רק על ארכיוני לספר ידעתי... / היידי עפרון
*התפרסם בעיתון "מה נשמע", ספטמבר 2015
כמו הרבה ארכיונים בארץ ובעולם, גם בארכיון של קיבוץ גבעת חיים איחוד מתחבטים בשאלה של הנגשה – איך, מה ולמה? עם זאת, השאלות הללו לא עוצרות אותנו מלהתנסות בהנגשה בדרכים שונות, תוך לימוד הנושא והאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו.
לפעמים במרוץ היומיומי של העבודה לא עוצרים על מנת לארגן ולכתוב את רציונל הדברים שעומד מאחורי העשייה. הזדמנות זו לכתוב, מחדדת לנו כארכיון את המטרות, היעדים ודרכי העבודה.
ארכיון בוטיק
את המושג "ארכיון בוטיק" שמעתי לאחרונה בכנס טלדן 2015, והוא מצא חן בעיני.
הארכיון שלנו – בקיבוץ גבעת חיים איחוד, קטן ואינטימי, ויש בו חומרים נהדרים בטעם מקומי משובח. שורשיו נעוצים בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, עת התפלג הקיבוץ מקיבוץ האם – גבעת חיים, אבל יש בו גם חומרים שקדמו לפילוג האידאולוגי. הארכיון קיבל "בית" רק בתחילת שנות השמונים, כשנבנה בניין המנהלה החדש בקיבוץ. במשך שנים, פעל הארכיון לפי נהלים שנקבעו על ידי ארכיונאים מקצועיים.
המושג הנגשה
בשפה הארכיונאית, פירוש המושג "גישה ונגישות למידע ארכיונאי", כוונתו - הפיכתם של חומרים פיזיים כדוגמת מסמכים, צילומים וכו' לחומרים דיגיטליים המועלים לרשת, ומאפשרים למשתמשים (כלשהם) גישה אליהם בצורה זו או אחרת.
הנגשת ארכיון גבעת חיים איחוד
בארכיון גבעת חיים איחוד מאוחסנים חומרים מסוגים שונים: קלטות אודיו, מסמכים, צילומים, פלקטים, שקופיות, חוברות, ספרים ועוד. תהליך הדיגיטציה (המרת החומרים לדיגיטליים) חולק לשלבים בהתאם לתקציב ולמידת החשיבות, והוא נמצא בתחילת הדרך.
במקביל לדיגיטציה החל גם תהליך חשיבה הנוגע לגישה ממוחשבת דרך הרשת של החומר שהומר. התהליך העלה הרבה שאלות ואתגרים לגבי מהות החומר והשימוש באמצעי גישה אליו.
למה להנגיש?
בשנים האחרונות הבינו בקיבוץ שיש צורך ב"יישור קו" עם טכניקות מודרניות ובדיגיטציה של החומרים, וכפועל יוצא מכך - בהנגשה הוירטואלית שלהם, מתוך מחשבה שחברים, תושבים, חוקרים ועוד יוכלו להיחשף לחומרים.
הדיגיטציה גם חשובה למקרים של שריפה/שיטפון/ ונדליזם (או כל סיבה אחרת שיגרמו להשמדת החומרים המקוריים), בשל העובדה שאפשר לשמור את החומרים הוירטואליים הרחק מהחומרים המקוריים.
לכאורה, ברור לחלוטין למה צריך להיות ברשת, ולהיות נגיש – אם אתה לא שם אתה לא קיים, אבל יש לזה גם משמעויות אחרות, במיוחד לארכיון קהילתי, ובמקרה שלנו, הקיבוצי.
כדי לענות על השאלה "למה להנגיש" חשוב להבין מי הם המשתמשים בארכיון הקיבוץ.
