קשה להאמין כשקוראים סיפורים כאלה. סיפורו של שאול בר לב

במהלך העבודה על אתר ההנצחה של הקיבוץ אנחנו נחשפים לסיפורים מדהימים.
הנה סיפור מדהים ועצוב.

סיפורו של שאול בר לב

שאול בר-לב מספר:

"נולדתי להורי, יצחק ונוסיה, בעיירה יהודית קטנה במזרח פולין  - נוצ'אץ שמה (עיירתו של הסופר עגנון). בנעורי הצטרפתי לתנועת נוער ציונית. בן 18 הייתי כשפרצה המלחמה. כאשר הצבא הגרמני החל בפלישתו לרוסיה, החלטתי להתגייס לצבא - האדום. להורי, שחששו מצעד זה, הסברתי כי לא אוכל לשבת בשקט ולחכות עד שהגרמנים יגיעו אלינו, שאינני מוכן להיות מושפל למות על הברכיים, שרצוני להילחם בהם בנשק. כשנוכחו שאני תקיף בהחלטתי, נתנו לי ללכת.

באותם הימים החלה הנסיגה הגדולה של הרוסים מאדמת פולין. צירפו אותי ליחידת תותחנים ואחרי קורס מזורז בו למדתי כיצד להפעיל מערכות קשר  מוניתי כאחראי לתפעול הקשר בגדוד תותחנים סובייטי.

ארבע שנים לחמתי בשורות הצבא האדום. השתתפתי בקרבות בדרום - רוסיה עד סטלינגד ומשם הועברנו לצפון - ללניגרד וסמולנסק. כאשר הרוסים החלו לנוע קדימה לעבר גבול פולין  הועברתי ליחידות צבא השחרור הפולני שבפיקוד הרוסים ושם השתתפתי בקרבות קייב, ז'יטומיר ולובלין. צעד אחר צעד, בקרבות עקובים מדם, התקדמנו לעבר ורשה. כאשר כבשנו את ורשה, נדהמתי למראה ההרס הנורא של העיר כולה. מהרובע היהודי לא נשאר שריד.

מורשה התקדמנו והגענו עד ברלין. בחודש מאי 1945 הסתיימה המלחמה. החיילים הגויים ביחידתי שתו והשתכרו משמחה ואני לא ידעתי נפשי מרוב כאב וזעם – נקמה.

אחרי המלחמה חזרתי עם יחידתי לפולין. בימי החופשות מהצבא עסקתי בחיפוש שרידי משפחתי. אבא, אמא ואחי - לא שרד מהם איש. באחד מחיפושי גיליתי עקבותיו של בן דודי, הוא השתייך לקבוצת נוער יהודי, ניצולי מחנות הריכוז, שהתארגנה בכוחות עצמה לברוח מפולין לכיוון הארץ. באתי לבקרו. למראה חברי הקבוצה הצעירים ולמשמע סיפוריהם ות

ותכניתם, החלטתי להצטרף לחבורה. לשם כך היה עלי לערוק מן הצבא! ואכן, פשטתי מדי, קניתי בגדים אזרחיים וחזרתי להיות שוב - יהודי בין יהודים. 

בקבוצה זו, שנקראה "הכובש", היו חברות חיה פלושניק וצפורה ברגר ועוד חברים נוספים שהגיעו אחר כך לגבעת-חיים.

בליל חורף, בסיכון רב, גנבנו את הגבול לצ'כיה. משם, שוב בדרך לא חוקית, עברנו לגרמניה המערבית. היה זה בדצמבר 1945.

במחנה ליד מינכן פגשנו בחיילי-שליחי הבריגדה והם כיוונו אותנו לחוות-הכשרה, בה נכין עצמנו לקראת החיים בקיבוץ בארץ. תקופת ההכשרה נמשכה. כשנה וחצי.

בחווה שהיתה שייכת בזמנו לנאצי עשיר, היה שם משק חקלאי גדול ואנו ניהלנו שם חיי קומונה, עבדנו והתגבשנו מבחינה חברתית.

קבוצתנו מנתה 70 בחורים ובחורות. כל אותה תקופה היה לנו קשר עם "מטה הבריחה" במינכן בו ישב אז חברנו אפרים פרנק.

ביוני 1947 עברנו לצרפת ולמחנה עליה בעיר נמל קטנה בשם סט. אחרי שבועיים של התארגנות עלינו על האנייה "אקסודוס", היא "יציאת אירופה תש״ז". "אקסודוס" היתה למעשה אנית נהרות ישנה שנשאה בימיה הטובים לכל היותר 500 איש. עתה בנו בה אלפי דרגשי שינה ולתוכה נדחסו 4500 מעפילים. הצפיפות - אי אפשר לתארה. הרוב באנייה היו צעירים בני גילי, חברי קבוצות מאורגנות ובני נוער של עלית-הנוער, אך היו גם מספר משפחות עם ילדים קטנים. לאחת מקבוצות הצעירים המאורגנות השתייכה מינה ושם באנייה היכרנו איש את רעהו...

