משה גרינשפן, שורד ולא ניצול

היה חשוב לנו היום, ביום השואה הבינלאומי 27.1.19 (היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ) להביא את סיפורו של אחד מחברנו ששרד את השואה.



משה גרינשפן
11.11.1911 - 24.11.1965

כתב: אשר לאודין ( בן עירו של משה)

משה זלמן גרינשפן נולד בחודש נובמבר שנת 1911 בעיירה קטנה בדרום-מערב פולין - ז' א ר ק י בסמטה קטנה וצרה, בין בתי כנסת ובתי מדרש מצד אחד, ובין הכנסייה הנוצרית מצד שני. כאן, בחצר ארוכה ואפלולית, בין בתי- עץ נמוכים, בילה משה את ילדותו, בהאזינו לניגונים המסולסלים של לומדי התורה בבתי – המדרש, ולהבדיל, לצלצולם המונוטוני של פעמוני הכנסייה, שקראו לנוצרים לתפילה.
לא ידע אושר רב בחייו, לא בילדותו ולא בבחרותו. בהיותו בכור במשפחה גדולה, מטופלת בילדים קטנים, הוטל עליו לעזור בפרנסתם, בעוד הוא עצמו נער רך. לא נער כמשה יסתובב באפס מעשה כשפת הלחם מצויה בצמצום.
קשים היו החיים בז'ארקי באותם הזמנים. עשירים מופלגים לא היו בה כלל, לעומת זאת עניים מרודים לא חסרו בה. הדאגה ליום המחר הייתה משותפת לכל, ותנאי החיים הכריחום לעמול קשה ולהסתפק לעתים במועט שבמועט. יחד משכו בעול הפרנסה ראש המשפחה, אשתו והילדים המבוגרים. ובכל זאת לא תמיד השיגה ידם להביא לבני משפחתם לחם לשובע ובגד ללבוש.
ימי השוק תפסו מקום נכבד בכלכלת העיירה. יום השוק היה לעתים המקור העיקרי לפרנסה לכל השבוע לכל בעלי המלאכה, שעיקר תעסוקתם הייתה במוצרי העור. עיירתנו ז'ארקי הייתה מרכז חשוב של תעשיית העור בסביבה.
בחירת מקצוע באותם הזמנים לא הייתה בעיה כלל. לרוב ידע הבן את משלח ידו של אביו, כך זה נמשך מדורי דורות. ומשה לא סטה ממסורת העיירה.
העיירה ז'ארקי ניצבת לנגד עיני, כשכיכר השוק במרכזה, וממנה מסתעפים רחובותיה הפתלתלים, שרובם מאוכלסים יהודים; מרביתם בעלי מלאכה ומיעוטם סוחרים זעירים. אלה ואלה נאבקו קשות לפרנס בכבוד את משפחותיהם.
בתוך ההווי המסורתי של עיירתנו, על בתי המדרש שבה ולמדניה, צמח נוער תוסס על ארגוניו הציוניים השונים אשר הכניסו רוח חדשה וחיים חדשים לאוויה השלוה והשמרנית של הסביבה.
באווירה זו גדל משה. לא תמיד יכול היה לשתף את עצמו ולהיות פעיל בחיים התוססים של הנוער. לצערו היה עסוק מדי. היה עליו לעזור בפרנסת משפחתו, וזאת עשה בנאמנות ובמסירות הנפש. אבל, בלא יודעין ספג לתוכו את האווירה שהשפיעה עליו בהמשך חייו.
למדן גדול לא היה. אדם פשוט היה, ישר ורציני, בעל לב חם ופתוח, המוכן תמיד לעזור לזולת. מעולם לא שיתף את עצמו במעשי קונדס, כנהוג אצל צעירים. טוב לבו השתקף על פניו, ובת צחוק נחה תמיד על שפתיו.
זוכר אני את משה משנת 1933, ימי המשבר המפורסמים. כרגיל בימים כאלו ראשוני הנפגעים הם העניים. חוסר עבודה היה תופעה רגילה אצל הנוער היהודי. באותו זמן גויס משה לצבא, לחיל הפרשים, לגדוד השלישי של האולנים המפורסם – פאר הצבא הפולני. גם כאן השתדל לייצג את עמו בכבוד.
אך שוב התערב הגורל או חוסר המזל. הסוס האצילי, עליו רכב, התמרד פתאום. כנראה, דמו האציל לא סבל סנדלר יהודי רוכב על גבו, והפילו ארצה. משה שבר את רגלו, והוא שוחרר זמנית מהצבא.