מחפשי המידע בארכיון שלנו הם חוקרים (כמו אלה הבאים לחקור את ההיסטוריה של הקיבוץ וכו'), בעלי תפקיד בקיבוץ הרוצים לבדוק נושאים מסוימים, עיתונאים וכו', אבל המשתמשים החשובים ביותר של הארכיון הקיבוצי הם חברי הקיבוץ. מעבר לחיפוש השורשים הפרטני של אנשים ומשפחות, חברי הקיבוץ יכולים למצוא החלטות קיבוציות שנעשו בעבר ופורסמו בקיבוץ, ותק משפחתי (נושא שהיה מהותי בעיקר בתהליך השיוך), חיפוש תעודות שיעזרו לקבלת דרכון זר ועוד.
לארכיון יש תפקיד נוסף בקשר שלו לחברי הקיבוץ, והוא - לחזק ואף לייצר שורשים למקום.
הקיבוץ של פעם הוא כבר לא הקיבוץ של היום. בקיבוץ המתחדש כבר אין קולקטיב ברור, והמשפחה (הגרעינית והמורחבת) הפכה למעשה למרכז הכובד העיקרי.
המטרה של הקיבוץ המתחדש והקהילה היא לבנות מחדש את הקהילה כמעגל הסובב את המשפחה שצירו נטוע בקיבוץ עצמו כמעין עוגן. מזה מספר שנים יש ניסיון להבין איזה ערכי ליבה מתוך המסורת העשירה של הקיבוץ יש לשמר ואיזה יש לחדש. זה תהליך שקורה בתחומים שונים במקביל, אם בנושאים פיזיים כמו תכנון ובנייה ואם בנושאים חברתיים כמו תרבות וחינוך.
בגבעת חיים איחוד השכילו לאפשר רק לצאצאים של חברי ומייסדי הקיבוץ לבנות במקום. כך, כל חבר חדש מחובר למקום בתחושת שייכות הנכרכת ביחד עם הזיכרונות האישיים שלו, בקשר שלו לוותיקים ולמייסדים, ונוצר רצף מהקמת הקיבוץ לימים אלה ולעתיד.
הארכיון מספק ומעצים את החוויה שאולי ניתן לתאר אותה כנוסטלגית. כשהנוסטלגיה האישית מתחברת לזו הקיבוצית' ומהווה את הקשר בין האדם למקום שבו קרו אירועים בעבר, ומבססת את הDNA המקומי, המשפחתי והקהילתי הנשזרים יחדיו.
לפי הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג, "נוסטלגיה" היא צירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל). המילה נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. הוא מסביר שבמרוצת הזמן השתנתה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר געגועים והתרפקות אל העבר הקולקטיבי, מתוך אידאליזציה של ימים עברו.
כדי להבין את משמעות המילה נוסטלגיה בהקשר לארכיון, אפשר לתת דוגמאות מרמת המיקרו, ולא להתייחס רק למושגים מופשטים. כאשר ילדי הגן מבקרים בארכיון, הם נורא נהנים כשהם רואים תמונות של הוריהם או של הסבים והסבתות שלהם. יש חברים המגיעים לארכיון, מסתכלים שעות על תמונות ומחפשים אנשים שהם מכירים, או הכירו בעבר ובמקרים רבים מתגעגעים אליהם מאד. לא רק צילומים, גם מבנים, חפצים פיזיים ונופים מעוררים את תחושת הנוסטלגיה.
החוויות הללו מעניקות לאנשים את תחושת השייכות, את ההרגשה שהם חלק ממקום כלשהו, חלק ממסגרת ומקהילה.
ואחרי שהבנו את החשיבות של הארכיון במובן החברתי, ראוי לציין שהארכיון אינו המקום הכי מבוקר בקיבוץ. אז אם אנשים לא נחשפים לחומרים בארכיון, מה הועילו חכמים בתקנתם?
ברגע שהארכיון מאפשר גישה קלה לחומרים (אפילו רק חלק) ברשת - משתף אנשים, לומד מהם, מזכיר להם, הוא הופך למתווך מוחשי בין הדורות, מעורר ומדגיש את תחושת השייכות המקומית.
מה מנגישים?
