימש הרכב היחידי שהיה ברכוש הקיבוץ, משאית "פורד" בלי גלגלים כפולים מאחורה, שאיתם לא ניתן היה לעבור את החולות רוב עונות השנה, כי כשלא ירד גשם היתה סכנת שקיעה.
החברים למודי הניסיון ידעו מראש את המקומות הפרובלמטיים, ולפי הצורך ירדו לדחוף את האוטו. לפעמים גם הבנות היו צריכות לרדת ולעזור. היו אלה הבחורות שעבדו בבנין כטייחות וכברזלניות, וגם אלה שעבדו במכבסה, מקום שעליו היה מוטל לתרום חלקו בבעית חוסר העבודה.
הקמת עמודי החשמל בקו נהריים - חדרה
בינתיים מצאתי את היומן שכתבתי באותה התקופה ושכחתי אותו לגמרי. כמובן שהוא עוד כתוב בגרמנית, ואני שוקל אם לתרגם אותו בדפים אלה, או להשאיר את הפרשה להסטוריון שיעשה את המלאכה.
העבודה הזו בוצעה על-ידינו, כלומר אותם חברים שנקבעו לכך לקראת סוף שנת 1936, והיא נמשכה כחודשיים. היה זה בתקופת חוסר עבודה חמור בארץ בכלל, ובקיבוצים במיוחד, והיתה תחרות די פראית על כל מקום עבודה, היכן שלא יהיה, ומבלי להתחשב מה היא העבודה
מבחינה גופנית. ביומן אני מפרט את תנאי העבודה הקשים והתמורה
המעטה עבורה. אם כי אין לי היום כל קני מידה על מנת לעשות השוואה.
אנחנו היינו "מסודרים" בפלוגת הים של הקיבוץ המאוחד, אם אינני טועה זה היה בקרית-חיים. כפי שציינתי פלוגת מעבר עם כל-מיני אנשים מוזרים, לרוב גרמנים. עם זאת, כנראה שלא היה לנו הרבה מגע איתם, כי יצאנו ברכבת עוד בחושך, עד לגשר "של", שם חיכתה לנו משאית פתוחה שהעבירה אותנו למקום עבודה בואדי ערה. ביומן אני מוסר די בפרוטרוט על עצם העבודה המפרכת, וגם על המאבק בהסתדרות שישלמו את זמן הנסיעה, בנוסף לעבודה עצמה.
אני התמחיתי בחציבת בורות בתוך סלעים, לעומק של 150 - 200 מטר, במכשיר בשם "בלאמינה". זה הוא איזמל באורך של 2.5 מטר, משושה בפרופיל, שבו קודחים חור בתוך הסלע, על-ידי מכות, כשמכשיר מבצע תנועה קטנה סיבובית בכל מכה, וכל פעם חוצב כחצי ס"מ. כאשר מגיעים לעומק הדרוש מורידים לתחתית כמות של חומר נפץ. לאחר הפיצוץ נוצר בור שהיווה את אחד מארבעת המסדים לעמוד חשמל שעתיד לקום.
ביומני אני כותב שלא מצאתי סיפוק מיוחד בעבודה זו, ואין לתמוה על כך, כי כאשר העבודה בשטח נגמרה בשעה ארבע וחצי, ו"הביתה" הגיעו בשעה שבע וחצי, ו: "בשעה שמונה נפלתי על המיטה ומיד נרדמתי... במשך השבועיים רק שלוש פעמים התקלחתי".
היה זה לראשונה שנפגשתי ישירות עם האוכלוסיה הערבית בחוויה היום-יומית. היתה זאת הפרימיטיביות שבכל דבר שמזה התרשמתי כל-כך, החל בלבוש, וכאן בפרט הנשים, הבישול והרגלי האוכל. המגורים שהיו לרוב בקתות עלובות בנויות מבלוקים של חימר עם רצפה וטיט מאותו החומר. המבנה היחיד הראוי לשמו בואדי ערה היה תחנת הקמח הגדולה, שהוא, אולי, הבנין היחיד שנותר עד היום עומד על תילו. עד היום בעוברי את הדרך הזו עיני מחפשות שרידים מהתקופה ההיא, ורק פה ושם נשאר מסד של אבנים לא מסותתות, ועליו מחסן רעוע. כל הבנינים חדשים, לעיתים אפילו, או דמויי וילות, שרק הגג השטוח, ולא גג הרעפים, מבדיל בינו לבית ישראלי.
לא פחות התרשמתי מהפרימיטיביות בעיבוד החקלאי, כשהכלי היחידי הוא מחרשה מעץ, שנגררת ע"י בהמה כלשהי, החל מחמור, פרה ושור, וכלה בגמל. עם זאת היתה מנוצלת כל פיסת אדמה, לרוב בטרסות, ועליה ירקות. היום הטרסות אמנם עוד נראים בשטח, אך לרוב לא מעובדים, כי גם להם זה לא כדאי.

עבודה בגגות באביחיל
זה היה יכול להיות בשנים 1936 - 1937, כשהיה חוסר עבודה מתמיד במשק בכלל, ובנגריה בפרט, כשמצאו עבודות בנין מטעם הסוכנות במושב הנבנה על-יד נתניה, אביחיל. הרעיון היה שלכל מושבניק תהיה רפת קטנה עם 4 -6 פרות, ולצורך זה הוקם הבנין. עלינו היה להתקין את הגגות.
לעבודה זו נקבעו חיים קלמנובסקי, אריה זלוצקי ואנוכי.
החומר הגולמי, כלומר העצים, היו מונחים ומוכנים ליד הבנין וכל היתר היה באחריותנו, כולל המסמרים. בהיעדר תחבורה, ואפילו כבישים, יצאנו מהבית ביום א' בבוקר, וחזרנו ביום שישי אחרי הצהרים. במושב לנו ואכלנו אצל אחד המושבניקים תמורת תשלום.
כשיצאנו ביום ראשון כל אחד סחב עמו משקל לא מבוטל של מסמרים, כלי עבודה ועוד מיני דברים, כמו בגדי שבת, חומר קריאה, מגבת וכו'. בחרנו בדרך הקצרה ביותר, בקו האוויר, שהיו בה הרבה חולות, כי היישוב היחידי שעמד בדרכנו היה כפר ויתקין, שהיה אז יישוב קטן. אינני זוכר כמה זמן לקחה לנו הדרך, אך לפי הערכתי היום זה היה 6 ק"מ בארך.
העבודה היתה לא קלה, כי הכל היינו צריכים לעשות בידיים, בעיקר חיתוך העצים על הגג עצמו, במצבים לא נוחים ביותר. היות והעבודה
היתה בקבלנות, השתדלנו מאד להספיק עד כמה שיותר, עבדנו עד רדת החשיכה, ללא הפסקת צהריים, להוציא את הארוחה עצמה.
לאחר העבודה יצא לנו להכיר כמה משפחות שרובם היו מיוצאי רוסיה. זכור לי רק שם אחד - מושייב, וזאת הודות לבת המשפחה ששמה הפרטי אמנם נשכח, אך יופיה וגזרתה ללא דופי, לא נמחקו לאורך השנים.

