סיפור על אהבה, אומץ וציונות, יום השואה 2026

יום השואה 2026, משפחת באואר-אסטליין

*הוקרא על ידי אילת אסטליין ליד האנדרטה

הבית שבו נולד הריברט באואר, או סבא מורדי, כפי שקראנו לו, נמצא בכפר הורנשטיין, מהלך שעה נסיעה מוינה. קומה אחת, גג רעפים משופע, ארובה מאבן, שלושה חלונות שתי כניסות, מעל אחת מהן שלט גדול "באואר יוזף – בשר ועופות". בחזית עץ ערמונים ומדשאה רחבה.

ראיתי אותו בתמונה מצהיבה מסוף מלחמת העולם הראשונה, כרקע לצילום משפחתי, סבא מורדי עדיין תינוק בזרועות אביו העומד גאה בכניסה מתחת לשלט, ובעוד תמונה שצולמה לאחר כניסת הנאצים לאוסטריה, הפעם כרקע לשלט "יהודים אינם רצויים כאן" ובפעם השלישית באופן  אמיתי מאד לפני שלוש שנים, בביקור משפחתי במולדת הישנה של סבא.

בהורנשטיין של עכשיו השבילים צרים ושקטים, בתים עם חצרות מדושאות ובהן אופניים ועצי פרי, מישהו עובר ותולה בנו מבטים, כמו שואל, רק בלב ובגרמנית "אני לא מכיר אותך. של מי את?"

אבא של סבא מורדי, יוסף באואר, היה תלמיד חכם ובצעירותו יועד לרבנות. הוא שלט במספר שפות, ובמלחמת העולם הראשונה שירת כמתורגמן בצבא האוסטרו-הונגרי. אמא של סבא מורדי, פרידה באואר לבית שטנצל, גדלה בכפר, קרוב לטבע, במשפחה עם הרבה ילדים ומסופר עליה שהיתה מרדנית ודעתנית, ועל כן אין פלא  שהתחתנה עם יהודי.

כן, פרידה, אמא של סבא מורדי שלנו הגיעה ממשפחה נוצרית קתולית. לפני חתונתם, במקום שיוסף יעשה את המעשה הקל והמתבקש ויתנצר, היא בוחרת באפשרות הקשה יותר ואומרת לו: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְך אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִין אָלִין--עַמֵּך עַמִּי, וֵאלֹהיך אֱלֹהָי...." ויש לזה המשך לא פשוט, שברבות הימים סבתא פרידה תקיים גם אותו: "כי בַּאֲשֶׁר תָּמוּת אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף--כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינך".

שתי המשפחות מתקשות לקבל את נישואי התערובת, אבל אהבתם של יוסף ופרידה עומדת במבחן. הם מגדלים את ילדיהם הצעירים, סבא מורדי ואחיו בן, כיהודים. מבקרים בבית הכנסת בחגים אך גם, כפי שניתן ללמוד מהתמונות ששרדו, משתתפים בטקס חג המולד סביב עץ אשוח בבית של סביהם בהורנשטיין.

כשהגיע לגיל בי"ס סבא מורדי ומשפחתו עברו מהכפר לוינה הגדולה והיפה כדי לקבל השכלה טובה יותר וגם, כפתרון למבוכה של משפחתה הנוצרית של פרידה בכפר. סבא התקבל ללימודי נגרות והתמחה כנגר אומן באחת מהנגריות העיר.

במרס 1938, במסגרת ה"אנשלוס" גרמניה הנאצית מספחת את אוסטריה על 200,000 יהודיה ומחילה עליהם את מדיניות ההגירה הכפויה, אולם רק מעטים מצליחים להגר בפועל, בשל חוקי ההגירה הנוקשים של מדינות המערב. משפחת באואר ממשיכה בחייה בוינה, תחת האנשלוס, אולם לאחר ליל הבדולח שמתרחש בנובמבר של אותה שנה, סבא מורדי נאלץ להסתתר מספר שבועות בנגריה, ולאחר מכן מצליח בעזרת תנועת הנוער לעלות על רכבת שמביאה אותו לאתונה, ממנה הפליג לארץ ישראל.

ובוינה נשארו ההורים, פרידה ויוסף ואחיו הצעיר בן, אשר בהמשך מצליח גם הוא להיחלץ ולעלות לארץ. הנאצים כבר בעיר, רומסים אותה במגפיהם הגסים, וסיפור האהבה הבלתי אפשרי של יוסף ופרידה עומד למבחן קשה הרבה יותר מהורים שלא מרוצים מהשידוך שבחרה בתם.

"על הנייר" חוזרת פרידה לנצרות. זמנים קשים דורשים תחכום ואומץ.

פעמיים נכלא יוסף היהודי במחנה עבודה וכמעט נשלח אל מותו, אבל פרידה, אהובתו הגיורת מגלה תושייה ובעזרת חברים ובני משפחה שלוקחים חלק במכונה הנאצית, אך זוכרים לה חסד נעורים, מחלצת אותו מהמחנה. בביקור השורשים שמענו לראשונה שבפעם השלישית היא מצליחה לחלץ אותו מפתח הגהינום ממש, מאושוויץ. חבר רחוק של המשפחה, אשר היה בעל עמדה בכירה באס אס, נענה לתחינותיה, בדרך לא דרך השיב את יוסף לידיה ואמר להם "עכשיו תעלמו".

לאחר החילוץ האחרון, משפחתה של פרידה מתכחשת ליוסף באופן סופי, ואינה מוכנה לתת להם מסתור בביתם. באין ברירה אחרת, בשארית שנות המלחמה יוסף מוצא מסתור במזבלה של העיר. פרידה נשארת בדירה קטנה שמצאה ומדי פעם הם נפגשים כשהיא מצליחה להעביר לו מעט אוכל או כשהוא מצליח להתגנב לדירתם, בה הוא מתחבא מתחת למיטה כשבני משפחה דופקים על דלתה. כנגד כל הסיכויים הם מצליחים לשרוד את שנות המלחמה, במחסור ופחד גדול ותחת איום תמידי של גילוי.

פרידה באואר (אתר הנצחה קיבוץ דברת)

יוסף באואר (אתר הנצחה קיבוץ דברת)

לאחר המלחמה, סבא מורדי שבינתיים הקים ביחד עם חבריו את קיבוץ דברת בעמק יזרעאל, מאתר את הוריו באמצעות ארגון ה"בריחה" ומצליח להביא אותם ארצה לקיבוץ. יוסף, שניצל ממות אך נותר שבור גוף ונפש, זכה לחיות עוד מספר שנים ולראות את נכדיו, אמא רותי שלנו, ואחיה דורון. אשתו, פרידה, הגיורת, האריכה ימים וזכתה לראות בחייה אפילו נין, את אחי הגדול ליאור.

סיפור אהבתם הגדולה, אשר גברה על דעות קדומות ועל הבדלי דת ולאום, וסיפור הצלתו של יוסף בידי אהובתו אשר לא היססה לרדת לפתח השאול על מנת לפדות אותו משם, מהווים לקח אנושי שאנו נושאים עמנו תמיד: בני אדם הם אותו דבר בכל מקום – יש בהם טובים ויש בהם רעים, לא משנה לאיזו דת ולאום הם נולדו וגדלו – מרגע שאנו עומדים על דעתנו, הבחירה היא בידינו: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

מהבלוג - סיפורים נוספים הקשורים ליום השואה