אי אפשר להנגיש הכל, והשאלה אם בכלל צריך... גם אם כל החומרים יהיו דיגיטליים, לא בטוח שנרצה לחשוף את כולם. ודאי לא חומרים שיש בעיה חוקית בפרסומם או דברים שיכולים לפגוע בצנעת הפרט. בשאלה זו נמשיך מן הסתם להתמודד בעתיד...
סוגי הנגשה
נגישות המידע היא הדרך להעביר את חומרי הארכיון אל משתמש הקצה, והיא מחולקת לשני סוגים, המובאים להלן.
1. הנגשה מדעית-אובייקטיבית
אפשרות גישה "יבשה" מדעית-אובייקטיבית - גישה אל חומר קיים לפי חוקים ארכיונאים בינלאומיים, לפי השיטה המסורתית של חטיבות, מכלים, תיקים, פריטים, סימול וכו'. מבלי לעשות "אדפטציה" לחומר.
הגישה הזו היא ישרה וברורה. לוקחים את החומר הארכיונאי הפיזי, הופכים אותו לדיגיטלי, ו"שופכים" אותו (במידת האפשר כמובן, אם אין בעיות חוקיות, זכויות יוצרים, או צנעת הפרט וכו') אל פלטפורמה אינטרנטית כלשהי.
בדרך זו החוקים והנהלים של הארכיון הפיזי "עוברים" יחד עם החומר המומר. כלומר יש קורלציה ברורה בין סידור וקטלוג החומרים הפיזיים לבין החומרים המונגשים.
בדרך כלל, המשתמשים בשיטת הנגשה זו, יהיו אלה המחפשים דברים ספציפיים - פרוטוקולים, מסמכים למחקר, צילומים לכתבה וכו'.
השפה במקרה של ההנגשה בצורה זו משתמשת בלקסיקון של ארכיונאים, ולא תמיד ברורה למשתמש הרגיל. אדם מן היישוב שרוצה למצוא חומר בנושא מסוים, לא בטוח שהוא יבין למה הכוונה ברשומות, חטיבה, מיכל, פריט ותיק...
2. הנגשה סובייקטיבית
אפשרות גישה סובייקטיבית, המשתנה והמתאימה את עצמה למשתמש, פועלת לפי נושא, זמן, ולפי הקהילה והמקום שאליו מתייחס הארכיון.
גישה זו היא אינטואיטיבית, דינאמית, המזכירה במהותה תערוכות אמנות. היא נובעת מהשטח, מהניסיון להבין מה מעניין את קהל היעד של הארכיון הספציפי, לדוגמא: שחזור מחזורי הקיבוץ, תאריכון הקיבוץ וכו'.
בגישה זו משתמשים בחומר הארכיונאי-דיגיטלי כמו בהנגשה המדעית-אובייקטיבית, אבל תצוגת ההנגשה היא אחרת.
זה יכול להיות מוצג בצורת אוספים/תערוכות בנושאים שונים, לפעמים בהתאמה לעונת השנה או בהתאמה לאירועים היומיומיים.
השפה של סוג הנגישות זה, היא יומיומית, פשוטה, ונהירה לכל.
גישה זו מחברת בין היום לאתמול, ולא מתייחסת רק לעבר. היא מחברת בין אנשים למקום ולשורשים, והופכת לכלי קהילתי חשוב.
בכך הופך הארכיונאי לפעיל ולא לסביל.
על הארכיונאי הפעיל ל"קרוא את הקהל", להבין מה קהל היעד שלו רוצה ושמח לקבל.
על הארכיונאי להתחיל להתחבר למערכות מידע שונות ולרשתות חברתיות, לכתוב בלוג מנקודת מבט אישית, להתחבר לתערוכות ועוד, ובעצם להוציא את הארכיון מהארון, והכל בקצב מהיר...
בימינו, כשאדם מוצא עצמו משוטט באוקיינוס של מידע והולך לאיבוד פעמים רבות, על הארכיונאי לנסות לסדר לקהל היעד שלו את המידע הרלוונטי עבורו באופן מהיר וקולע. הארכיונאי הוא כעין אוצר תרבות אינטרנטי, ממיין ומתעדף את החומר לפני הגשתו לקהל.