עבודת סיקול ביוקנעם
בתחילת 1936 חיפשו עבודות חוץ לחברים. אז צץ הפרויקט להקים יישוב בשלוחות הרי מנשה, דרומית לכניסה לואדי מילק, בואך עמק יזרעאל. זה היה בערך המקום שהיום נמצאת בו יקנעם. לעבודת הכנה לקראת הכשרת הקרקע היו חייבים לסלק את האבנים שכל השטח היה זרוע בהן.
אינני יכול לקבוע היום בוודאות אם לא היו אז כלים מכניים למטרה זו. הכלי הידוע לי, היחיד, היה אותו "סקרייפר", נגרר מאחורי טרקטור שרשראות, והופעל בידי טרקטוריסט שבעין אחת הנהיג את מהלך
הטרקטור, ובהפנייה לאחור כיוון את הכלי. אבל, ייתכן מאד והמניע לקחת למטרה זו בני אדם היה בכך שלא היתה עבודה בארץ, והסוכנות חויבה לפרנס את האוכלוסיה בעבודות יזומות עד כמה שניתן.
לצערי לא זכורים לי אותם שותפים לעבודה, מחוץ לדוד אורטנר (היום אתר), חברי "לנצח" מאז פרשת ה"וולוס". מצאו עבורנו חדר "מרוהט" במיטות בלבד, באחד הבתים בקרית חרושת, יישוב לאורך הקישון, עד היום די עלוב.
ברור שלא היינו היחידים, והיה מפגש של כמה קיבוצים. זכור לי שאחת הקבוצות היו אנשי "שייך הבריק", לימים קיבוץ אלונים, שאיתם ניהלנו שיחות אידיאולוגיות ויתכן שכתוב על כך ביומני מאותה התקופה.
בבוקר השכם יצאנו לעבודה לשטח, שם חיכו לנו כבר עגלות רתומות לפרידות חזקות במיוחד. המשימה היתה להעמיס אבנים על העגלות, כשהמידה המינימלית היתה נתונה מראש, וגם המקסימלית, באבן ששני אנשים היו יכולים להרים.
רטרוספקטיבית יש בכך אבסורד, כלומר, ניצול לא מוצדק של כוח אדם על חשבון בריאותו. לא זכור לי שהיו לנו, על כל פנים לי, הרהורים ממין זה. קיבלנו זאת כעבודה שחייבת להיעשות ומי יעשה זאת אם לא אנחנו.
עבורנו הסתימה הפרשה בדומה לסיפור על אותו רוכב סוס שעליו היה להגיע ליישוב מסוים שמעבר לחוף אגם הבודנזה שבגרמניה הדרומית. אותו אגם קפא רק אחת לעשרות שנים, ואותו רוכב עבר באחד מלילות החורף את האגם, ורק כשהגיע בשלום למקום חפצו נודע לו שניצל ממוות בטוח.
הסיפור שלנו היה די דומה. דוד אתר ואני נסענו לאחר שבוע, או שבועיים, הביתה. היו שתי אפשרויות: לחיפה ומשם לחדרה ברכבת, ומשם ברגל הביתה, או באוטובוס ערבי לטול כרם, ומשם באוטובוס אחר ל..... ומשם לגבעת-חיים ברגל. אנו בחרנו באפשרות השניה והגענו בשלום הביתה. רק כאן נודע לנו שפרצו המאורעות, וכבר באותו יום עצמו נפלו הקורבנות הראשונים של היישוב. דוד ואני לא ידענו מאומה, עיתון לא הגיע, ועל רדיו לא היה מה לדבר...
היינו הנוסעים היהודים היחידים באוטובוס, ובמרכז טול כרם, הסתובבנו ללא כל חשש...

