מלחמת השחרור בכפר סאלד - זכרונות בת תשע / רחל נחמני גליק 2018

חורף בכפר סאלד. הבור של המקלט התמלא במים. קדימה משמאל - רינה ברות, רחל נחמני עומדת משמאל עם צמות 

ב-29 בנובמבר 1947, יום אחרי שמלאו לי 9 - בצריף האטרניט הפיצפון של הורי, הצטופפו חברים רבים סביב רדיו ״פיליפס״ קטן שהיה היחיד שקלט גלים קצרים. הם האזינו לישיבת האו״ם בלייק סקסס, ניו יורק, שהיתה אמורה לחרוץ את גורל 'תכנית החלוקה של א"י' שפירושה הקמת מדינה יהודית.
אטרניט 
הם עקבו אחר מניין הקולות אחד לאחד; וכשהתקבלה הצעת החלוקה, נשמו לרווחה והתרגשו מרוב שמחה (לא צהלו - הרי רובם היו ייקים!). האירוע חי בזכרוני, למרות שכלל איני בטוחה שהייתי נוכחת בו וסביר להניח שניכסתי לעצמי את סיפורי הורי. לא ידוע לי אם גם בכפר סאלד - כמו במקומות רבים בארץ - פרצו בריקוד הורה סוער לשמע החלטת האו״ם.


מה שכן ידוע לי הוא שהתכוננו בדאגה לבאות:
סלעים - שלא היה מהם מחסור בכפר סאלד - נערמו בחצי עיגול והיו לעמדות הגנה ממוקמות מסביב לקיבוץ. הקיבוץ כולו חולק לקטעי הגנה. המקלטים עדיין לא נבנו.


כעבור ששה שבועות, ב-9 בינואר 1948 הותקפה כפר סאלד ע״י הצבא הסורי; היישוב הראשון שהותקף ע״י צבא ערבי סדיר (עד אז היו התקפות של כפריים, וקרבות עם כנופיות).
הייתי בכיתה ד׳ ושעת-העבודה שלי הייתה בגן הילדים. בין שבע לשמונה בבוקר, בזמן הלבשת הילדים, נכנסה אחת המטפלות וקראה ״יורים, שומעים יריות״. ואז שמענו גם אנחנו יריות רבות שבאו מכיוון הצוק הגדול - הצוק הדרומי על ההר, שהיה גם ציון הגבול המנדטורי עם סוריה; 200 מ׳ מכפר סאלד.
כינסנו את הילדים לחדר המרוחק ביותר מכיוון ההר, וניסינו להעסיק אותם בשירים וסיפורים.
אני זוכרת את עצמי רועדת מקור למרות השמיכות שניתנו לי להתעטף בהן. ברור שרעדתי מפחד ולא מקור. כשהצטרכו, הושבנו את הילדים על סירים בתוך החדר. אבל אני? - אני לא אשב על הסיר. כחברה בצוות המטפלות קיבלתי רשות ללכת לבית השימוש שחלונו פנה להר. זמן מה התלבטתי אם להעיז להסתכל דרך החלון. רציתי לראות את המתקיפים, אבל פחדתי שהם יראו אותי ויירו בי. בסופו של דבר הצצתי במהירות. כמובן שלא ראיתי וגם לא נראיתי.
כשהאש שככה קצת, הגיע אבנר לס (אבא של דניאלה קראוס) להחזיר אותי לבניין ביה״ס (בניין כולל בו חיינו ולמדנו). בנאמנות צייתתי לפקודות אבנר ״רוצי בזיגזג, ותשתטחי על האדמה״. המרחק לא היה גדול אבל הספיק כדי שאוכל להתגאות בפני עצמי על גילוי אומץ והתגברות על הפחד.

