בית וינה / סימה שרי




זמן לא קצר, רב מדי, היה בית וינה סגור ומראהו מוזנח ועצוב. טוב שלאחרונה חזר אלינו, או נכון יותר, אנחנו חזרנו אליו. כי לא רק גן סגור לא נעים לראות. יש מי שלא שואלים כלל. נראה שבעיניהם אין דבר טבעי יותר מאשר שם בירת אוסטריה בלב יישוב בעמק חפר. לאלה ששואלים, יש מה לספר.

בין הוותיקים-הוותיקים של קיבוץ גבעת חיים הייתה קבוצת חברים, בוגרי תנועות חלוציות ציוניות-סוציאליסטיות באוסטריה, בעיקר בווינה, שעלו ארצה בסוף שנות השלושים של המאה שעברה. "הווינאים", בפינו.
אחד מהם, יצחק פניגר - ועימו אחרים - הגו את הרעיון להקים בית תרבות ביישובנו, לזכר יהודי וינה שנספו בשואה. הוא נסע לשם, ושכנע את ראשי הקהילה היהודית, והם אכן מצאו כי הרעיון שבלב קיבוץ בישראל, בניין שיהיה מקום חי ותוסס, המיועד לתרבות השכלה ובידור, לזכר קהילתם, עדיף על הקמת אנדרטה כלשהי אחרת. והם תרמו את הכסף להקמתו. יש שלט על חזיתו המציין זאת, שלט קטן מדי, לדעתי.

המקום שבו עומד הבית היה אז שונה לגמרי. גבעת חול, אין שביל אין דשא. צריף המזכירות הסמוך הוא העלוב שבצריפים (והיו לא מעט כאלה) אגב, היו חברים שהתקוממו למראה בניין המזכירות שנבנה בהמשך. "כה מפואר! המקום שבו פועלת הנהלת הקיבוץ, בו יושבים ראשיה, מנהיגיה, מן הראוי שיהווה דוגמה לצניעות, ולא יהיה מנקר עיניים!" התשובה בפי חזאי העתיד הייתה די פשוטה וגם מאוד חכמה: "זה לא צריף, זו בנייה לדורות, ימים יוכיחו, כשהכול סביבו יתפתח, הוא ישתלב ויהיה הולם מכל הבחינות". עינינו הרואות.
חדר האוכל הישן
חדר האוכל הישן, הצריף השוודי היפה, דמוי אנייה על שרטון, עמד בדיוק במקום שחדר האוכל החדש עומד עכשיו. והוא חדש כבר המון שנים... אגב, ולמה ה"בדיוק"? בישן אכלנו (מדובר בשלוש ארוחות ביום, ומדובר גם בשבתות ובחגים, אם שכחנו) עד יומו האחרון (אולי, אולי כמעט....). הכיצד? את החדש בנו סביבו, קירות מאחורי הקירות הקיימים, על חלונותיהם, גג מעל גגו, נדמה לי שאפילו חלק מן הרצפה. ורק כשאלה עמדו על תילם, פרקו והוציאו את הישן (רעיון. אולי יאמצוהו מבצעי שיפוצים באשר הם...).

הנחת אבן הפינה של בית וינה:1957, חנוכת המבנה: 29.3.1966

את בית וינה תכננו שני ארכיטקטים - יצחק ישר ודן איתן, ותהליך הקמתו היה חוויה בפני עצמה.
חודשים אחדים (רבים?) ראינו רק קרשי בניין קשורים זה לזה ביוצרם ריבועים חלולים, והם מזדקרים לשמים, כשמתוכם, גם הם בלפי מעלה, מציצים קוצי ברזל. אחר כך, אם עלית למגדל, ראית גג, גם הוא מקרשי בניין בצורות משולשים שקועים. אי אפשר היה להבין (אולי רק הבורים כך?) "מה הולך פה?". נשמע הרבה בשבילים הבלתי סלולים עדיין.