בריכת השחיה באיחוד
עם הקמת ה"נקודה", כאשר השארתי מאחורי כל מה שהקמתי ובמה שטיפלתי במשך קרוב לעשרים שנה מבטי היה לעתיד.
שיעורי ההתעמלות התקימו מסביב לבתי הילדים, כשהשטחים היו חשופים מעצים, ונוי בכלל, אם כי אולם "הפועל" עמד לרשותנו. רשמית הבנין נכנס לבעלות המאוחד, ולאיחוד נקבעה תמורה כספית, שמעולם לא שולמה...
כמובן שלקיים שיעורים שם לא היה בא בחשבון, אף-על-פי שלימדתי עוד שנתיים - שלוש את ילדי המאוחד. אגב-כך, חרות בזכרוני מקרה שגערתי בילד, היה זה צבי אגמי, והוא, כתגובה קרא לי: "שכיר". לא היססתי ונתתי לו סטירת לחי מצלצלת. עד היום אינני בטוח, בעצם, אם עבור השיעורים הללו שולמה תמורה לאיחוד.
כמובן שחשבתי להיכן לתכנן את מגרשי הספורט, כולל בריכת השחיה. היתה לי דילמה אם לבנות קרוב למרכז המחנה והמגורים, על מנת לאפשר ולהבטיח שימוש מקסימלי של חברים, או להרחיק, על מנת לאפשר אופציות נוספות בלתי נראות מראש. תחילה תכננתי כמקום בריכת השחיה את המקום שבו הוקמו צריפי הנח"ל, אך בהתחשב בנימוק השני .......... וטוב שעשיתי כך.
אינני זוכר כבר במדויק מה קבע אצלי להעמיד בניית בריכת שחיה כפרויקט קודם לכל דבר אחר. ייתכן שחששתי ששחייני ג"ח איחוד ילכו לאיבוד אם לא תהיה בריכה במקום, אבל מאד אפשרי שהיה זה אריה שילה שתמך באופציה זו. אריה היה באותו זמן בין העובדים הבכירים במרכז החקלאי, והממונה הישיר על הבניה בהתישבות העובדת, ובתור כזה, כמובן גם על הבניה בנקודה.
הוא היה, בדרך כלל, אדם מאד פתוח לרעיונות חדשים, ואוהד נאמן לפעולה ספורטיבית. באחד ממבחני "אות הספורט" בשנות הארבעים, הוא ראה חובה לשתף את עצמו, חרף משקלו, שהיה מסביב ל - 100 ק"ג, ובקפיצה לרוחק נקע את קרסולו. עם גמר תפקידו במרכז החקלאי יצא לשליחות של הקרן הקיימת בארה"ב. הוא שיכנע קבוצת יהודים בהרטפורד לתרום מתקני בריכה עבורנו. ואמנם כל המתקנים, כולל נדנדות וקרוסלה, שהיום כבר לא נמצאים שם, הגיעו משם.
ובכן, פניתי אליו כיצד לקדם פרויקט כזה, כמו בריכת השחיה, כשאין מה לחשוב שהמשק בתקופה ההיא, ובמצבו הכלכלי, יוכל לשאת, ואף לא לתרום, למטרה כזו.
מה עשה אריה? האם מותר היום כבר לגלות? בהיותו זה כמה שנים כבר בעולם ההוא, נעיז ונספר. הוא רשם יחידת בניה נוספת על המכסה שהגיעה לנו, והתמורה הכספית הועברה על חשבון בנית הבריכה.
עד היום אינני יודע את מי מחברי המזכירות דאז, הוא הכניס לסוד הענין, ואני גם מעולם לא שאלתי.
הסכום, לא רק שכיסה את הוצאות הבריכה, אלא שנשאר גם כסף עבור זיפות מגרש הכדורסל.
תכנון בריכות שחיה בארץ, בשנים ההן, היה פריבילגיה כמעט בלעדית של מקס גלפז, ובהיותי מאד מעורה בעניני שחיה ב"הפועל", ידעתי על כל בריכה בקיבוצים שעמדה להיבנות, ולמדית על המחדלים שנודעו לרוב רק כאשר לא היה כבר מה לתקן. לגלפז, שהיה אדריכל במקצועו, היה חשוב הצורה החיצונית שקסמה לחברים, וכמובן גם הגודל שהוסיף תמורה רצינית לכיסו. כך קרה שרוב רובן של הבריכות שימשו בעיקר לרחיצת הציבור, והצד הספורטיבי יצא בהפסד. כך קרה שהבריכות, אמנם, היו 25 מ', אך המידה לא היתה מדויקת. הבנאים לא החשיבו את הסנטימטרים, ופה ושם הפיקוח לא היה מהקיבוץ, ולא מהאדריכל. גם עומק הבריכה לא היה מתאים לכדור מים, כי חברי הקיבוץ בשום אופן לא הסכימו שהצד הרדוד של הבריכה לא יאפשר עמידה במים אפילו לילד.
אני חיפשתי אפשרות לענות על כל הדרישות, ושאף צד לא יצא בהפסד. לכן קבעתי שהבריכה הגדולה תשמש לשחיינים בלבד, והבריכה הקטנה תהיה די גדולה על מנת לאפשר רחיצה מגיל 0
ועד 120, ועם זאת התנאים יאפשרו לימוד שחיה ללא מאמצים וללא מדריך.
לכן, לא פניתי לאדריכל, כי א) לא ראיתי בו צורך, וב') רציתי לחסוך את הכסף. מסרתי למחלקת הבניה של האיחוד את הפרטים המדויקים, וביקשתי לעשות את החישוב הסטטי לקירות. רציתי במעבר בין שתי הבריכות, לצקת מכל צד זכוכית עבה, ואף קיבלתי ע"י צבי יחיאלי שני חלונות עגולים בקוטר של 60 - 70 ס"מ. אך סמי כפרי סירב להכניסם מחשד ותהיה נזילה. גם תכנון הבריכה הקטנה כולל האי היה שלי. תחילה חששתי שילדים קטנים יתחלקו לעומק, והפרדתי ע"י בולי עץ קשורים זה בזה, בין השטח הרדוד עד ל - 4 מ' לעורך מהמדרגות. התברר שלא היה צורך בכך. הקירות המשופעים בבריכה הגדולה מטרתם היתה לשבור את הגלים והתעלות. היו צריכים לקלוט את מי העודף ..... הצף.
היום, אחרי כמעט 30 שנה, ברכתנו היא עדיין אחת המבוקשות ומוצלחות. רק חבל שגרשון חיסל את המגדל והמקפצות. ילדינו לא לומדים קפיצות למים.

הספדים, הספדים
אמת, הנושא הוא רגיש מאד, ואני מהסס לא מעט לגעת בו. אילולי זה היה קשור אך ורק בבני אדם, ובמקרה במיוחד בבני תמותה, ניחא, אבל המקרה שלנו, כלומר אותו אדם שנשמתו נמסרה זה עתה לאלוהיו, קשור בו ברגע לאותו אלוהים, וזו היא סיבה מספקת, אם לא מכרעת, בכדי להיות זהירים בכל מוצא -פה שעלול חלילה לגרום לאי-נעימות עם אותו ה"ממסד".
אין אני אנתרופולוג על-מנת לקבוע מה, ואולי אפילו מי, היה הגורם שקבע שבאותם נאומים המוקדשים לחייו של זה שהלך מאיתנו (ויהא זה ברצונו או נוגד) חייב להיות חיוב ורק חיוב. מין הטבע שנוהל זה מקשה לא מעט על זה שקיבל על עצמו את המצווה לגרד בעברו של הנספה בשביל לעלות את צדדיו שכה ראויים להיות דוגמא של המסובבים אותו בפרידתו האחרונה מעולמו זה.
זו היא דילמה מצויה וודאי לא רק בימינו אלה. יש בני אדם שפותרים הפרובלמה בכך שעוד בחייהם מצווים לא לשאת הספדים בשעת הקבורה. האם יש בכך פגיעה באלה שמקורבים אליו? האם מגיעה להם נחמה על מה שהפסידו עם עזיבתו של האיש ע"י השמעה והאזנה של מילות תנחומים? בכל זאת נראה סביר יותר להעניק לאדם את הזכות לקבוע את צורת הפרידה שלו מעלי אדמות והבריות שנילוו אליו.
שאלה אחרת היא עד היכן מותר לאדם ללכת בקביעתו את אותו תיאור. האם קבורה זה טקס דתי בכלל. אני שולל זאת לחלוטין. מה שהיה במשך דורות ארוכים מקובל אמנם נהפך לחוק, אך כידוע חוקים אינם קיימים לנצח, ומשתנים עם התמורות. אם כך, נשאלת השאלה למי שייכת הקבורה, לנספה או לנשארים אחריו?
כיצד להספיד אדם שהלך מרצונו מהחיים. לפי הדת הוא מנודה. אך ממבט אנושי (אם לא פילוסופי) זה ענינו הפרטי, האישי. האם ההספד הוא המקום לנתח את גורמי ההתאבדות? האם לתת ביטוי לצעד שמבחינתו היה הנכון?
שוב, מסקנתי היא שיש לאפשר לאדם בחייו לקבוע את הצורה הנראית ורצויה לו כיצד האנשים שהוא היה קרוב אליהם ייפרדו ממנו.