אך כנראה שהצבא הפולני לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד חייל טוב כמשה. כעבור שנה הוא חזר לצבא, והפעם לגדוד 11 של חיל הרגלים.
בשנת 1939 החליט סוף סוף, משה להקים משפחה. הוא התחתן עם בת מישקוב, עיירה סמוכה לז'ארקי.
בגרמניה כבר השתוללה החיה הנאצית. זרועותיה, כמו של תמנון, החלו לחמוס ולדרוס ארצות שכנות. משה שוב נקרא לדגל, כדי להגן על מולדתו החורגת, שכה התנכרה לו.
שבועות מעטים בלבד נמשכה המערכה. פולין נכבשה ע"י הכובש הנאצי ומשה נפל בשבי. אך כעבור זמן מה הצליח לברוח משם. שבור ורצוץ חזר הביתה למצוא נוחם במשפחתו, שגדלה בינתיים – בת נולדה לו, מאושר היה ללא גבול, אך לא לזמן רב.
בשנת 1940, בליל חורפי, כאשר בחוץ השתוללה סופת שלג, נקרע משה מזרועות אשתו ובתו הפעוטה, ונשלח למחנה ריכוז, ומאז לא זכה מעולם לראות את משפחתו, ומאז שתה ללא הפוגה מכוס היגונים. התחיל הפרק הקשה ביותר בחייו: זעם עצור וחוסר אונים מצד אחד, ומצד שני אבדן כל משפחתו, שלא נשאר ממנה שריד ופליט. משה עבר שבעה מדורי גיהינום, נודד ממחנה ריכוז אחד למשנהו, סובל חרפת רעב ועובד עבודות פרך. אבל, לא כאחרים חלושי אופי הוא אינו מאבד את צלם האדם. תמיד משתדל לעזור לחבריו לצרה, לעודד אותם במלה טובה: "יידען! האלט אויך, עס ווערט נאך זיין גוט. אויך פאר אונז וועט אמאל נאך די זון אויפשיינן! (יהודים! החזיקו מעמד, עוד יבואו ימים טובים, גם לנו עוד תזרח השמש!).
וכך עוברות חמש שנות זוועות. עדיין לא קם סופר או משורר, שיתאר את זוועות הימים ההם ואין בכלל בכוח אנוש לתאר את תקופת הקטליזם הנורא.
משה החזיק איך שהוא מעמד עד אשר נדמו רעמי התותחים. החיה הנאצית הגרמנית נחנקה על אשמתה הטמאה אחרי השתוללות של 12 שנים, ואחרי שרצחו עשרות מיליוני בני אדם חפים מפשע. ומשה על ערש דווי, הוא נאבק בין אלפי שלדים כמוהו - " עצמות יבשות", עם מלאך המוות.
והנה זה פלא. אחדים מהשלדים מתחילים להראות סימני חיים, ביניהם גם משה. הוא מתאושש. לאט לאט חוזר לאיתנו. מתקיימים דברי הנביא יחזקאל:" כה אמר אדוני לעצמות האלה. הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעליתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וידעתם כי אני אדוני."
מחשבתו הראשונה המקננת בראשו: לברוח מהארץ הטמאה הזאת ומהעם הגרמני המושחת, אף עלפי שנתגלו פרנסות קלות שהבטיחו חיים קלים לשוכני מחנות העקורים.
הוא החליט להתחיל בחיים חדשים על אדמת המולדת שעדיין התבוססה בדם מאבקיה, עקב מדיניות המעל של בווין, הזכור לשמצה, והתעלמות הארצות הנאורות מאסוננו הגדול.
אך דבר זה לא הרתיע את משה, עברו עליו דברים יותר גרועים ויותר קשים. גם את זה הוא יעבור. הוא מצטרף לקיבוץ הכשרה, מתחתן עם שושנה, ונולד לו בן. אך כנראה שכוס היגונים טרם מלאה, עליו לעבור עוד תלאות רבות עד לגאולתו השלמה. אך לא איש כמשה תישבר רוחו. בשנת 1947, ראה משה, דרך מעטה הדמעות שבעיניו, את מה שכה הרבה לחלום עליו, - הר הכרמל. יחד עם אשתו שושנה ובנם הקטן, הובאו לבית העולים. אבל כאן נשאר רק זמן קצר, סוף סוף ניתן לו להגשים את חלום חייו שנבצר ממנו להגשימו עקב נסיבות שלא יכול היה להתגבר עליהן. הם הצטרפו לקיבוץ גבעת חיים.