בארכיון גבעת חיים איחוד בחרנו בכמה פלטפורמות הגשה (לעת עתה בהנגשה סובייטיבית שתוארה מעלה):
אתר הקיבוץ – באתר יש מדור של הארכיון, ואנחנו מעלים אליו מידע באופן שוטף - תמונות, סיפורים וכו'.
המטרה שלנו היא להתחבר בעתיד (אם אפשר הקרוב) לרא"י - רשת ארכיונאי ישראל, ובינתיים אנחנו מנגישים את החומר דרך אתר הקיבוץ.
בלוג הארכיון – בבלוג אנחנו חולקות את ההגיגים שלנו כארכיונאיות, מספרים על דברים חדשים המתקבלים בארכיון, פונים לציבור שיסייע לנו בפתרון תעלומות, וכותבים על נושאים מעניינים הקשורים להיסטוריה של הקיבוץ. חשוב לנו לתת פן אישי בבלוג, שאנשים יכולים להתחבר אליו.
פייסבוק - הפייסבוק הוא כלי נוח לתקשורת חברתית. מעין "חדר זמני בבית מלון", שמעלים אליו חומר אבל לאורך זמן קשה לאתר אותו. אנשים מגיבים בפייסבוק ואף מנדבים מידע ושולחים תמונות (חשוב לקבל את התמונות באיכות גבוהה יותר ממה שהן הועלו לפייסבוק). בעיני חשוב להתחבר לפייסבוק של הקיבוץ/ישוב כדי שהוא יהווה מעין כיכר מרכזית שבה אנשים נפגשים כדי לדון ולחלוק מידע, ולקרוא סיפורים. על הדרך הם גם נחשפים לחומר של הארכיון. לפייסבוק שהוא רק של הארכיון ייחשפו פחות אנשים.
עלון קיבוצי – אם יש עלון/ירחון שעדיין מתפרסם בקיבוץ, והוא אינטרנטי, כדאי גם אליו להעביר חומרים מהארכיון.
יש פלטפורמות נוספות שבחרנו לא להשתמש בהן כמו האינסטגרם, גוגל פלוס, טוויטר ועוד. כל ארכיון בוחר את הפלטפורמה/פלטפורמות שלו להנגשה, בהתאם ליכולת הטכנית שלו. מצד אחד חשוב לא לשים את כל הביצים בסל אחד בתקופה כזו, ומצד שני חשוב להכיר בגבול שלך כארכיונאי להתעסק עם הרבה פלטפורמות. כמו כן צריך לחשוב על קהל היעד שלנו – היכן הוא משוטט באינטרנט, ולפי זה להתאים את הפלטפורמה. יש תורה שלמה לגבי השארת הקהל בפלטפורמה האינטרנטית שלך כמו חדשנות, מידע עדכני, תוכן מקצועי ופעילות שמעוררת רגש – כל מה שהקהל ירצה בשבילו לחזור ולבקר אתכם.
זרימת מידע דו כיוונית
המטרה היא שההנגשה תיצור מערכת דו-סטרית של הארכיונאי עם ציבור המשתמשים ("חוכמת ההמונים"). בתקווה שהמשתמש/צופה במידע גם יגיב וגם יספק חומרים, כדוגמת תיוג תמונות, סיפורים אישיים הקשורים לאירוע, הוספת תמונות, וידיאו, טקסט ממאגר פרטי וכו'… לזה צריך סבלנות ואורך רוח - אנשים לא תמיד מגיבים אבל לאט לאט יזרמו חומרים לארכיון...
ידוע שלתפקיד הארכיונאי אין סקס אפיל... אבל אולי הקשר הזה לציבור יהפוך את הארכיון ליותר אטרקטיבי ומעורב, שהקהילה בקיבוץ המתחדש רואה בו עמוד תווך חשוב.