החזיריה
היו אלה השנים הראשונות של "עצמאותנו" בנקודה, 1954, והתזונה היתה דלה. אכלה איתנו מידי צהריים כשהדיאטניקים ואוכלי "ההבראה" קיבלו את העוף היום-יומי שלהם.
אנו, יוצאי צ'כיה, הפלגנו לא פעם לזמנים ההם, כשעל שולחננו היו דברי בשר מעושנים, כמו שינקן, נקניקיות, נקניקים למיניהם, וכל זה מאותה חיה אגדתית ששמה חזיר.
ידוע היה, ולא רק לנו, שהחזיר היה יצור כמעט יחיד במינו שגופו מסוגל לאכול כל מזון שהוא, וזהו לרוב שיירים שנשפכים ללא כל שימוש לאשפה. חשבנו וחשבנו... כיצד להגיע למסקנה מעשית, מה חושבים "האלה"? מנין להשיג חיה אגדתית שכזו? כך נודע לנו שישונ קיבוץ מסוים בנגב ושמו שובל, ששם קיימת חזיריה. היה זה צירוף מקרים שבן אחד, בן קיבוצנו, ושמו גדי גיל, גמר את חוק לימודיו בבית ספרנו, ועליו חל החוב לצאת לשנה שלישית לאחד המשקים הצעירים, ומסיבה בלתי ידועה לנו, נפל הפור דווקא על קיבוץ שובל. ביקשנו
אותו בכל התמימות להביא לנו בבואו לחופש הביתה, בתוך שק או ארגז, חזירונת קטנה, סתם ככה. והחזירונת באמת הגיעה...
אותה החורשה ליד ביתנו היום גם אז היתה מוזנחת, כפי שהיא היום, רק העצים היו צעירים באי-אלה שנים, וגידלנו בה כמה שפנים (ראה שפניה). לא היתה כל בעיה לסדר עבור ה"תושבת" החדשה חצר פחות או יותר מוסתרת, ומידי יום הבאנו לה דלי עם שיירי אוכל ישר מעגלת האשפה שליד חדר הכלים.
החזירונת הקטנה נהפכה חיש מהר לחזירה בריאה, גדולה ושמנה. אינני זוכר בשום אופן ופנים כיצד זה קרה, ובאחד הימים התרוצצו בחצרה כחצי תריסר חזירונים. ייתכן וגדי הוסיף גם זכר קטן על מנת להבטיח עתיד טבעי, או אולי מסיבות "אנושיות" כדי לא להשאיר נקבה גלמודה בעולם הזה.
לא היה חסר מזון גם למשפחת החזירים המוגדלת, ואף לא מקום מחיה לכל המעורבים ב"פרשה". וכאן יש מקום להזכיר את שמו של יהודה קראוס, שהיה שותף מלא לקנוניה.
מי שמכיר את תנאי הגידול של אותה החיה יודע עד כמה שהיא מסתפקת במועט, ונותנת תמורה הגונה מעל ומעבר. הנקבה אינה בררנית בבחירת בן-זוגה, ואין כל הפוגות בפריונות של השבט. תוך שנה שקקו החיים בחורשה שלנו, וצוות המגדלים דן על בסיס המפעל בקנה מידה רחב יותר, בכדי להגיע למימדים שיאפשרו הנאה גשמית מייד פעם בפעם למשק כולו. כך נפלה הבחירה לחורשה אחרת, זאת שבין הנגריה והרפת, שהיתה מוזנחת לא פחות. נאספו עמודי עץ מאקליפטוס, נמצאה רשת, סודרו דלתות, ויצקו אבוסים, וקמו חצרות, חצרות. לא יודע כבר מספרן.
בעית השחיטה נפתרה כאשר נכנס לסודנו חיים שילר, שהיה שוחט במקצועו עוד בחו"ל, אם-כי שנא את המלאכה, אך למען מטרה מקודשת שכזאת היה מוכן לגבור על מניעים אנוכיים.
תוצר השחיטה הגיע למטבח בידיעת האקונומית, אלזה פרטיג, אם זכרוני איננו מטעה אותי, אך ללא פרסום יתר. חשבנו שמסירת מידע על המפעל לציבור הרחב לא יוסיף מאומה, והשתיקה יפה תמיד על הפטפוט.
כך זה הלך כמה שנים טובות, "המפעל" הגיע למימדים די רציניים, השם הלך לפנינו (הקיבוץ השכן, וגם קיבוצים אחרים בסביבה הלכו בעקבותינו) ולא היה איש שניזוק מכך. לסידור עבודה של המשק לא היה ענין בו, כי כל העבודה, שנעשית עם הזמן די קשה (בישלנו תפודים שבחלקם היו רקובים בחביות גדולות) היתה בהתנדבות לאחר שעות העבודה.
אבל, אבל, היה בתוכנו בכל זאת חבר אחד, שהרגיש את עצמו ניזוק, אם כי לא פיזית, אלא נפשית, וזה היה ברוך אזניה, ח"כ דאז, שמצפונו כחניך אסכולה מסורתית, הציק לו. הוא בא בתביעה למוסדות לחסל את החזיריה, ואם כי אינני יכול היום לצטט אותו במדויק, נאמר על-ידו שהוא והחזירים לא יכולים לחיות באותו מקום.
בתוקף החלטת הקיבוץ מכרנו את החזירים, והתמורה. היום מותר כבר לגלות, נכנסה בתיאום סודי בין מילה לביני, לקופה הדלה של "הפועל" גבעת-חיים.