על אף הקשיים שלא חסרו בימים הראשונים, ובעזרתם של חברי המשק, שמשה מצא חן בעיניהם מהרגע הראשון, עלה לו להתגבר על הכול ולהכות שורשים במקום.
ואכן, גאה היה משה על הישגיו של משקו, וראה עצמו שותף לכל זה. ביתו מוקף גינת נוי, ממש פינת חמד. בריכת מים מיניאטורית עם דגיגי זהב, ובתוכה גל – עד לזכר בתו הפעוטה שנרצחה בידי הנאצים. במו ידיו עשה הכול וטיפל במסירות בגינתו בכל רגע של פנאי.
משה עבד בסנדלרייה, במרכז הקיבוץ, כולם נזקקו לשרותו והמקום הפך לפינת מפגש ולשיחה שוטפת, לרבים מחברי הקיבוץ. הוא יצר נעליים למאות ילדי הקיבוץ. אמרתו הייתה: עלי לדאוג שכל ילד יקבל בפסח סנדלים חדשים ובראש השנה נעלי חורף. את הנעלים יצר במו ידיו ורק לעתים נדירות השלים בקניה ב"משביר המרכזי".
בעל נאמן ואב מסור לשלושת ילדיו, ורבה הייתה שמחתו שילדיו מתחנכים עם ילדיהם של חברי הקיבוץ.
כל מי מבני עיירתו שנזדמן לביתו נתקבל ע"י משה בחביבות, והעניק לו מכל טוב ובכל ליבו. נדמה היה שהנה סוף סוף הגיע משה אל הנחלה ואל המנוחה, ויראה קצת נחת ואושר מפרי עמלו. אבל ליבו לא החזיק מעמד והוא הלך לעולמו, כשהוא רק בן חמישים וארבע, ולפניו עוד הרבה דברים שטרם הספיק להשלימם.
נזכר אני בפגישה אחת עם משה. זה היה בשנת 1948. מלחמת השחרור בעיצומה. יחידתי החזיקה אז במשלטים הקדמיים בקרבת משקו של משה. ערב חג סוכות חנינו בכפר חגלה, למנוחת יום. לפתע פתאום הופיע משה והוא קורן משמחה בראותו אותי, לשמחתו לא היה גבול, מאחר שמאז פרוץ מלחמת העולם לא שמע עלי מאומה, ולא ידע מה עלה בגורלי. הוא בכה מרוב אושר, ורץ מהר לקיבוץ והביא לי כל מיני דברי מאפה. מאושר היה לפגוש בי, כי מבני עיירתנו כמעט ולא נשארו יהודים. וגאה היה, כי הנה אנחנו, בני ז'ארקי, אודים מוצלים מעטים שנשארו לפליטה, התקבצנו ובאנו להבטיח פיסת אדמה משלנו לעתיד ילדינו. כשנפרדנו ראיתי צער עמוק בעיניו. שפתיו מלמלו ברכה, ובליבו תפילה שאצא מכל המלחמה הזאת בריא ושלם, ונזכה להתראות שוב.
רבות חשבתי על הפגישה הזאת. הדבר נראה מוזר בעיני. מאין ידע שאני נמצא ביחידה זו?
הייתי יחיד מבני ז'ארקי בכל היחידה.
רק כעבור זמן רב ספרה לי אשתו, שושנה, שזו הייתה מעין שליחות קודש אצלו. כל יחידה צבאית שעברה בקרבת הקיבוץ, נוהג היה לעזוב את העבודה וללכת לחפש אנשים מבני עיירתו, כדי לסעדם ולעודדם בדרכם הקשה והמסוכנת. קשור היה לבני עיירתו בכל נימי נפשו. וראה כל אחד מהם כקרוב משפחתו. לפני שנה ראיתיו באזכרה לקדושי עירנו, וכאילו עומד לפני: פניו חרושי צער ויגון על חורבן קהילתנו.
משה נולד בחודש מרחשוון, ונפטר בחודש מרחשוון, חודש שאין בו חג.
מעטים גם היו החגים בחייו הקצרים, עד בואו ארצה.
יהא זכרו צרור בצרור החיים.
אשר לאודון

לדף ההנצחה של משה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

סדר זה סדר... / חנוש מורג

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!

טעימות לשבועות!

חלקת הדשא האלוהית / היידי עפרון

החופש הגדול של פעם / חנוש מורג 2018

מי אני ומה שמי?

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע / היידי עפרון

זיכרונות ילדות מכיתת גפן / אראלה בורנשטיין (לברון), 2017

ראש השנה, שיר עם היסטוריה / רחל גליק (נחמני) ואנשי (נשות!) הזיכרונות