ברונו בוכהולץ
בביה״ס כבר שמעו על פציעתו של ברונו בוכהולץ; עדיין לא על פטירתו. הוא נורה כשעמד חשוף בניסיון להזעיק את יישובי הסביבה באמצעות איתות-הליום (איתות ע״י לכידת קרני השמש בראי גדול). רק לאחרונה נודע לי שאימי, שהיתה חובשת, הגיעה ראשונה לטפל בו לאחר שנפגע.הבריטים הגיעו לאחר שעות אחדות וסופר שיריה בודדת מהתותח הבריטי שמה קץ להתקפה הראשונה.
ברונו היה החלל הראשון והיחיד מההתקפות על כפר סאלד, אבל היו גם נפגעים מחוץ להתקפות: הגזבר של כפר סאלד נהרג ממארב ע״י צפת (יחד איתו נהרגו גם גזברי קיבוצים אחרים בגליל שחזרו הביתה מתל אביב) ואבא של בת כיתתי תמר קורן (תמי בן אור) נהרג גם הוא (מסיבות נפילתו לא ידועות לי. הוא לא היה חבר כפר סאלד) ועדיין חי לנגד עיני המראה שבו שמעון המורה סיפר לה על מות אביה.
הכבישים עברו בתוך הכפרים העוינים; ומאיר גרינבאום, בדרכו לכפר סאלד, נפצע קשה בכביש המפותל שעבר בתוך הכפר סוק-תחתני ששכן בין העיירה חלסה (כיום קרית שמונה) לבין גשר החצבני.
הגישה לקיבוץ והיציאה ממנו היו מסוכנות ובכל זאת לוטה אהרון, שהיתה בחדשי הריון מתקדמים ונפצעה בהתקפה, פונתה לבית החולים שם ילדה את דודו. חברות אחרות שהיו בהריון - ביניהן מימי ליפמן, בלה ארנוני, אילזה ברונר ורות למברגר (לימים פיינברג) - ילדו במהלך המלחמה בחדר הלידה המאולתר בקיבוץ. ז׳ני וברטל היו המיילדות.
בשבועות ובחודשים הבאים גברו ההתקפות. המקלטים נחפרו בקצב שתנאי האדמה הכבדה הכתיבו, כשמעל שלד המקלט שכבת אבנים ושקי חול, ומעליהם שכבת אדמה נוספת (גם למטרת הסוואה). אל המקלט הובילו תעלות מבתי הילדים ובכניסה מהתעלה למקלט - חבית לבית שימוש. דרגשים בני שתי קומות הותקנו לשינה. היינו שתי כיתות במקלט - כיתה ד׳ (שש בנות-כיתתי), כיתה ב׳ (אורי מירון, יענקל’ה, מרים ויקטור) ואולי עוד משתכנים שלא זכורים לי. אנחנו, ״הבנות הגדולות״ - מוקמנו בקומות העליונות. מהשהיה במקלט יש לי דווקא זיכרונות טובים: שיחקנו במשחקים שונים, שרנו, והאזנו לסיפורים מחייה של המטפלת (הילדה מירון), שידעה יפה לספר.
כשלהתקפות נוסף גם ירי מרגמות ותותחים - עקבו הבנים אחר התפוצצויות הפגזים, ספרו אותן, וקבעו בודאות מקצועית אילו מהן שלנו ואילו של צרינו. לפעמים בילינו ימים ולילות במקלט ולא זכורים לי לימודים; לא במקלט ולא מחוצה לו.
המטבח המשיך בתפקידו ובתקופה הזו התוודענו גם למאכל חדש - ״קישואי הודו״ שקראנו להם ״נחשים״, ולמעשה היו אלה רצועות ארוכות של שעועית ירוקה. מאד לא אהבנו את המאכל החדש הזה (יתכן שהטבחיות ההונגריות שלא הכירו את הירק הזה לא ידעו איך לבשל אותו טעים. על כל פנים, יחד עם רגל קרושה היו ה״נחשים״ סמל למאכל מאוס בעינינו. לא נתקלתי בהם אחרי המלחמה עד השנים האחרונות - בחנויות האורגניות).
רוב ההתקפות מההר היו בימי שישי בצהריים (אולי לאחר תפילת היום הקדוש). לפעמים נצפו מספר דמויות על הצוק וידענו שתבוא התקפה.
יום שישי היה גם יום קדוש לחפיפת הראש; ואני זוכרת התקפה שכן הפתיעה אותנו - הבנות הגדולות - בזמן החפיפה. מיהרנו ללבוש את חלוקי הרחצה שקיבלנו רק ימים ספורים קודם לכן - בחלקם קצרים מלכסות את מבושי אחדות מאיתנו - ורצנו עם ראשים מסובנים למקלט. בפעם הזאת אני זוכרת גם שריקת כדורים מסביב. פחדתי.
בקיר בניין ביה״ס פתחו אשנב יציאה לתעלה ולפניו הקימו קיר-מגן עשוי מסגרת עץ שמולאה באבני בזלת. הקיר הסתיר מההר את היציאה מהבניין לתעלה שהובילה למקלט.
והגיעו ההתקפות מהאוויר - רובן מוקדם בבוקר. ימים רבים התעוררתי תוך כדי ריצתי לתעלה ולמקלט.
בניין ביה״ס היה אחד הבניינים הקיצוניים בצפון המחנה, ובכיתה שלנו היתה מפקדת הקטע הצפוני. היתה הרבה פעילות גם בלילות. חברים ישנו בביה״ס בגלל תפקידם ואולי גם כדי להרגיע אותנו.
