ממלכה של מלכות / חנוש מורג


מחסן הבגדים הקיבוצי והמכבסה שלידו (בקיבוצי השוה"צ הוא נקרא הקומונה) היה מוסד, לא סתם - ממלכה.



אם מתבוננים במבנה המחסן (היום כלבולית) מזהים מיד שהתכנון מושקע, גם הפרטים של המבנה מיוחדים, כלומר למבנה הזה נתנו את הדעת.
יש בו בהחלט סממנים מיוחדים שראויים להערכה ולשימור. כמובן (בהזדמנות זו כדאי להזכיר שהשינויים החיצוניים שנעשו בו בשנים האחרונות ראויים להימחק, וצריך להחזיר עטרה ליושנה – למשל, החזרת החלונות בקומה השנייה, והחזרת הכניסה המיוחדת שהוסרה בשיפוץ, אבל לא כאן המקום לדון בכך...).



המחסנאיות ראו בתפקידן שליחות, והיו מהן שקמו לשגרת יומן כבר באשמורת ראשונה של בוקר, כי צריך להספיק לגהץ, לקפל, ועוד לפני כן לכבס. לא פעם קרה לי שבחצות הלילה עם סיום ישיבה שהתארכה עברתי ליד המחסן ושם כבר דלקה מנורה, עדה כבר הייתה ליד המעגלה.
רות פולק, שבמשך שנים הייתה הכובסת האולטימטיבית קמה במשך שנים כל בוקר בשלוש, איך להבין את זה אם לא כתחושה של אותן נשים שעשו את עבודתן כסוג של שליחות.

רות פולק

כבר דיברנו על כך שבקיבוץ של פעם היו כל מיני תפקידים שנעלמו עם השינויים בחצר הקיבוץ.
אחד מהתפקידים שדרש אישור אסיפה היה מנהלת המחסן. בהגדרת התפקיד, על פי המינוח העכשווי, היו לה הרבה סמכויות – היא קבעה מי ראוי לבגד חדש ומתי, לתפקיד היו גם השלכות תקציביות בעלות משמעות.



במבט לאחור נדמה לי שהיום קוראים למוסד כזה מפעל, אלא שאז ראו בענף המחסן ענף צרכני, ושני המינוחים הללו לא בדיוק הולכים יחד.

את עבודת הנשים במחסן לא תמחרו, ובדרך כלל למחסן הגעת אחרי שמיצית את שנות התפרנסותך בענפים מכניסים.
הוא שאמרנו, המחסן, כביכול לא יצרני... אלא שכבר אז, ובטח היום, אנחנו מבינים שעבודה היא עבודה, ועל עבודה כזו ועוד איך שמשלמים – זאת אנחנו מבינים היום... ואם כך, הרי שבצוות היו הרבה חברות שזו הייתה הקריירה השנייה שלהן, ובה הן עשו חיל לא פחות מבראשונה, ולא רק זאת, אלא כאן הן התמידו עד יומן האחרון.
אז לא דיברו על פנסיה, והעבודה הייתה חלק אינטגרלי מסדר היום של החברים. כי מה עושים בבוקר, אם לא הולכים לעבוד. בין הקשיים הגדולים שהעמידו השינויים בפני החברים היה המעבר לחיי פנסיונר. לוקח זמן לאדם ולחברה להיערך ולהפנים שיש קריירה גם אחרי סיום העבודה והתחלת הפנסיה.
חברה שמבינה שההתמודדות הזו היא לא מובנת מאליה, תמצא גם דרכים להעשיר את חיי הפנסיונר. ומכאן, אתם גם מבינים, שלא היה אושר גדול לחברה העובדת מלדעת שאת נחוצה במקום עבודתך. ובדרך כלל מקום העבודה היה המחסן.
ההדגמה הטובה ביותר לכך נמצאת באלבום שמספרו 55 ברשימת אלבומי הארכיון. יש בו מאגר יפהפה של כל החברות שעבדו במחסן באותה תקופה, והן רבות ובגילים שונים. המחסן היה טוב לא רק בגלל שכאן מצאת את מקומך אחרי שסיימת קריירה אחת, אלא כאן יכולת להיות נחוצה אם היית בשמירת הריון, או אחרי לידה או מחלה – בקיצור, המחסן היה מפעל מעולה – איך לא ידענו את זה אז?... הצוות היה גדול, ובראשו היו כמה מנהלות, לרוב הן היו וותיקות.
יותר מאוחר נמסר השרביט גם לצעירות יותר. זה קרה אחרי שאלזה פרטיג העבירה את התפקיד לרביבה שמיר. כנראה שהן התחילו להכיר בעובדה שגם בין הצעירות יש כאלו שאפשר לסמוך עליהן...