שמונה ימים ארך המסע בים כשכל הדרך עוקבת אחרינו אנית מלחמה בריטית. קפטן האנייה שלנו היה ישראלי והצוות מתנדבים יהודים מאמריקה. בזמן ההפלגה הכינו אותנו לקראת הצפוי. היה ברור שינסו להוריד אותנו בכוח וההוראה היתה להתנגד ולהלחם.

שש משחתות בריטיות הקיפו אותנו בהכנסנו למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל.

החיילים ניסו לעלות ולהשתלט על האניה בכוח. מסיפון האנייה השלכנו עליהם מכל הבא ליד וכדי להכעיסם שרנו שירי מולדת. לבסוף נגררנו לנמל חיפה. פה ציוו עלינו לרדת לאניות בריטיות. שוב התנגדנו, אך הם גברו עלינו. היו לנו 5  נערים הרוגים ופצועים רבים.

כשהועלינו לבסוף על האניות חשבנו שהכוונה לקחתנו לקפריסין וקיווינו לפגוש שם את אותם מחבורותינו שיצאו לפנינו באניות מעפילים ונלקחו לשם. הפלגנו מחיפה בשלוש אניות משא בריטיות, על כל אחת מהן 1500 איש. בלב ים גילינו, לתדהמתנו, שהאניות שינו כיוון ופניהן לעבר צרפת...

תשושים ממסע ומקרבות הגענו לצרפת ופה החלה הדרמה הגדולה. למרות כל הפיתויים וההבטחות שאם נרד נוכל להתאזרח במדינות העולם החופשי - סירבנו. שישה שבועות חנינו מול חופי צרפת, הבריטים לא העזו להורידנו בכוח לעיני העולם החופשי.

שבנו לים ודרך גיברלטר ותעלת לה-מנש הסיעו אותנו חזרה לגרמניה, לנמל המבורג.

הוכנסנו - שוב בכוח - למחנה. היה זה מחנה ריכוז נאצי לשעבר, שהוחזק בידי צבא הכיבוש הבריטי. שוב שישה שבועות של גדרות-תיל ומגדלי שמירה, הרגשת יאוש  תקפה אותנו. היו איתנו שני שליחים ישראלים שהוגנבו לאניה והם עשו הכל כדי לעודדנו ולהפיח בנר תקווה.

אחרי מספרי שבועות הועברנו לבסיס צוללות נטוש, שבעבר היה שייך לצבא הגרמני, שם הוטבו התנאים - יותר חופש וסיוע מהג'יונט. פה מינה ואני החלטנו להנשא. החבריה אירגנו מסיבת חתונה גדולה. יחד איתנו נישא עוד זוג צעיר והכל ראו בחתונה סמל לעוצמת כוח החיים היהודי.

כעבור חודשיים עברנו לצרפת, לנסות שוב את מזלנו להגיע ארצה. הגענו למרסיי, ושם קיבלנו ויזות מזוייפות של תיירים, למרות שלגבי השלטונות נחשבנו כשני אנשים בודדים, זרים זה לזה, בכל זאת הצמידו, אלינו שתי פעוטות יתומות בנות שלוש, כדי שנביאם ארצה. בארץ עברנו בשלום את בדיקת הדרכונים ושוכנו בסלון לעולים בחיפה - והילדות איתנו.

בינתיים הגיעו חברי הקבוצה שלנו מקפריסין והתארגנו טוב כקבוצה להתישבות.

במרץ 1948 הגענו לגבעת-חיים להקים בה בית. מינה היתה אז בת 24 ואני בן 26. הימים ימי מלחמת השחרור. שוב מלחמה. באוגוסט נולד בננו הבכור. ישראל קראנו לו, על שם אביה של מינה ועל שם המדינה החדשה. שנה וחצי בקיבוץ ושוב אני חייל

מגוייס לצה״ל כחייל בסדיר, לשנה וחצי. בתקופת שירותי נולדה נורית. כשהשתחררתי היתה כבר בת 9 חודשים.

שאול בנגב צילם עמרם נבו 1953-4

ב 1956 - אני, כאיש מילואים, משתתף במלחמת סיני בחטיבת שריון 27 בפיקודו של האלוף בר-לב, בקרבות על מתחמי רפיח ובאל-עריש.

בשנת 1969 התגייס בננו ישראל לצה״ל, לסיירת צנחנים, ב 22.1.1970- נפל בקרב על האי שדואן.

יש לנו בת וחתן ושני נכדים — עמית ומיכל.

חרף כל מה שעבר עלי, בנסותי לסכם את חיי עד כה, בשום פנים איני מרגיש עצמי כקרבן. זו הדרך, זו הארץ היחידה. לכולנו. לכך חינכנו את בננו - לאהבתה.

גם למלחמה עליה. לעולם לא הייתי בוחר אחרת.

                   

שאול בר- לב.