ולבסוף, לבסוף הגיע היום המכריע בכל בנייה – יום היציקה. יציקה חייבת להתבצע ברצף, כדי שכל המלט ייהפך בטון בבת אחת, ולכן נמשכת שעות רבות, בדרך כלל לאור פנסים עד הלילה. זאת כבר ידענו. הלוא כבר צפינו בכמה וכמה כאלה, אלא שכאן זה נמשך יותר. מספר יממות שמענו את גלגלי מערבלי הבטון הענקיים ובכל הזדמנות גם צפינו במראה. כאן כל הבניין כולו הוא יציקת בטון אחת ויחידה! עכשיו כבר כל אחד רואה זאת. כך תם הפרק הראשון. והיה זה פרק זמן ארוך וממושך. סככת בטון כבדה על עמודי בטון נכבדים, וזהו. לא רצפה, לא קירות, שלא לדבר על בימה. נכון, בימה עוד הייתה בגדר חלום, אבל מסך – זה כן. מסך כבר נמתח איכשהו, וגם הביתן הקטן שבחזית הבניין, ממנו מקרינים, גם הוא כבר הושלם, וכבר בשלב זה היינו נוהרים לשם לראות את הסרט השבועי. סיפור בפני עצמו. התרגום היה מן הצד, על גלגל אחר, והמתרגמים המתחלפים, לא תמיד (נאמר זאת בעדינות) בקיאים בשפת הסרט, או לא כל כך משתלטים על הגלגול הנוסף. כך, שלא פעם ידענו מראש מה הוא יאמר לה, ומה היא תענה, ולא פעם רק בדיעבד הבנו כי כלל לא במה שחשבנו כשצפינו זה עתה, אמורים הדברים...
הנחת אבן הפינה
במסיבת חג כלשהו., אני זוכרת, שהתלבשתי חגיגית, ונעלתי את סנדליי הלבנים החדשים, לראשונה על עקבים גבוהים. כשחזרתי הביתה, הם כבר לגמרי לא היו חדשים, שלא לדבר על העקבים הלבנים,שהפכו באחת חום כהה. הן עדיין לא הייתה רצפה, והרגליים בוססו בחול. גם קירות לא היו, כאמור, רק עמודים, ומסביב רק חול וחול. הכול כוסה אבק עם כל רוח בקיץ, ובחורף אפשר היה לקפוא. בארכיון ראיתי תמונות נהדרות של חברים מכורבלים בשמיכות יושבים וצופים, ולפי הבעת פניהם, ממש נהנים.
סרט בחורף בבית וינה משפחת ארזי ומטה לב
בעיה אחת לא הייתה אז – שמרטף. יש שומרת לילה, אבא ואימא חופשיים בערבים! אבל, אם לדייק, ולא ליפות דברים, זו לא כל התמונה כולה. דווקא עם הילדים הגדולים יותר היו לנו לא פעם קשיים. סרט בקיבוץ. והמודעה אומרת "רק למבוגרים". או: "הסרט רק מכיתה ט' ומעלה". מה יותר מושך מזה? יחידים וחבורות היו מתגנבים, ומי שצריך היה לדאוג לכך שיסתלקו, היו בעיקר העוסקים בחינוך, והם ממש ממש, לא חיפשו סיבות להסתכסך עם החבר'ה. והיו גם סרטי ילדים ונוער, אבל את מי זה כבר שכנע...

