על גורל וטמבל וגם המלצה לטיול... / היידי עפרון

מאמינים בגורל?

היום שלחתי לעצמי הודעה במייל שאני חייבת לזכור לכתוב משהו על כובע הטמבל המיתולוגי.
ולפתע בארכיון ברדיו נוסטלגיה (בארכיון הכי הגיוני לשמוע את הרשת הזו...) דיברו על ההיסטוריה של כובע הטמבל.
אז מיד התיישבתי לכתוב... אין ברירה זה נכתב מלמעלה.

ולמה הכל התחיל? 
היה ויכוח בבית מה זה כובע טמבל.
הילדים של היום חושבים שכובע טמבל זה הדבר הבא:

אבל כובע טמבל למיטב ידיעתי זה הדבר הבא:

אז הלכתי לחפש קצת מידע על הנושא...

כובע הטמבל היה נפוץ בין יהודי ארץ ישראל באמצע המאה העשרים והיה, עד לשנות השבעים אחד מסימני ההיכר של הישראלי הטיפוסי, ה"צבר". כובע הטמבל הונצח גם בתרבות הישראלית.
הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד".
גברי בנאי חבש כובע טמבל במערכון "הילד אוסף בולים" של הגשש החיוור.
דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה).

מקור השם:
מקור השם "כובע טמבל" אינו ברור. לא ברור גם אם המושג "כובע טמבל" קדם למושג "טמבל" שפירושו בסלנג הוא "טיפשון". הועלו כמה השערות לגבי מקור השם:
ככל הנראה חדרה המילה "טמבל" מן השפה הטורקית, בה משמעותה "עצלן".
לפי סברה אחרת, השם "כובע טמבל" נטבע מכיוון שהיה בשימוש על ידי הטמפלרים, בהגייה ערבית המחליפה את ה-פּ' ב-בּ'.
גרסה אחרת קושרת את השם לשפה האנגלית - dumbbell או dummbell, בגלל צורת הכובע, הדומה לפעמון. המילה פורקה ל dumb-bell, כביכול "פעמון טיפש", והדמיון המצלולי כביכול הוא מקור השם.
גרסה אחרת מגיעה משנותיה הראשונות של הפנימייה החקלאית מקווה ישראל, כ-350 ילדים אסופים / עזובים מקצווי תבל עמדו לפני נסיעה מרוכזת לתיאטרון, כאשר התברר כי כולם נגועים בכינים. אנשי המוסד גילחו את כל הראשים. הילדים התנגדו לצאת קרחים להצגה, לכן נתפרו עבורם כובעים אחידים. כאשר הגיעו בהסעה לתיאטרון פגשו בהם "ילדי השמנת" של תל אביב ואמרו: "הנה הטמבלים עם הכובע". מאז דבק הכינוי המוכר עד היום "כובע טמבל".
(ויקיפדיה)

גל טל בן אור, מיכאל כפרי, ענת פלד, 1966 ליד חדר האוכל

ועוד... מתוך הטור המקוון של זאב גלילי
מה שהפך את המלה טמבל לסמל הישראליות היה כובע חאקי שקיבל את הכינוי כובע טמבל. בעבר קראו לו כובע מקוואי, זאת אולי משום שבית הספר החקלאי הראשון של ארץ ישראל במקווה ישראל הנהיג את הכובע הזה לראשונה.
לא ברור מי המציא אותו, אך אין ספק שהוא נוח מאד למי שנמצא בשדה תחת השמש הקופחת. הוא מגן מפני השמש וסופג זיעה וגם זול מאד. אלא שהוא מקנה מראה מגוחך למי שחובש אותו ומכאן אולי נוצר הביטוי כובע טמבל.

דמות של שרוליק בכניסה למוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס

האיש שתרם יותר מכל אדם אחר להפיכת כובע הטמבל לסמל הישראליות הוא קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו האמנותי דוש. דוש, יליד הונגריה (1921) הוא ניצול שואה שעלה לארץ ב-1948. את דרכו בעיתונות החל ב"העולם הזה" שם בלט כסטיריקן חריף המתאר את החברה הישראלית בקו של קריקטוריסט חד עין.
בשנת 1953 הצטרף למעריב (שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה) ופרסם קריקטורה יומית משך שנים רבות. במושגים של היום נתן דוש ביטוי לעמדה "ימנית". במושגים של אז הוא פשוט היה פטריוט ישראלי שנתן ביטוי למצוקותיה של ישראל ולניסיונות להתנכל לה. הוא אהד את המתנחלים וההתנחלויות והתנגד לשמאלנות. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו מתארת את שרשרת המגשימים של הציונות מן העליה הראשונה ועד למתנחלים כשיד אוחזת במספריים עליה כתוב השמאל הקיצוני מנסה להוציא את המתנחל מן התמונה.
ברוב הקריקטורות שלו כיכב שרוליק הצעיר תמיד, חובש כובע טמבל, נועל סנדלים ולובש מכנסיים קצרים.

