חפצים מספרים (2) / חנוש מורג

בביתה של סימה שרי תלויה תמונה מצוירת בצבעי מים, יפהפייה, ובה מתנשא חדר האוכל הישן של הקיבוץ, מאחוריו נראים מבני המכבסה והמחסן. הציור נעשה על ידי נחמיה שטנצל, בן דוד של סימה שרי, באחד מביקוריו בקיבוץ. השנים - ראשית שנות השבעים, ניכר שהירק מועט ביותר, לכן גם אפשר לראות בעומק התמונה את המבנים שמאחורי צריף חדר האוכל.

בכל אחד מביקוריי בביתה היפה של סימה אני משתהה רגע ליד התמונה, מסניפה קצת נוסטלגיה וקצת אמנות. לא פעם גם שוחחנו על הסיפור מאחורי התמונה, אבל לא יותר מכך. עד אשר לפני חודשים מעטים, ברגע של כנות, אמרתי לסימה את המשפט הבא: "סימה, הציור הזה חייב להישאר בקיבוץ". סימה כאילו כבר התכוננה לאמירה הזו ענתה לי בפשטות: "הוא יישאר".


כעבור כמה שבועות סיפרה לי שיורם, חתנו של דן ידידה ז"ל, צלם מקצועי במקצועו יצלם את הציור.
התוצאות הגיעו – צילום מוצלח ביותר של ציור המים. אם אתה לא יודע שזה לא המקור, לא תרגיש בהבדל. סימה השאירה לנו את הבחירה למצוא לו את המקום הראוי – מועדון? חדר מזכיר (סליחה, הנהלת קהילה...)? שבו כבר אוסף לא קטן של ציורי הקיבוץ והמגדל...

פנים חדר האוכל הראשון
ההחלטה נפלה - במועדון. אל הציור הזה נוסף עוד ציור של גרי, שנעשה בצבעי גואש, בראשית שנות החמישים. הציור הזה היה שנים רבות תלוי בארכיון. מצאתי אותו תחת ערימות הציורים שנערמו בסטודיו של גרי ששכן באחד הקרוואנים בחורשה. גרי אפילו לא ממש הבין מדוע התרגשתי למצוא אותו. הציור הוא עדות כה אותנטית לימיו הראשונים של הקיבוץ. גם הוא תיעוד של חדר האוכל הראשון, אך מזווית קצת שונה. חשבנו ששני הציורים יחד ראוי להם שייתלו ביחד - הם עדות כה יפה לימים שהיו...



הסיפור הקטן הזה מביא אותי לשתף אתכם ברעיון שמתרוצץ במוחי כבר כמה וכמה שנים, ולאחרונה אפילו בא לי לממש אותו, וכמה שיותר מהר...

בקיבוץ היה נהוג עד כה לקבץ ניירות וחומרים כתובים של חבר בתיק האישי שלו. עם השינויים הדיגיטליים נאגרים פחות ופחות ניירות בתיקים. הרבה מן הסממנים האישיים של מה שנשאר אחרי החבר הולכים לאיבוד. אנחנו התחלנו לאסוף ניירות עם כתב יד של חברים, בידיעה שכתב היד הוא עקבה מאד אישית ואינטימית. אך לטעמי, אין די בכך. אני רוצה עוד עקבות. וכאן נכנס הרעיון שאני הוגה בו – חשבתי על מוזיאון קטן שבו ייאספו אביזרים, חפצים שהיו חלק מבתי החברים. זה יכול להיות חלק מאוסף אישי או משפחתי, פריט ייחודי מן הבית של המשפחה, משהו שיאצור בתוכו ויזכיר לנו את החבר – את המשפחה.

אני פורשת לפניכם רעיון שלדעתי יוכל להתממש בעזרת כולנו. כל משפחה בבוא היום העצוב של פירוק הבית אחרי מות ההורים, תמסור לארכיון משהו שאיפיין את בית ההורים, כאמור, מה וכמה נתון להחלטה של המשפחה.
בארכיון יהיו ארונות מיוחדים, שבתוכם יישמרו החפצים עם הסיפורים שמאחוריהם. אני אפילו העזתי לחלום על כך שלפעמים תימסר תכולת הארונית או השידה כמו שהיא, ובארכיון כמו במוזיאון, יימצא לה המקום. בעצם הרעיון הזה הוא לחלוטין לא מקורי. אם הייתם במוזיאונים שמספרים סיפור של מקום או של עם כבר ראיתם את השימוש בחפצים כמספרי סיפור. אני מזכירה לכולכם שגם במוזיאון השואה בירושלים, החפצים מייצגים סיפורים ודמויות, ואותו דבר נעשה גם במוזיאון היהודי בברלין.
רצינו שאת הרעיון הזה, ובכלל רעיון של מוזיאון דינמי שמספר את ההיסטוריה של המקום, נוכל לממש במבנה המרפאה.

התצוגה הזו חשובה מאד, ולדעתנו תיתן טעם מיוחד למרכז הקיבוץ.

הרעיון ישנו – צריך לבשל אותו ולאפשר לו לקרום עור וגידים – הלוואי...

לכתבה הראשונה - חפצים מספרים

תגובות

  1. מזהה בצילום (אצלי נראה קצת מטושטש) את דוב ציביון עם הגב הכפוף. ממול בבגד שחור את קלר ברנע ואולי הבחור עם עם כובע מצחיה הוא אלי יואכימסטל. נכון?

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סדר זה סדר... / חנוש מורג

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

טעימות לשבועות!

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע

חלקת הדשא האלוהית

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!