חשוב להוסיף כאן שהמחסן היה מפעל גם מבחינת מורכבותו – הוא היה ממש קומפלקס. הוא כלל את המכבסה, את המתפרה, את מחסן הילדים, וגם את חדר המכירות, שברבות השנים הפך להיות ממש חנות. בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים כשהאוכלוסיה הייתה בשיא גודלה כי נוסף דור שלישי, והדור הראשון עדיין היה בשיא פעלו, נוספו לו גם אגף הגיהוץ (היום הוא המחסן הפעיל במתכונת מצומצמת), ונבנתה הקומה השנייה שכללה גם מתפרה מיוחדת לילדים, שלידה פעלה גם מתפרה סלונית לא קטנה, ומתפרה לוילונות. מפעל או לא?...


בניית קומה שניה 1965

אני רוצה לתאר לכם קצת את המקום מבפנים:
כשנכנסת למחסן הבגדים בשנים היפות שלו ראית משמאל שולחנות בגדלים וסוגים שונים. חלקם שימשו לקיפולי הכביסה שהגיעה תמיד מקופלת טיפ-טופ לתא של החבר, ובחלקם היו שולחנות שעליהם עמדו מכונות תפירה שונות.



ממול הכניסה היה חדר המנהלות שבו הייתה מכונת הסימון, זו הייתה ממלכתה של שרהלה ברשלום, שנדמה לי שהייתה מן המחסנאיות המעטות שגם בקריירה הראשונה שלה הייתה מחסנאית. היא חלשה כל שנותיה על סימוני הבגדים, בכל אופן מהרגע שקיבלו את המכונה שהדביקה מספרים וחילקו אותנו לקטגוריות שונות על פי הצבע, מי לבז', מי לכחול וכו'.
עד אז היה החבר אחראי לרקום בעצמו את המספר שלו בחוט אדום, אני משערת שאלו שלא ידעו לרקום עשתה להן את המלאכה אחת המחסנאיות (שרהלה?) ואו אמא, או החברה...

שרהלה ברשלום

ועוד אנקדוטה, אם כבר מדברים על מספרים רקומים. היום אני יכולה להתרגש כשאני רואה בגד (בדרך כלל זו מפה או סדין) שבפינה שלו יש מספר, אני יכולה לקטלג אותו לתקופה אליה הוא שייך. ואם אתם רוצים – עוד דבר מעניין ששייך למספרים – הייתה כאן הפרדה מאד ברורה בין נשים לגברים – נשים היו במספר זוגי, גברים לא-זוגי. לא על פי משפחה, הבנתם? בקיבוץ הישן התא המשפחתי לא היה מוסד מאד מקודש... אני עד היום זוכרת שהמספר של אמא שלי היה 140, והמספר של אבא 99 – אני מקווה שאני לא חושפת סודות אישיים, מעניין אם גם ביניכם יש כאלו שזוכרים את המספר של הוריהם?...



ונמשיך בתיאור החלל: מימין היה החלל כולו מוקדש לארונות התאים של החברים. בשנות הגאות הכלכלית הוחלפו הישנים בחדשים. מושקעים. שריד להם ניתן למצוא עד היום במולהלול – ארון שבו תלו את החולצות המגוהצות – עם המספרים על פי הצבע (אתם מוזמנים לבוא ולהסניף קצת נוסטלגיה).