השפניה 
היו אלה השנים היפות כאשר יצאנו מידי שנה בשנה למחנה קיץ על כל הציוד, שעדיין שמור ברובו במחסן הפח שלי, (ראה מחנות הקיץ). בין היתר היתה בעיה מה לאכול באותו השבוע, כאשר לא רצינו להסתפק בבישול מרק אורז או תפודים. מדובר, כמובן, על ארוחות בשר. לא היה מקובל אז לצייד חבר עם בשר כאשר יוצאים לטיול, ובתור כזה נחשב המחנה. מקור לכך היתה הברווזיה, שבה עבד יהודה קראוס, והוא השיג תמיד איזה עוף, פעם אחרת הוצאנו מהחזיריה חזירון קטן שפיגר מאד בהתפתחותו, ולא היה סיכוי לגדלו, אבל כל זה היה דל מידי על-מנת לספק 10 - 12 קיבות ריקות. פה צץ הרעיון לגדל שפנים למטרה זאת.
ואמנם רעיון זה מצא את הגשמתו באותה חורשת אקליפטוסים שלידינו.
לא היתה כל בעיה לבנות כמה ארגזים, ובשלב מתקדם חצרות. כאשר המיסדת של השושלת היתה שפנה אחת שמשה דייג, שהיה אז מנהל משק הילדים, תרם למטרה קדושה זו. כך זה התנהל כמה שנים טובות, כאשר השימוש המוצהר היה למחנה, ולא זכור לי שסטינו מהמטרה הזו. ייתכן וקרה פעם ושפן אחד נפל קרבן לאיזה קומזיץ, אך מעולם לא לאכילה פרטית.
זאת אני מדגיש, כי קיום אותה שפניה היתה קוץ בעיני מישהו, או אולי כמה אנשים אכולי קנאה, שרצו לראות באותן החיות החמודות כלי שרת לתוספת מזון לחברים, שעל פי התקנון המקובל בתנועה הקיבוצית לא הגיע להם. נכון הוא שהיתה זאת תקופת צנע חמורה, ובשעת ארוחת צהריים פזלנו לצלחות של האמהות ההרות, ולאותן אמהות מיניקות, ולא לדבר על אותם אוכלי הבראה כולל דיאטניקים וכו', שחייבים היו לקבל כל יום הלוך ושוב את העוף שלהם.
אם כן התלונן מי שהתלונן אצל המזכיר, שבקיבוצו קיים אי-שוויון משווע ושעליו לנקוט באמצעים על-מנת להפסיק פעם אחת לתמיד אפלייה מפליגה זו, שגורמת להרגשת אי-שוויון בין חבר לחבר בחברתנו. אינני מוכן לחתום על כך אך דומני שבאחד היומנים הופיעה כתבה (שם הכותב שמור במערכת), ובה הנמקה מפורטת המבוססת על הצדק הקיבוצי, שכף המאזניים שלו בלאו הכי נוטה זה זמן רב לצד אחד באי-אלה תחומים, ואסור שיהיו בינינו חברים מועדפים שכלכלתם לא תעמוד בשום פרופורציה עם זו שלהם חסרים אותם מקורות פרטיים.
בקיצור, האסיפה החליטה מה שהחליטה, וכל זה רק בגלל שלנו לא היה סניגור מבריק, שבכוחו היה בכמה משפטים מתוחכמים לשכנע את האסיפה שאין בטענות אלה כל משמעות, ושביסודן, מלבד קנאה לשמה, מאומה.

המועדון
אין המועדון שלנו תגלית מקורית. ה"פטנט", כלומר הדגם, האורגינלי שייך לקיבוץ נאות מרדכי. באחד מביקורי שם ראיתי אותו, ומיד התלהבתי והתאהבתי. זה נשא את שמו של אחד הבחורים, חבר המקום שנפל בליל הגשרים ותמונתו היתה מוצגת בכניסה. הלהיט היה בכך שכל חבר זכה בכוס קפה, או תה, "חינם אין כסף".
הרעיון לא נתן לי מנוח, וחיפשתי פירצה כיצד לרכוש שותפים, וכיצד לעקוף את המכשולים.
כמובן, כמו בכל דבר שקשור להוצאות כספיות בזמנים ההם, גם כאן היו צריכים להשקיע ברכישת ציוד, כמו דלפק, אספרסו, כמה כורסאות ועוד. המבנה עצמו "חדר הקריאה" כפי שנקרא אותו מוסד בתנועה הקיבוצית, עמד על תילו כבר כמה שנים, אך ברור היה לרוב החברים שעבר את זמנו. העיתון היומי דומני שאז הגיע לכל בית, כלומר לשתי משפחות עיתון "דבר" אחד, והנהירה לעתונות המקצועית למיניה, פלוס הקריאה ב"הפועל הצעיר" וכדומה, ירדו ללא סיכוי להחייאה.
עם זאת היו רבים שהתנגדו מסיבות אידיאולוגיות. היו אלה שראו בחידוש זה פזילה לבורגנות, כלומר חזרה למוסד של בית קפה, שאמנם היה מוסד של בטלנים, סוחרים, מושכי עט, ועוד ועוד, רק לא של פועלים ופרולטריון. אך, להגנתי יש לומר, שהיה זה מפגש לרוב נאטרלי, בלתי תלוי, להחלפת דיעות, ולעיתים גם להרחבת אופק.
ביום 4 בנובמבר 1958 הגיע הענין לאסיפה. על-מנת להמתיק את בעית ההוצאות עבור הקפה, הצענו שהחבר ישלם את חצי המחיר, ואת החצי השני ישלם הקיבוץ.
אך הוויכוח היה נטוש בעיקרו מסביב השאלה אם החברה שלנו ירדה כבר עד כדי כך, שעליה לחפש פתרונות שאינם הולמים את החינוך התנועתי שהיינו כה גאים בו. ההכרעה לא נפלה באסיפה הראשונה והדיון נדחה לאסיפה הבאה. אינני זוכר את פרטי הדיון, שהיה אולי כדאי להעלותם, אבל יודע אני שבהצבעה היה להקמת המועדון רוב של קול אחד בלבד!
ב 30 בנובמבר נבחרה באסיפה ועדת מועדון שהרכבה האישי לא צוין ביומני, אך דומני שלינה רובין או ברוריה ורטהימר, הראשונה בין האריות, היו בתוך.
התחלתי להתרוצץ בכל הארץ בחיפוש אחרי ציוד. עברתי בתל-אביב בבתי קפה, ושאלתי אם אין להם מתקן סודה שהחליפו אותו לגדול יותר, ואכן מצאתי דבר שכזה, ואם כי היה זה בחלקו חלוד, ודי פרימיטיבי, קפצתי על המציאה, וראו פלא: הוא שימש לנו שנים רבות מאד, הרבה יותר מאשר ראוי לנו.
פרשה פיקנטית היתה המרוץ אחרי מקומות ישיבה לא שגרתיים. הרי לא ייתכן שישבו על כסאות עץ שעמדו מסביב לשולחנות
בחדר הקריאה. לא זכור לי מי היה זה שזרק לי את הרמז לגשת אל צבי יחיאל, ולשאול אותו אם ישנם כסאות או כורסאות שיצאו מהשימוש באוניות "צים". צבי לא ידע להשיב לי, אך היה מוכן לחתום על פתק שיתן לי כניסה למחסני "צים", כמובן שהייתי אדם מאושר. כאן, חייבים לדעת, ש"צים" באותם הימים היה שם דבר באוניות נוסעים, וההשקעות בפאר של אותן אוניות, שהיוו את חווית המדינה המתחדשת, היו עצומות.
בשער הנמל בחיפה לא קיבלו אותי בזרועות פתוחות, והיה עלי לחזור למשרדי "צים" ברחוב המלכים, שגם שם הועברתי מפקיד לפקיד, אם כי בהערצה מסוימת, כי צבי יחיאלי היה לפחות חלק מאלוהים באותם הימים. בסוף הופניתי למחסנאי לאישור לעבור את השער. המחסנאי הצביע באצבעו למחסן מסוים, ומצאתי את עצמי בהנגר מלא גרוטאות ללא כל סדר. היה לי רושם שבכל פעם שפורק ציוד מיותר הוא הועמס על משאית ונשפך לכל מקום שהיה נוח לנהג לפרוק אותו. כך נברתי כמו עכבר בערימת אשפה עד שמצאתי כ - 15 כורסאות פחות או יותר זהות, שבקושי רב שחררתי אותן, והוצאתי מהערבוביה שהיו טמונות בה. ריכזתי וקשרתי אותן יחד, מסרתי על כך למחסנאי, שאפילו לא ניגש לראותן, וחתם על פתק עם ציון מספר הכורסאות. חזרתי ל"צים", שוב עברתי כמה פקידים, עד שהגעתי לאחד שעליו היה לקבוע את מחיר הכורסא. הרגשתי שהיה נבוך מה, וכשעניתי לו על שאלתו, שאלה כסאות שבורים בחלקם עם ריפוד קרוע, הוא קבע מחיר של לירה אחת לכל פריט.
כשהכורסאות הגיעו הביתה, התברר שיש מקום רק ל - 11 כורסאות. ניסיתי למכור ארבע, אך איש לא ביקש אותן, כי הריפוד היה יקר מידי.
את אותן 11 כורסאות אפשר לראות עד היום במועדון, והן תמיד הנוחות מכולן. שתים אצלנו בחדר, ושתים נעלמו מהאופק...