כמו הרבה ארכיונים בארץ ובעולם, גם בארכיון של קיבוץ גבעת חיים איחוד מתחבטים בשאלה של הנגשה – איך, מה ולמה? עם זאת, השאלות הללו לא עוצרות אותנו מלהתנסות בהנגשה בדרכים שונות, תוך לימוד הנושא והאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו.
לפעמים במרוץ היומיומי של העבודה לא עוצרים על מנת לארגן ולכתוב את רציונל הדברים שעומד מאחורי העשייה. הזדמנות זו לכתוב, מחדדת לנו כארכיון את המטרות, היעדים ודרכי העבודה.
ארכיון בוטיק
את המושג "ארכיון בוטיק" שמעתי לאחרונה בכנס טלדן 2015, והוא מצא חן בעיני.
הארכיון שלנו – בקיבוץ גבעת חיים איחוד, קטן ואינטימי, ויש בו חומרים נהדרים בטעם מקומי משובח. שורשיו נעוצים בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, עת התפלג הקיבוץ מקיבוץ האם – גבעת חיים, אבל יש בו גם חומרים שקדמו לפילוג האידאולוגי. הארכיון קיבל "בית" רק בתחילת שנות השמונים, כשנבנה בניין המנהלה החדש בקיבוץ. במשך שנים, פעל הארכיון לפי נהלים שנקבעו על ידי ארכיונאים מקצועיים.
המושג הנגשה
בשפה הארכיונאית, פירוש המושג "גישה ונגישות למידע ארכיונאי", כוונתו - הפיכתם של חומרים פיזיים כדוגמת מסמכים, צילומים וכו' לחומרים דיגיטליים המועלים לרשת, ומאפשרים למשתמשים (כלשהם) גישה אליהם בצורה זו או אחרת.
הנגשת ארכיון גבעת חיים איחוד
בארכיון גבעת חיים איחוד מאוחסנים חומרים מסוגים שונים: קלטות אודיו, מסמכים, צילומים, פלקטים, שקופיות, חוברות, ספרים ועוד. תהליך הדיגיטציה (המרת החומרים לדיגיטליים) חולק לשלבים בהתאם לתקציב ולמידת החשיבות, והוא נמצא בתחילת הדרך.
במקביל לדיגיטציה החל גם תהליך חשיבה הנוגע לגישה ממוחשבת דרך הרשת של החומר שהומר. התהליך העלה הרבה שאלות ואתגרים לגבי מהות החומר והשימוש באמצעי גישה אליו.
למה להנגיש?
בשנים האחרונות הבינו בקיבוץ שיש צורך ב"יישור קו" עם טכניקות מודרניות ובדיגיטציה של החומרים, וכפועל יוצא מכך - בהנגשה הוירטואלית שלהם, מתוך מחשבה שחברים, תושבים, חוקרים ועוד יוכלו להיחשף לחומרים.
הדיגיטציה גם חשובה למקרים של שריפה/שיטפון/ ונדליזם (או כל סיבה אחרת שיגרמו להשמדת החומרים המקוריים), בשל העובדה שאפשר לשמור את החומרים הוירטואליים הרחק מהחומרים המקוריים.
לכאורה, ברור לחלוטין למה צריך להיות ברשת, ולהיות נגיש – אם אתה לא שם אתה לא קיים, אבל יש לזה גם משמעויות אחרות, במיוחד לארכיון קהילתי, ובמקרה שלנו, הקיבוצי.
כדי לענות על השאלה "למה להנגיש" חשוב להבין מי הם המשתמשים בארכיון הקיבוץ.
מחפשי המידע בארכיון שלנו הם חוקרים (כמו אלה הבאים לחקור את ההיסטוריה של הקיבוץ וכו'), בעלי תפקיד בקיבוץ הרוצים לבדוק נושאים מסוימים, עיתונאים וכו', אבל המשתמשים החשובים ביותר של הארכיון הקיבוצי הם חברי הקיבוץ. מעבר לחיפוש השורשים הפרטני של אנשים ומשפחות, חברי הקיבוץ יכולים למצוא החלטות קיבוציות שנעשו בעבר ופורסמו בקיבוץ, ותק משפחתי (נושא שהיה מהותי בעיקר בתהליך השיוך), חיפוש תעודות שיעזרו לקבלת דרכון זר ועוד.