חדרי השינה היו מעורבים - בנות ובנים ביחד. תמר קורן היתה אחת משותפי לחדר. בניסיון להתגבר על קשיי השינה החלטנו כל דרי החדר שלנו, שמי שמתעורר ולא מצליח להירדם יכול להעיר ילד אחר. לא אחת ניצלנו את התמיכה הזאת. אני זוכרת שנכנסתי למיטתה של תמר. ישבנו תחת אותה שמיכה (היה חורף) ותהינו על מה נשוחח. כשנגמרו הנושאים שדלינו לשיחה ואמרנו ״אין לי כבר על מה לדבר״ חזרתי למיטתי רגועה יותר.
באחד הלילות התעוררתי בבהלה לקול התפוצצויות רבות במרחק (היה זה ליל-הגשרים בצפון - כש״ההגנה״ פוצצה גשרים במטרה להקשות על פלישת צבאות סדירים מלבנון). בהתאם ל״הסדר התמיכה״ בין חברי לחדר ניסיתי להעיר את תמר אבל מי שהתעוררה היתה הילדה (המטפלת) שלא היינו מודעים לכך שישנה בחדרנו. נוכחותה שמה קץ להסדר הפנימי בינינו.
את העובדה שלבד מנפילתו של ברונו ופצועים אחדים לא היו הרבה יותר נפגעים בכפר סאלד ניתן אולי לייחס לפחות לשני גורמים: אחד מהם - המיקום של הקיבוץ בתוך שקע בהר גרם לכך שהרבה מהפגזים שנורו מההר (וכמוהם גם הפצצות שהושלכו מהאויר) נפלו מחוץ לקיבוץ.
הגורם האחר היה הקשר הטוב שהיה לקיבוץ עם דרוזים בגולן עוד מתקופת המנדט. הדרוזים הי ומבריחים מסוריה לארץ ביצים ומצרכי חקלאות אחרים ובמקרים מסוימים גם ניצלו את שירותי הבריאות של כפר סאלד שזיכרונות מהם שמעתי לאחרונה מפי ד״ר גולדמן, הרופא הנערץ (תקרית אחת, מהתקופה שלפני המלחמה, זכורה לי כחלום-בלהות: בצוק אחר על ההר - צפונית לכפר סאלד - היה קרב פנים אל פנים בין צ׳רקסים שתיפקדו כמשמר גבול של המנדט לבין מבריחים דרוזים. אחד הדרוזים נפצע קשה בבטנו והובא למרפאה בכפר סאלד. קולות הנגיחות וכל מהומת הפינוי למרפאה התרחשו בחוץ, מתחת לאשנב שלידו ישנתי, ממש מתחת לראשי. התעוררתי בבהלה ולא יכולתי להירדם. רק למחרת התברר לי הסיפור).
מהצד שלהם - כשפרצה מלחמת השחרור, סיפקו הדרוזים לכפר סאלד מידע יקר על מועדן של חלק מההתקפות, כך שפעמים רבות אפקט ההפתעה שלהן סוכל.
מסיבות ביטחוניות הופרד סדר הפסח של ילדי ביה״ס מהסדר של המבוגרים. הסדר שלנו התקיים בכיתת הלימוד, ופרטיו לא זכורים לי. חוץ מפרט אחד: בזמן הקישוט של הכיתה העירומה בפרחי העונה - חרציות, נוריות, דמומיות, ופרגים - חיפשתי מקום לתקוע את הפרחים. גיליתי מקום נהדר - שקע החשמל. מהזרם החשמלי למדתי פרק חשוב בבטיחות.
כשהמצור וההפצצות מהאויר גברו, הוחלט לפנות את האוכלוסיה הבלתי-לוחמת מכפר סאלד לעין חרוד. ליל הפינוי נקבע על פי המידע שהגיע מהדרוזים בגולן. מסלול הפינוי לא היה בדרך המקובלת אלא עבר דרך יבנאל בגלל סכנת המוקשים והמארבים בכבישים. אני זוכרת את הנסיעה באוטובוס, את הפחד ממוקשים, ואת הלחם עם הביצה הקשה שקיבלנו כצידה לדרך (״ביצה דרוזית״?). אנחנו, בנות כיתה ד׳, הופקדנו על ההעסקה, הטיפול וההרגעה של הפעוטים שהיו איתנו באוטובוס.
תקופת עין חרוד היא פרק זכרונות בפני עצמו שלא אטפל בו הפעם. אספר רק על אספקט אחד בו: היו ילדים ששני ההורים שלהם היו ״מגינים״ ונשארו בכפר סאלד. היו ילדים שאימם פונתה איתם ואביהם נשאר בכפר סאלד. ובמשפחתנו - אבא פונה כי היה מורה, ואמא, שנוכחותה כחובשת היתה חיונית - נשארה בכפר סאלד. כמה פעמים במשך חמשת חודשי הפינוי בעין חרוד הגיעו אבות לביקור (זכור לי שרבים מהם צימחו בתקופה הזאת שפמים). אמא הגיעה לביקור בעין חרוד רק פעם אחת (בזמן הפוגה שכפה האו״ם). בדיוק באותה שבת שאמא הגיעה - הותר לילדים המבוגרים לבקר בבית. וכך יצא שנפגשתי עם אמא בקצרה לפני שיצאנו לביקור בכפר סאלד, ולא יותר. התקופה שבה היינו בעין חרוד ואמא בכפר סאלד, ובמיוחד הביקור היחיד שלה, נשתמר אצל אמא כחוויה מאד קשה: אמיתי היה אז בן שנה וקצת, וסבל מאד מקשיי נשימה. בבואה לעין חרוד מצאה אותו אמא עומד במיטה ומחרחר מחוסר אויר. במצב זה, כשהוא עומד ומחרחר, נאלצה גם לעזוב אותו למחרת ולחזור לכפר סאלד...
היינו מאושרים כשבתום חמשת החודשים חזרנו הביתה; ורק מאוחר יותר התעוררו רגשות התודה וההוקרה לעין חרוד שקלטה אותנו ונתנה לנו מקום שקט ובטוח.