ילד ראשון "שלי" בקיבוץ
תמיד היתה לי נטייה לילדים ובפרט לקטנים שבהם.
זמן קצר אחרי בואי לגבעת-חיים נמשכתי לאיזור בית התינוקות. התישבתי על האדמה והתבוננתי ביצורים החמודים. היו אז קרוב לתריסר ילדים, חלקם עדיין היו שכובים בלולים, לולים שהיו מכוסים ברשת מסביב ומלמעלה. הגדולים יותר כבר זחלו בלולים פתוחים, או שעמדו נשענים לגדר.
בסביבות השעה ארבע אחה"צ הגיעו ההורים ולקחו את ילדיהם לשעה קלה .
מיד אחרי שקיעת חמה היו חייבים להחזיר אותם, כי זו כבר היתה שעת יתושי האנופלס, שלא ידעו רחמנות מהי.
ילד אחד נשאר לעמוד בלול שלו ואיש לא ניגש אליו. היה זה מוזר בעיני ותיארתי לעצמי שהוריו וודאי חולים. לא העזתי להתקרב לפעוט, ורק כשצעצוע נזרק החוצה החזרתי אותו לידו של הפעוט.
אבל, גם בימים הבאים התופעה חזרה על עצמה. למזלי התינוק לא בכה, אחרת לא הייתי מחזיק מעמד. אחרי שישה ימים, אחרי שכל ההורים הסתלקו תפסתי עוז ודיברתי (במילים המעטות שהיו לרשותי) אליו, ואז קרה דבר שלא ציפיתי לו. הוא הושיט את זרועותיו הקטנות לקראתי, והוא היה ממש בידי.
טיילתי עימו קצת ושרתי לו שירי ילדים צ'כיים, בהיעדר שירים עבריים בפי.
כך זה נמשך גם למחרת וגם בימים האחרים.
לא סיפרתי לאיש על הסוד שלי...
יושקו מאייר עבד בחצירים. נודע לי שהוא מצ'כיה גם כן, וביקשתי אותו ללמד אותי לקצור בחרמש.
עוד בצ'כיה בכל פעם שהזדמנו לטיול רגלי בשבתות לאיזורים הכפריים וראינו את האיכרים קוצרים חשקתי להתנסות בעבודה עם המכשיר המענין והיפהפה הזה.
יושקו הזמין אותי השכם בבוקר לפני תחילת העבודה להילוות אליו, ואכן מאד נהניתי.
יושקו אף היה צלם הקיבוץ, והעדות הוויזואלית הראשונה היתה פרי מצלמתו. אי לכך ביקשתי אותו לצלם את הילדון הקטן "שלי".
הוא היה נדהם במקצת, ומיד שאל באיזה ילד מדובר. לא היה לי מוצא אחר וסיפרתי לו על הבילויים שלי בשעות אחה"צ. סיפרתי ליושקו על הילד שחור העיניים והבלורית השחורה, ומיד הוא ידע על מי ועל מה מדובר. היה זה בנו של ניסיו ומרים בן-אהרון, שיצאו לשליחות לאירופה המרכזית למשך שנה תמימה. במבט רטרוספקטיבי של ימינו היה זה מעשה בלתי מובן, ואף אכזרי, להשאיר ילד "לבדו" בקיבוץ, ולא פחות אכזרי היה זה הויתור של ההורים, והצורך להיפרד מתינוק בשנה הראשונה להתפתחותו. עם זאת, היתה זאת שנת 1935, שנתיים אחרי שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה, יהדות גרמניה ויהדות מרכז אירופה היו שרויות בפחד ואי-ידיעה ממה שיילד יום. הרבה חברים של תנועות הנוער היהודיות פנו עורף לציונות ועברו לזרועות הקומוניזם, והיה הכרח להציל את מה שניתן. אז גויסו אנשי ארץ-ישראל העובדת מן השורה הראשונה להנהגות "החלוץ" בגולה. ניסיו כבר אז היה דמות בולטת בכישוריו כמנהיג, וסיבות פרטיות, אם היו כאלה, אינן באות בחשבון.
בקשתי מיושקו מאייר לצלם את אהובי הקטן נענתה בחיוב. יתר על כן, הוא הציע לי לקחת את צלמנייתו ולצלם כרצוני. היתה זו מצלמת "רולייפלקס" פשוטה, ללא בעיות מיוחדות. עלי לציין זאת כי כאן מתחיל סיפור חדש: "אני וצלמנייתי".
כאמור, צילמתי את יריב ובני גילו בלול, והתגאיתי בפני האמהות בהצלחתי.
מכשיר פלא שכזה היה, כידוע לי, רק ליושקו, והוא נזהר מאד מפני אמהות טרדניות שביקשו תמונות של צאצאיהן. השאלה שלא היתה לה תשובה: מי ישלם?
כאשר היה חסר כסף לכל מצרך, לצלם ילדים נחשב, אולי בצדק, לוקסוס.
אינני זוכר מאין השגתי אז את הפרוטות הדרושות לאותם צילומים.
יושקו הביא את הפילם למושבה ל"צלמניית סוניה", אישה טובת לב ממוצא רוסי, ואני מניח שקיבלתי מהקיבוץ סכום כסף להנצחת ההיסטוריה.