לארכיון יש תפקיד נוסף בקשר שלו לחברי הקיבוץ, והוא - לחזק ואף לייצר שורשים למקום.
הקיבוץ של פעם הוא כבר לא הקיבוץ של היום. בקיבוץ המתחדש כבר אין קולקטיב ברור, והמשפחה (הגרעינית והמורחבת) הפכה למעשה למרכז הכובד העיקרי.
המטרה של הקיבוץ המתחדש והקהילה היא לבנות מחדש את הקהילה כמעגל הסובב את המשפחה שצירו נטוע בקיבוץ עצמו כמעין עוגן. מזה מספר שנים יש ניסיון להבין איזה ערכי ליבה מתוך המסורת העשירה של הקיבוץ יש לשמר ואיזה יש לחדש. זה תהליך שקורה בתחומים שונים במקביל, אם בנושאים פיזיים כמו תכנון ובנייה ואם בנושאים חברתיים כמו תרבות וחינוך.
בגבעת חיים איחוד השכילו לאפשר רק לצאצאים של חברי ומייסדי הקיבוץ לבנות במקום. כך, כל חבר חדש מחובר למקום בתחושת שייכות הנכרכת ביחד עם הזיכרונות האישיים שלו, בקשר שלו לוותיקים ולמייסדים, ונוצר רצף מהקמת הקיבוץ לימים אלה ולעתיד.
הארכיון מספק ומעצים את החוויה שאולי ניתן לתאר אותה כנוסטלגית. כשהנוסטלגיה האישית מתחברת לזו הקיבוצית' ומהווה את הקשר בין האדם למקום שבו קרו אירועים בעבר, ומבססת את הDNA המקומי, המשפחתי והקהילתי הנשזרים יחדיו.
לפי הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג, "נוסטלגיה" היא צירוף של המלים היווניות נוסטוס (שיבה הביתה) ואלגוס (כאב וסבל). המילה נולדה במקור כמושג רפואי המגדיר מחלה. הוא מסביר שבמרוצת הזמן השתנתה משמעותו של המושג, והוא החל לבטא בעיקר געגועים והתרפקות אל העבר הקולקטיבי, מתוך אידאליזציה של ימים עברו.
כדי להבין את משמעות המילה נוסטלגיה בהקשר לארכיון, אפשר לתת דוגמאות מרמת המיקרו, ולא להתייחס רק למושגים מופשטים. כאשר ילדי הגן מבקרים בארכיון, הם נורא נהנים כשהם רואים תמונות של הוריהם או של הסבים והסבתות שלהם. יש חברים המגיעים לארכיון, מסתכלים שעות על תמונות ומחפשים אנשים שהם מכירים, או הכירו בעבר ובמקרים רבים מתגעגעים אליהם מאד. לא רק צילומים, גם מבנים, חפצים פיזיים ונופים מעוררים את תחושת הנוסטלגיה.
החוויות הללו מעניקות לאנשים את תחושת השייכות, את ההרגשה שהם חלק ממקום כלשהו, חלק ממסגרת ומקהילה.
ואחרי שהבנו את החשיבות של הארכיון במובן החברתי, ראוי לציין שהארכיון אינו המקום הכי מבוקר בקיבוץ. אז אם אנשים לא נחשפים לחומרים בארכיון, מה הועילו חכמים בתקנתם?
ברגע שהארכיון מאפשר גישה קלה לחומרים (אפילו רק חלק) ברשת - משתף אנשים, לומד מהם, מזכיר להם, הוא הופך למתווך מוחשי בין הדורות, מעורר ומדגיש את תחושת השייכות המקומית.
מה מנגישים?
אי אפשר להנגיש הכל, והשאלה אם בכלל צריך... גם אם כל החומרים יהיו דיגיטליים, לא בטוח שנרצה לחשוף את כולם. ודאי לא חומרים שיש בעיה חוקית בפרסומם או דברים שיכולים לפגוע בצנעת הפרט. בשאלה זו נמשיך מן הסתם להתמודד בעתיד...