ולסיום - הערה נוספת: זה עתה חזרתי לארה״ב מ״ביקור שורשים״ עם בני משפחתי האמריקאים. בביקור המרגש בכפר סאלד עלינו גם ל״צוק״ שמעל כפר סאלד; אותו הצוק אליו עלינו בטיולי הכיתה לפני מלחמת השחרור. שלא ככפר סאלדים רבים אחרים, גם אחרי כיבוש הגולן במלחמת ששת הימים, לא הגעתי אל הצוק. הפעם - התעקשתי לכלול אותו בביקורנו. וכך, לאחר יותר מ 70 שנה, טיפסתי שוב לראש הצוק המאיים שממנו הותקפה כפר סאלד פעם אחר פעם. לא צפיתי את עוצמת ההתרגשות שהציפה אותי כשעמדתי שם למעלה.

כפר סאלד - מבט מהצוק הגדול 
נהנתם? אל תעצרו כאן יש עוד סיפורים - הקליקו כאן

מידע נוסף על המתקפה

**חלק מהצילומים מקורם בכפר סאלד וצולמו על ידי גדעון שיפטן

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

מבצע בוקר בפעוטון / ערה

שתי תמונות / היידי עפרון

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד / חנהל'ה פרנקל

האחד במאי / היידי עפרון

הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

ארכיון

הצג עוד