אני וצלמנייתי
אחי פרנץ השתתף כשחיין, "הגיבור" מצ'כיה, במכביה הראשונה בפלשתינה 
ב – 1935. בביקורו בגבעת-חיים קוננתי לפניו על הפרובלימה עם תחביבי החדש, והוא השאיר לי לירה אנגלית. לא די בכך, כעבור איזה זמן הביא תייר מאנגליה (אחי התפרנס בלונדון כעיתונאי) מצלמת "לייקה" אלף–אלף!
לאושרי לא היה גבול. כאן החלה הקריירה שלי כצלם. לא היתה אם בקיבוץ שהשבתי את פניה ריקם, כל זמן שהיה לי פילם ב"לייקה", ובכיס כסף תמורת הפיתוח והתמונות. כאשר זה נגמר סוניה המשיכה לשרת אותי הלאה. לא נעים היה, אבל כאשר ניגשתי לחברות האמהות וביקשתי לשלם עבור תמונותיהן, נאמר לי בערך כך: "אני חיה בקיבוץ ואין לי כסף". הגעתי בבכי לחדרה והודעתי על פשיטת רגל. סוניה הביטה בי ואמרה: "טוב, אל תשלם לי, ודי".
אכן, כאן הסתיים פרק א' של עלייתי ונפילתי כצלם ילדים בקיבוץ, אך זה לא סוף הסיפור. כל הקיבוץ ידע כמובן שברכושו של פינדה נמצאת מצלמה. באותה עת הגיעו אלינו עולים מגרמניה וביניהם גם בחורצ'יק שהכריז על עצמו כצלם מקצועי. אם כך הוא, נשלח אותו לקיבוצים ויישובים שכנים כצלם, ותהיה לנו הכנסה נוספת, ואולי אפילו גדולה יותר מן העבודה בפרדסים.
ואכן, "העסק, הצליח, אך לא לזמן רב, כי הצלם שלנו החליט לעזוב לעיר הגדולה תל-אביב. הקרבן האמיתי של הפרשה הקצרה לא היה אחר אלא אנוכי.
כמה ימים לפני עזיבתו הוא הודיע שהמצלמה נגנבה לו. עם רכושו זה שלי הוא פתח צלמניה באחד הרחובות בתל-אביב, ועד כמה שאני יודע הוא נפטר רק לפני כמה שנים.

חופש שנתי
בחופש השנתי הראשון שלי בקיבוץ ביקשתי לבקר כמה מחברי בתנועה בגליל העליון. ניגשתי לגזבר של ועדת חברים לקבל את מה שהיה נקרא: "כסף לחופש שנתי". תשובתו היתה קצרה, אם כי מנומסת: "אני מאד מצטער, אבל אין כסף". אני וודאי גמגמתי דבר מה, ואז הוא אמר לי: "תבוא מחר". למחרת התייצבתי לפניו, הוא שם ידו בכיס, והוציא 5 גרוש. ייתכן שאני טועה אם אומר שזה במטבע של היום משהו כמו 5 ₪.
יצאתי לדרכי לגליל. הכל היה בטרמפים, לא התכוונתי אחרת, ומהכסף של החופש השנתי קניתי פעמיים גזוז וחלבה (זה מתוק ומשביע).
נשאלת כאן השאלה: מאין אמור היה חבר לקחת כסף לחופש שנתי, אם הגזבר לא נותן, וכסף פרטי אין? לי לא היה כסף פרטי, ועובדה זו גרמה לי לחיות בשקט עם עצמי לי.

תרומת דם
רק בארץ נודע לי במקרה בבדיקה רפואית ממשלתית בנתניה שקבוצת הדם שלי היא 0. לא היה לי כל מושג מה פירושו של מספר אפסי זה, עד שהובהלתי למרפאה ישר מעבודתי בנגריה, ומפי החובשת נמסר לי שעלי להגיע מיד לבי"ח בילינסון, כדי לתרום דם לחברה חולה. הושיבו אותי באוטובוס (10.30 לפנה"צ), ועל הנהג היה להוריד אותי בתחנה של ביה"ח.
עם מכתב בידי הגעתי למיטת החולה. הפשילו לי שרוול, הכניסו לי מחט לזרוע, והיישר ממני אליה העבירו דם. הרווח שלי היה שלאחר ההתרמה הושיבו אותי במטבח ונתנו לי ארוחת צהריים דשנה, לכזאת לא זכיתי כל ימי בארץ.
"בא כוח" של הקיבוץ החזיר אותי הביתה. רק הוא סיפר לי בדרך שקבוצת הדם שלי (0) מתאימה לכל צורך וביקוש. כך, ניצלו אותי בכל פעם שהיה צורך, ולצערנו לא היו חסרים זקוקים לכך. נשלחתי לבתי חולים למיניהם. וכך חזר הסיפור של: דמי נסיעה, חלוק ושוב קיבלתי... ובעל קבוצת הדם נסע בטרמפ. פתחתי חשבון אישי בכיסי.
היו אלה הביקורים הראשונים שלי בבית – חולים, להוציא מקרה שמבחינה היסטורית יש טעם להעלות אותו כאן.
אותו מקרה אומלל קרה לי בנגריה. עקב אי-בטיחות במכונה נפצעתי באצבע השלישית ביד שמאל, והיא נקטעה לי. במרפאה עשו לי תחבושת ומהר הלכו איתי לאוטובוס (אותו אוטובוס של עשר וחצי).
הביאו אותי לניתוח. מיד נתקבלתי ועל שאלתו של הרופא: "מי בא איתי לניתוח"? היתה לי רק תשובה שלילית. עבורי, הקיבוצניק הקטן, זה היה מובן מאליו שחבל על יום עבודה, אבל אלה שסבבו אותי וודאי חשבו: "איזה מין בני אדם הם הקיבוצניקים האלה"...



