נוסטלגיה

אנחנו מרבים להשתמש במושג נוסטלגיה. האם אנחנו מבינים אותו עד הסוף?

נוסטלגיה מבחינת רבים מאיתנו היא התרפקות על העבר, על הזכרונות.

אבל לא תמיד הזכרון הוא מתוק. לפעמים הוא מר. לפעמים צורב. ולפעמים כואב עד אימה.

והשאלה הנשאלת - האם להציג תמונה מסויימת שיכולה לגרום לכאב?

אייך בכלל תוכל לדעת שתמונה מסויימת תעורר כאב אצל מישהו?

האם אנחנו בכלל כארכייונאים יכולים להיות השופטים של זה?

הרי אם נציג את התמונה המכאיבה, האדם שכואב לו יכול מצד אחד לקבל את התמונה כמשהו שמזכיר לו דבר שאינו רוצה לזכור, ומצד שני אדם אחר יסתכל על התמונה הכואבת ואולי ישמח שמעלים את הזכרון הזה על פני השטח למען רבים אחרים ייזכרו.

אין כאן שחור ולבן. אין תשובות מוחלטות.

הנה מספר תמונות מערב דיפדוף באלבומים שנערך בקיבוץ. העלנו אלבומים מהארכיון למועדון, הזמנו לקפה ועוגה, ביקשנו את עזרת הקהל בזיהוי תמונות. היייתה אוירה נהדרת, של "נוסטלגיה" וזכרון אבל גם מעבר לזה - של ישיבה בצוותא, בשיחה נעימה. משהו שפעם היה בDNA של הקיבוץ והתמוסס לו, ואולי צריך לחשוב כיצד להחזיר אותו באופן מלאכותי לקהילה.

ולסיכום - אנחנו צריכים להיזהר בשימוש יתר במושג נוסטלגיה שלא יהיה לנו לזרא...

בהמשך  - הגדרת המושג נוסטלגיה על פי פרופ' אלמוג עוז.

מתוך: תרבות הנוסטלגיה, הישראליאנה והאספנות בישראל 

פרופ' עוז אלמוג

"נוסטלגיה" - צירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל) - נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. טבע את המושג במאה ה-17 סטודנט לרפואה בשם יוהנס הופר (Johannes Hofer). הוא ייחס את התופעה לשכירי חרב שוויצרים שבזמן שלחמו בארצות השפלה נכספו לנופי ההרים הטמירים של מולדתם. בקיצור, הם התגעגעו הביתה. מאוחר יותר שויכה "המחלה" לחיילים ומלחים שבילו תקופת ארוכות הרחק ממשפחתם. אם הוריהם היו יכולים לשלוח להם חבילות ממתקים ותמונות משפחתיות, אולי המושג לא היה בא לעולם. תפישת הגעגועים כמחלה נבעה מן הסתם, מהעדר ידע פסיכולוגי ומתפישה מושרשת שגבר לא אמור לגלות חולשה ומורך לב. במלחמת האזרחים האמריקאית ובתקופת מלחמות העולם השתמשו במילה נוסטלגיה לתיאור חיילים שנתקפו במלנכוליה ונטשו את שדה הקרב. מקצתם התאבדו מרוב צער, חרדות וסיוטים.

במרוצת הזמן השתנתה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר געגועים והתרפקות על העבר הקולקטיבי, תוך אידיאליזציה של ימים-עברו. אבל מבחינה סמנטית הנוסטלגיה היא הרבה יותר מזיכרון מתוק. זהו רגש המתעורר בדרך כלל, כאשר מתהווה הכרה חברתית שמשהו יסודי סביבנו השתבש. במובן זה הנוסטלגיה מבטאת גם ייאוש וכאב, על סטיית החברה מדרך הישר והטוב.

הסיבות להתעוררות של פרץ רגשות נוסטלגיים אינן רק חברתיות ותרבותיות, אלא גם, ואולי בעיקר, פסיכולוגיות, והן קשורות לטבע האנושי. בני האדם נוטים לסנן זיכרונות ילדות בלתי נעימים ומצרפים זיכרונות טובים זה לזה, תוך העצמה מלאכותית של חוויות העבר. הנטייה הזאת מתעצמת עם הזיקנה, כאשר המוח מתחיל לעכל את העובדה המרה שאנו לא נצחיים, שהחיים ימשיכו בלעדינו ושאין אנו אלא טיפות זעירות בנהר ההיסטוריה. כאשר העניינים באמת משתבשים בחברה - בעיקר בתקופות משבר, מעבר, שינויים מהירים וחוסר יציבות - צומח גל נוסטלגי, שעליו גולשים בעיקר אנשים מבוגרים. הנוסטלגיה מספקת עבורם ערסל חמים וחסר דאגות, עיר מקלט מטרדות ההווה. מבחינה זו ההתפלצות והנוסטלגיה הן "תופעות-אחיות" ומופיעות במקביל באותה שכבת גיל מבוגרת שעברה כברת דרך מספיק ארוכה. הסופר ואיש הנוסטלגיה דייויד סלע כתב בספרו "בשבוע הבא - אמריקה": "מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור, ידוע ומסומן". שלום חנוך פתח את שירו "דז'ה-וו" ברוח דומה: "אל גן העדן האבוד אני חוזר/ אל תוך השקט הקרוי - נוסטלגיה".

אפשר להניח שחברות מהפכניות נוטות יותר לפתח את "תרבות הגעגוע", לא רק משום שהמיסוד המהיר הורס את הקסם הראשוני, אלא משום שהשלב המהפכני מתאפיין בסולידריות-קהילתית, בגאווה משותפת ובתקווה כמעט משיחית. הנוסטלגיה היא איפה גם שלוחה של הכמיהה להאריך את האופוריה הזמנית ואת החשש מהשתלטות השגרה והשעמום, וממוֹת החזון.

בעשורים האחרונים, כאשר הביקורתיות והציניות הפכו לחלק בלתי נפרד מתפישת העולם, לנוסטלגיה מתלווה ארומה הומוריסטית. לא עוד התרפקות תמימה ומיוסרת על מה שהיה ולא ישוב, אלא מבט היסטורי מפוכח על עידן חביב אך נאיבי ומגוחך-משהו. המבט הנוסטלגי דומה במובן זה למבטו של האדם הבוגר על אלבום ילדותו - התבוננות שכמעט תמיד מעלה חיוך ותימהון.

חוקרי התרבות הפופולרית מייחסים למושג "נוסטלגיה" משמעות הרבה יותר ניטראלית. למעשה "נוסטלגיה" הופך בשנים האחרונות למושג נרדף לענף המתמקד בהיסטוריוגרפיה ובאתנוגרפיה של חיי היומיום, בתיעוד של התרבות החומרית ושל סגנון החיים השכיח. זהו מכלול חמקמק של חפצים, דפוסי התנהגות ואירועים מחזוריים שיוצרים את מה שמכונה "הדי.אן.איי התרבותי" ו"רוח הזמן" (Zeitgeist). נוסטלגיה היא גם האיקונות הלאומיים - אותם פריטים שנשארו בזיכרון ומזוהים עם התרבות  הדומיננטית.

פרקים נוספים ניתן לקרוא כאן