והנה גם מצאתי שיר עם געגועים לפעם... שמזכיר את הכובע טמבל

ארץ הצבר
מילים ולחן: עוזי חיטמן

ארץ ושמיים ירק ומדבר
ליד מגדל של מים בין שבילי עפר
שם אני נולדתי, שם ליבי נשבר
ביום שבו לקחו לי את ארץ הצבר.

היתה או לא היתה,
אני עוד חי איתה
תחזירו לי אותה -
כמו שהיא היתה.
היתה או לא היתה,
אני עוד חי איתה
תחזירו לי אותה -
את ארץ הצבר.

כובע טמבל חאקי, פוני ותלתל
גזוז חמוץ מתוק, עמוד אחד חשמל
סרט ופלאפל, בקושי חצי מיל
חלב בתוך בקבוק כל בוקר כרגיל.
....

ואצלנו בקיבוץ מה חבשו?

מימין לולה פיינברג, שרה נבו במשתלה

מצחצחים שיניים בטיול לנגב ואילת דצמבר 1953

מחזור ח' בזלפי, מחנות ל"ג בעומר

מי בתמונה?

עודד בן אור וגדי ארז ברווזיה 1952-54

מימין דינה זילברמן (אחותו של יורם תירוש), תמי הורוויץ עם כובע טמבל

משמאל ישראל כץ עם הכובע שאפיין אותו,
עומד עם מפקח הבנייה 1952-54

 פרדס - בני מחזור יד עובדים
מימין לשמאל - ראובן פיינברג, גבי בנאי, אורי לב-רון, דובי קרול  

 במשק הילדים  - ילדי מחזור יד בעבודה 

  ילדים עובדים במשק הילדים, דיר עגלים ("לגעת בחיות" היום בסככת הנגרות)

יהודה קראוס, אירקה יונג ופטר רוזנטל חוזרים מן העבודה בגת

ציפורה לב-רון בפרדס

אגי וחיימקה ורדי

יהושוע הנגר

בכרם מי בתמונה?

מימין גלעד אגמון משמאל פרי ברונר מחסן את הכלבים

גיוס בפרדס

ארוחה בשטח עבודה

1953, חיימקה ורדי 

חיים הורוביץ בעבודה במשק הילדים

מחזור יט בטיול שנתי מלווה - יחזקאל  לנדאו, רון ארזי מדריך (מימין)

נחמיה גינזבורג 1952-54

ראובן הישראלי בטיול 1952-54

והיום מה?

דני הרמן ...

משמאל אלי דניאל

היום אוי ואבוי את מי שנתפוס בלי כובע בטיול קיבוץ

טיול פנסיונרים

למי צלצלו הפעמונים? או בעברית יפה למי דינדנו הפעמונים...

ותוך כדי שכבר נברתי בצילומי הארכיון הנפלאים מצאתי שתי תמונות שהובילו אותי להמלצה על טיול...

שתי התמונות הללו הן של פעמונים (למעלה בקיבוץ למטה בגת) ששימשו לקרוא לאנשים (למטרות שונות).

בסחנה יש גן פעמונים מקסים שבו יש אוסף פעמונים מקיבוצים שונים, והכייף הוא פשוט ללכת לצלצל בהם!

אז אם אתם מגיעים לסחנה (שווה בעיקר בחורף כי המים 28 מעלות וכמעט אין אנשים...) תקפצו לגן פעמוני ההתיישבות!


עוד קצת על הפעמונים השונים

נדמה לי שבמתחם היד השנייה יש עדיין פעמון... חפשו אותו.


חנוש עובדת על פוסט נהדר אז תחזרו אלינו בקרוב!




הצלמים: עמרם נבו, אלי וורפל, ליאור יעקבי, רויטל ימין, אורה ורד, מנחם עמלי, רפי לביא
קרדיט לתמונת דוש: מאת צלם: י.ש. - שיחה 12:15, 8 ביוני 2008 (IDT) - צילום,
GFDL, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=542631