דברים על קברו של פינדה 9.11.00
למסתכל מבחוץ היה נראה כי בפינדה לא ניכרה יד הזמן. ולאותו מסתכל מבחוץ היה נראה, כי גם פינדה עצמו לא הכיר בה, ביד הזמן. המשיך בחלומות, בשאיפות, בפעילויות הייחודיות לו. וההתמדה הזאת שלו נתנה את ההרגשה שהכל יימשך ויימשך. לכן, מותו האכזרי, המיותר, שבא עליו בחטף, בא בחטף גם עלינו.
לא היינו מוכנים, פינדה.
אפשר לומר, כי פינדה היה ארכיון מהלך. ראשית – בתקופות בראשית היה אחד מיוזמיו של הארכיון. ומעושיו. קצת באי סדר, קצת בלי שיטה, אבל, בהתמסרות ובהכרה עד כמה הדבר חשוב. הוא היה המתחיל בארכיון שלנו, אך אצלו ארכיון היה מושג מורחב. אצלו זה כלל גם חפצים. ולכן, יפה חשב מי שבחר את "הנקודה" כמקום שבו נתכנס ללוותו בדרכו האחרונה.
הנקודה, שהוא חלם להקימה, ושידע בדיוק מה הוא רוצה בה – וזכה. רק שבפיו המשיכה להיקרא "קיבוץ של פעם". לולא ראייתו זו של הדברים ועקשנותו - היא לא היתה לנו.
בן 88 במותו. יליד פראג. אבא רודולף ואמא אידה לבית אקשטיין – יהודים מבית מסורתי כל אחד, אך ביתם שלהם, כבר לא. יהודי, אך לא שומר מסורת. אמא מרשה לשחק רק עם ילדים יהודיים. כבר בגיל 8 היה חבר בתנועת הנוער, והוא בעצמו אינו מבין כיצד. ההורים מסכימים ברצון לפעילותו הרבה ב"תכלת לבן". הדיבורים על יציאה להכשרה, עלייה לפלשתינה, אינם מדאיגים אותם, וזאת, לא משום שהם מסכימים לכך, הם פשוט לא מאמינים כי זה מה שיקרה. בעיניהם ייעודו של פינדה הוא לימודי רפואה.
אבל, כאמור, פינדה ציוני מילדות, והתנועה מושכת אותו – בטיולים, בפעולות הצופיות, בהווי.
בגיל 17 פינדה מוסר "שנת שירות" במשפחה. כך הסכימו שני הצדדים. אבל אחר כך הוא יוצא להדרכה בפילזן, ולצד זה מכשיר עצמו כשוליית נגרים. המשפחה מנתקת ממנו כל כל קשר - וכל קיומו בכוחות עצמו.
לעלות הוא עולה בעלייה בלתי ליגאלית – וזו החלטה שלו, שהוא מקבל בהתלהבות. לסרטיפיקט מסודר זקוקים אחרים יותר ממנו. ההורים, מפוייסים במקצת, עוזרים בציוד ובהכנות – וכל הארגז שמגיע ארצה בעלייה ליגאלית, מחכה לו סגור בגבעת חיים, ונמסר למחסן. סיפור מוכר. אלא שפינדה מספרו בהתלהבות.
הרבה יש לספר על פינדה. ועוד יסופר ויסופר. סיפור אותה עלייה הוא סאגה. ופינדה נהנה מן העובדה שבאונייה, הוא וחבריו חלק מן הצוות, דעותיהם נשמעות, מתחשבים בהם. 4 חודשים נמשכה הדרך רבת החתחתים. והוא מסיים סיפורו זה באמירה – לא קפצנו למים! וזאת, על אף היותו שחיין משחר ילדותו.
גבעת חיים נראית לו כהתנועה בהגשמתה. "בין אם זה נכון בין אם הדברים פרי דמיוני" הוא אומר.
והוא מתחיל כנגר, ואחר כך, הוא מוציא את ראשוני הילדים של גבעת חיים לקצת התעמלות, ובהמשך משקיע בכל תחומי הספורט ומעורה בהם מאוד, ורק אחרי 8 שנים הוא יוצא גם ללימודים בתחום. קורס בן שנה בתל אביב.
העבודה היא אם כן נגרות והדרכה בספורט. ויוזמות בתחום השחייה – בנחל אלכסנדר, בים, בבריכת גן הדסה בתל אביב. ואחר כך – באילתורים: "עיבוד" בריכות אגירה לבריכות שחייה. נו, ובבניית בריכה בגבעת חיים.
תקופה מסויימת, רעיון הצורך להנציח מתבטא אצלו גם בצילום – הוא גאה בכך, שגם את החיפוש הגדול הנציח. ויש לו גם דעה מאוד מגובשת מה צריך להיות אופיו של בית טרזין. והיה יוזם ופעיל בהקמת האנדרטה לזכר נספי השואה בני משפחות חברינו.
יש תקופה בה הוא מרכז תרבות. בחיי החברה הוא הנאבק התמידי על קיבוציות, הוא מספר ומי אינו זוכר את מאבקיו בענייני בריאות החברה – מלחמותיו נגד העישון.
בשלב כלשהו מסכם פינדה ואומר, "במלחמותיי הרבות קניתי לי גם הרבה מאוד מתנגדים, אם לא לומר שונאים. היתה לי הברירה: להמשיך להיאבק, ולהפסיד חברים טובים, או לא לדבוק במטרתי. ואני, בדרך כלל, דבקתי במטרתי".
וכל מאבקיו של פינדה, וכל תרומותיו, וכל רעיונותיו, הרי הם כתובים בספר דברי הימים של גבעת חיים, וחייבים נהיה עוד לשוב ולספר בהם.
היום אנו נפרדים בלב דואב עם המשפחה הגדולה. מה עוד נוכל לומר? חבל, כה חבל. אבל, אתה נפרד מן העולם כאיש עשיר, פינדה.
כתבה סימה שרי

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סדר זה סדר... / חנוש מורג

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

טעימות לשבועות!

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!

חלקת הדשא האלוהית / היידי עפרון

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע / היידי עפרון

זיכרונות ילדות מכיתת גפן / אראלה בורנשטיין (לברון), 2017

מי אני ומה שמי?

חוכמת ההמונים וגם קצת עוגמת נפש / היידי עפרון

ממלכה של מלכות / חנוש מורג