סוגי הנגשה
נגישות המידע היא הדרך להעביר את חומרי הארכיון אל משתמש הקצה, והיא מחולקת לשני סוגים, המובאים להלן.
1. הנגשה מדעית-אובייקטיבית
אפשרות גישה "יבשה" מדעית-אובייקטיבית - גישה אל חומר קיים לפי חוקים ארכיונאים בינלאומיים, לפי השיטה המסורתית של חטיבות, מכלים, תיקים, פריטים, סימול וכו'. מבלי לעשות "אדפטציה" לחומר.
הגישה הזו היא ישרה וברורה. לוקחים את החומר הארכיונאי הפיזי, הופכים אותו לדיגיטלי, ו"שופכים" אותו (במידת האפשר כמובן, אם אין בעיות חוקיות, זכויות יוצרים, או צנעת הפרט וכו') אל פלטפורמה אינטרנטית כלשהי.
בדרך זו החוקים והנהלים של הארכיון הפיזי "עוברים" יחד עם החומר המומר. כלומר יש קורלציה ברורה בין סידור וקטלוג החומרים הפיזיים לבין החומרים המונגשים.
בדרך כלל, המשתמשים בשיטת הנגשה זו, יהיו אלה המחפשים דברים ספציפיים - פרוטוקולים, מסמכים למחקר, צילומים לכתבה וכו'.
השפה במקרה של ההנגשה בצורה זו משתמשת בלקסיקון של ארכיונאים, ולא תמיד ברורה למשתמש הרגיל. אדם מן היישוב שרוצה למצוא חומר בנושא מסוים, לא בטוח שהוא יבין למה הכוונה ברשומות, חטיבה, מיכל, פריט ותיק...
2. הנגשה סובייקטיבית
אפשרות גישה סובייקטיבית, המשתנה והמתאימה את עצמה למשתמש, פועלת לפי נושא, זמן, ולפי הקהילה והמקום שאליו מתייחס הארכיון.
גישה זו היא אינטואיטיבית, דינאמית, המזכירה במהותה תערוכות אמנות. היא נובעת מהשטח, מהניסיון להבין מה מעניין את קהל היעד של הארכיון הספציפי, לדוגמא: שחזור מחזורי הקיבוץ, תאריכון הקיבוץ וכו'.
בגישה זו משתמשים בחומר הארכיונאי-דיגיטלי כמו בהנגשה המדעית-אובייקטיבית, אבל תצוגת ההנגשה היא אחרת.
זה יכול להיות מוצג בצורת אוספים/תערוכות בנושאים שונים, לפעמים בהתאמה לעונת השנה או בהתאמה לאירועים היומיומיים.
השפה של סוג הנגישות זה, היא יומיומית, פשוטה, ונהירה לכל.
גישה זו מחברת בין היום לאתמול, ולא מתייחסת רק לעבר. היא מחברת בין אנשים למקום ולשורשים, והופכת לכלי קהילתי חשוב.
בכך הופך הארכיונאי לפעיל ולא לסביל.
על הארכיונאי הפעיל ל"קרוא את הקהל", להבין מה קהל היעד שלו רוצה ושמח לקבל.
על הארכיונאי להתחיל להתחבר למערכות מידע שונות ולרשתות חברתיות, לכתוב בלוג מנקודת מבט אישית, להתחבר לתערוכות ועוד, ובעצם להוציא את הארכיון מהארון, והכל בקצב מהיר...
בימינו, כשאדם מוצא עצמו משוטט באוקיינוס של מידע והולך לאיבוד פעמים רבות, על הארכיונאי לנסות לסדר לקהל היעד שלו את המידע הרלוונטי עבורו באופן מהיר וקולע. הארכיונאי הוא כעין אוצר תרבות אינטרנטי, ממיין ומתעדף את החומר לפני הגשתו לקהל.