רגע, על בית וינה אנחנו מדברים. ההמשך כולו נבנה בהדרגה. הרצפה. נתעכב עליה. ודאי שמתם לכך – בעצם בטוח ששמתם - שכאשר אתם באים לאולם לא ממש מוקדם, לא הרבה זמן לפני תחילת המופע או התוכנית, אז אתם מוצאים שם חברים ישובים בשורות הראשונות של כל מדרגה, ועל כיסאות אחרים באותה שורה מבוקשת, אתם מוצאים על כיסא אחד סוודר, על אחר ספר, תיק, כובע, אולי אפילו זוג סנדלים תמיד (כמעט) יהיה שם משהו המכריז: "תפוס!", ולכם מחכה השורה שאחריו באותה מדרגה. בה תשב ותחפש את הרווח הכי מתאים בין כתפי קודמיך, או בין ראשיהם, ותתפלל שלא יזוזו, שתוכל גם אתה לראות משהו.
מדוע שתי שורות, זו מאחורי זו, באותה מדרגה? מדוע הן כפולות ברוחבן ממדרגות רגילות באולמות? כי איזהו חכם הרואה את הנולד. חדר האוכל (הישן, זוכרים?) קטן מדי, איך נחוג את ליל הסדר, למשל. ואכן, נגרינו בנו שולחנות בגודל המתאים, גם ספסלים, נדמה לי, קישטנו, הארנו, ושם ישבנו גם חגגנו, מי למעלה מי למטה, אי אילו סדרים ואירועים אחרים.

שום דבר לא היה פשוט. במקום קירות תכננו לנו הארכיטקטים שמשות, כדי ליהנות מן האור הטבעי ומן הנוי היפה שעוד יתפתח. האחראים על תחזוקת הבית, פדנטים שכמותם, דאגו היטב לניקיונו, והשמשות מורקו כאילו כל השנה ערב פסח. מרוב ניקיון ושקיפות, היה מי שלא ראה אותן כלל, נכנס באחת, שבר אותה, ופניו, אוי ואבוי מה שקרה להם (זה עבר. הוא החלים). ולקראת ליל סדר אחד, הובא מן המטבח המרק הרותח (לא מוותרים על רמת הארוחות!) בכד של הרפת. מכסהו קפץ מן האדים והטלטולים, ונושאהו נכווה קשות (גם הוא החלים). טוב, הסדר הבא כבר היה בחדר האוכל. איני זוכרת אם החדש או הישן.
פסח בבית וינה - 1964
אני מסיימת ב"תם ולא נשלם", מודעת היטב לאשר לא סיפרתי. לא מניתי את הערבים המופלאים שהיו לנו כאן, סדרות הקונצרטים, הסוליסטים המפורסמים שבאו אלינו לתקופת חזרות, וגמלו לנו בהופעות, ההצגות של אומנים וגם המקומיות, גם את מתחזקי הבית לדורותיהם לא מניתי, הם היו גם מארחי האומנים שפקדונו, ושמם כמארחים נישא בפי כול (איתם גם שמנו...). ועוד עוד. אתנצל ב"לא עליי המלאכה לגמור".

רק עוד סיפור משפחתי קטן: ושלא תחשבו לרגע שהוא אינו רלוונטי לנושא.

ילדיי, כשהיו קטנים, היו מתארחים מדי פעם אצל סבתא בתל-אביב. בין היתר היא דאגה גם להאכילם תרבות. יום אחד יצאו מן הבית כשפניהם לסרט או להצגה. רק התרחקו קצת מן הבית, תפס אחד מהם בראשו, ואמר: "סבתא, צריך לחזור, שכחנו משהו". "מה שכחנו? הרי לכול דאגתי, בואו. לא כדאי שנאחר. "סבתא! אבל על מה נשב? הרי לא לקחנו כיסאות!"


עוד על בית וינה:

סיבוב בבית העם של קיבוץ גבעת חיים איחוד / אדריכלים יצחק ישר ודן איתן





בחדר תרבות במרתף בית וינה - דורון, רחל נ', יערה ובלהה





חברים בבית וינה בערב לברוך אזניה - אלה הם חייך

ישיבת מרכז בבית וינה

מרכז הקיבוץ  אחרי סיום בית וינה

מרכז הקיבוץ  בית וינה 1969



צביעה של תקרת בית וינה

צובעים את המבנה של בית וינה - סירי, העוזר של שאול עם שני בנים - יובל לובטקין 

תערוכת הארבעים
חנוכה בבית וינה 2013
פורים 2013 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סדר זה סדר... / חנוש מורג

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

טעימות לשבועות!

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע / היידי עפרון

חלקת הדשא האלוהית / היידי עפרון