מלכה קורנשטיין במחסן, ליד המעגלה - מגהצת סדינים ומכנסיים במכונה המיוחדת

חלוקת העבודה בין כל החברות הייתה ברורה – מי מקומה ליד מכונת התפירה, מי מגהצת ביד, מי במעגלה, מי מחלקת לתאים ומי מקפלת את המגבות והבגדים. ללמדך, שגם כאן מתמקצעים – ואם נפרט קצת יותר אין לכם מושג עד היכן הגיעה ההתמקצעות. היו כאלו שהיו מומחיות בתיקוני גרביים (גיטה, למשל), היו כאלו שהתמחו בתיקוני צווארונים (אולגה בנאי שבכלל הייתה תופרת מקצועית שתפרה לנו את כל בגדינו בבית הספר). והיו כאלו שמקצוע שלהן היה ליד המעגלה (מלכה קורנשטיין).
להזכיר את כולן קשה, בלתי אפשרי, אבל התמונות עושות עמנו חסד. כאן כולן מונצחות באופן החי ביותר שניתן, תודה לך, אלי ורפל.

ועוד לא דיברנו על מחסן הילדים, שבינו למחסן החברים הייתה הפרדה מוחלטת.
הצוות של מחסן הילדים היה מאד מגובש, גם של החברים, וכשרצית לדעת מקורה של רכילות מסויימת, לרוב, הייתה התשובה – מהמחסן. כי מה כבר עושים כשיושבים במעגל מול שקי כביסה של הפעוטונים והגנים ומשליכים לשק בשיטת הקליעה לסל את המכנסיים והתחתונים,  אם לא לרכל?...

מימין לשמאל: קלרקה כפרי, ניצה ברוך, ציפי שניר, שושה שינדלר, חיה בן ארצי,
פרידל שקדי, שרה הלברשטט, אדית רט, יהודית דוד, בלה ורפל
תחילת שנות ה-60
לקח לנו הרבה זמן לחכות למחקר של אורי בית-אור שהוכיח לנו שלרכילות בקיבוץ יש תפקיד חשוב, עד אז החשבנו את הרכילות כמכה, חבל שהן לא היו יכולות לדעת שהיה להן תפקיד חשוב בהעברת המסרים בחברה...

יהודית דוד במתפרה 

במתפרה לתפירה סלונית - אסתר עופר, מרים מוהר, אסתר פינק

ואפשר להמשיך ולהיזכר עוד ועוד, אבל אי-אפשר שלא לדבר בהזדמנות הזו גם על התפקיד של התופרת. היו תופרות קונפקציה והיו תופרות בסלון. לסלון נכנסת רק אחרי שהפכת להיות חברה והגיע לך תפירת קיץ ותפירת חורף, ושם בדרך כלל הייתה לך תופרת קבועה משלך  - מרים מוהר, אסתר פינק, או דליה לידר וחברות נאמנות שעזרו לידן – גרטה יחיאלי ושושנה גרינשפן. התופרות במתפרה הגדולה היו רבות, נזכיר כאן את יהודית דוד שהייתה הראשונה שניהלה לאורך שנים את המתפרה, והוציאה תחת ידיה גזרות לכל הגילים ולכל הצרכים – חלקן שמורות עד היום בארכיון. לידה עבדו חברות רבות – חלקן בגימורים שונים, וחלקן בתפירת מצעים ועוד, ולאורך כל הדרך איפיינה את עבודתן המסורה – הדייקנות והגימורים המושלמים.

ברטל ויקטור


אין, ולא יכול להיות כאן סוף, כי כשמתחילים לא יכולים לסיים ולספר בשבח כל אותן נשים שעשו את עבודתן קודש, אולי באמת צריך לעשות עימן חסד ולהגיד להן, גם אם הן כבר לא שומעות, עשיתן מפעל גדול! הייתן גדולות וחבל שלא תמיד ידענו להגיד זאת בקול רם – תודה!!

וגם לקינוח שיר על מחסן הילדים: של ארנון לפיד
ובלדה של יהודית דוד


גיטה מדיני

Album55_ במחסן בגדים שושנה בוכהולץ

קלרקה כפרי

דבורה צנגן

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

הכל כלול / חנוש מורג

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

היו לילות / חנוש מורג

להוציא מהנפטלין / יובל דניאלי

מי אני ומה שמי?

"הפועל" גבעת חיים – שנים ראשונות / פינדה שפע

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

ארכיון

הצג עוד