בארכיון גבעת חיים איחוד בחרנו בכמה פלטפורמות הגשה (לעת עתה בהנגשה סובייטיבית שתוארה מעלה):
אתר הקיבוץ – באתר יש מדור של הארכיון, ואנחנו מעלים אליו מידע באופן שוטף - תמונות, סיפורים וכו'.
המטרה שלנו היא להתחבר בעתיד (אם אפשר הקרוב) לרא"י - רשת ארכיונאי ישראל, ובינתיים אנחנו מנגישים את החומר דרך אתר הקיבוץ.
בלוג הארכיון – בבלוג אנחנו חולקות את ההגיגים שלנו כארכיונאיות, מספרים על דברים חדשים המתקבלים בארכיון, פונים לציבור שיסייע לנו בפתרון תעלומות, וכותבים על נושאים מעניינים הקשורים להיסטוריה של הקיבוץ. חשוב לנו לתת פן אישי בבלוג, שאנשים יכולים להתחבר אליו.
פייסבוק - הפייסבוק הוא כלי נוח לתקשורת חברתית. מעין "חדר זמני בבית מלון", שמעלים אליו חומר אבל לאורך זמן קשה לאתר אותו. אנשים מגיבים בפייסבוק ואף מנדבים מידע ושולחים תמונות (חשוב לקבל את התמונות באיכות גבוהה יותר ממה שהן הועלו לפייסבוק). בעיני חשוב להתחבר לפייסבוק של הקיבוץ/ישוב כדי שהוא יהווה מעין כיכר מרכזית שבה אנשים נפגשים כדי לדון ולחלוק מידע, ולקרוא סיפורים. על הדרך הם גם נחשפים לחומר של הארכיון. לפייסבוק שהוא רק של הארכיון ייחשפו פחות אנשים.
עלון קיבוצי – אם יש עלון/ירחון שעדיין מתפרסם בקיבוץ, והוא אינטרנטי, כדאי גם אליו להעביר חומרים מהארכיון.
יש פלטפורמות נוספות שבחרנו לא להשתמש בהן כמו האינסטגרם, גוגל פלוס, טוויטר ועוד. כל ארכיון בוחר את הפלטפורמה/פלטפורמות שלו להנגשה, בהתאם ליכולת הטכנית שלו. מצד אחד חשוב לא לשים את כל הביצים בסל אחד בתקופה כזו, ומצד שני חשוב להכיר בגבול שלך כארכיונאי להתעסק עם הרבה פלטפורמות. כמו כן צריך לחשוב על קהל היעד שלנו – היכן הוא משוטט באינטרנט, ולפי זה להתאים את הפלטפורמה. יש תורה שלמה לגבי השארת הקהל בפלטפורמה האינטרנטית שלך כמו חדשנות, מידע עדכני, תוכן מקצועי ופעילות שמעוררת רגש – כל מה שהקהל ירצה בשבילו לחזור ולבקר אתכם.
זרימת מידע דו כיוונית
המטרה היא שההנגשה תיצור מערכת דו-סטרית של הארכיונאי עם ציבור המשתמשים ("חוכמת ההמונים"). בתקווה שהמשתמש/צופה במידע גם יגיב וגם יספק חומרים, כדוגמת תיוג תמונות, סיפורים אישיים הקשורים לאירוע, הוספת תמונות, וידיאו, טקסט ממאגר פרטי וכו'… לזה צריך סבלנות ואורך רוח - אנשים לא תמיד מגיבים אבל לאט לאט יזרמו חומרים לארכיון...
ידוע שלתפקיד הארכיונאי אין סקס אפיל... אבל אולי הקשר הזה לציבור יהפוך את הארכיון ליותר אטרקטיבי ומעורב, שהקהילה בקיבוץ המתחדש רואה בו עמוד תווך חשוב.
.jpeg)
נהניתי מהרשימה גם בעלון "מה נשמע" וגם כאן. היטבת להציג א הדילמות.
השבמחקשתהיה לנו שנה טובה, שנת עשייה פורייה ובריאה.