החופש הגדול של פעם / חנוש מורג 2018

החום והגיל גורמים לך לא פעם להרהר – מה עשינו פעם בחופש הגדול?

גם אז היה לנו כל כך חם? ואיך בכלל שרדנו קיץ בלי מזגנים? מבלי להיכנס לתיאוריות ההתחממות של כדור הארץ, בא לי להעלות זיכרונות, תרגיל טוב למוח ולכוח היצירה הרדומה, מה היו הבילויים שלי כילדה, מה אני זוכרת מהתקופה שכה חיכינו לה – החופש הגדול.

הדבר הראשון שקופץ בתור – הוא המספר 26. ולמה? זה המספר של ימי העבודה שבהם היינו חייבים לעבוד. תבינו – כבר במספר הזה טמון הקאץ', כי איך אפשר להרגיש חופש כשברור לך שמחצית ממנו אתה חייב להיות במסגרת קבועה לך מראש. ולא רק זאת, הייתה בעיה – מי יהיו הילדים שיסכימו לעבוד במחצית השנייה של החופש, את משק הילדים הרי לא סוגרים באוגוסט... כנראה שתמיד היו ילדים שאהבו לדחות את המטלות שלהם, והם העדיפו לחשוב בדרך של 'אכול ושתה'...

אחרי שתמה תקופת העבודה באו "חובות" מוכתבים אחרים – מחנה וקייטנה, וגם אם הם נחשבו ככיפים, לגביי, למשל 'מחנה' לא בדיוק נחשב כיף, הם היוו צו עליון, לא אתה קובע מה תעשה בימי החופש.

וכך נשארו להם שבועיים לבילוי כלבבך. כאן, היינו אדונים לזמננו.

אני זוכרת, למשל, שאהבתי לקבוע עם כמה חברות ימי ציור בימי החופש האלו, ובהם היינו מציירות להנאתנו בחוץ או בפנים. הרבה שנים היה תלוי ציור שלי בבית ההורים מאחד הקיצים הללו. ובילוי נוסף, מאד מקובל, היה נסיעה לדודים. לא לכל הילדים היו דודים כאלו בחוץ, שאפשר לנסוע ולכייף אצלם, אבל אז, בשנות החמישים, זה היה הסיכוי היחיד שלך ליהנות מאווירת חופש אמיתי ויציאה מהמסגרת הכל כך טוטאלית של הקבוצה.

מה שסיפק לנו את הקרירות בקיץ הייתה הבריכה והים. בים בילינו בעיקר בקייטנות, יותר נכון נצלינו שם. ההתמכרות לשמש הייתה טוטאלית, הצלחת הקייטנה הייתה נמדדת ב"כמה שזוף חזרת". אני זוכרת שכן ידענו להגן על עצמנו עם כובע, ואפילו עם מגיני אף, אך השמן שמרחנו על עצמנו היה סוג של מלכודת – כביכול קרם הגנה, ובעצם הוא לכד את קרני השמש בעצמה רבה יותר.

מחזור י' בקייטנה על המזח של כפר ויתקין (חוף בית ינאי)

גבעת אולגה חופש גדול  1955

קייטנות הקיץ היו בדרך כלל בחוף כפר ויתקין (היום חוף בית ינאי), לפני כן היו כמה שנים בגבעת אולגה, בבתים הראשונים שנבנו וטרם הוכנסו אליהם התושבים. בחורשה שליד כפר ויתקין היו כמה מבנים שהיו שייכים לעליית הנער, אבל אנחנו גרנו באוהלים. בתקופה ההיא הדרך לים הייתה קצרה, לא היה צריך לחצות שום כביש. כביש החוף עדיין לא נסלל, והים היה במרחק נגיעה.

הקייטנה סיפקה לנו כל שנה ריגושים גסטרונומיים וחברתיים, בעיקר. האוכל היה מפנק (סלט, קשקוש ולחמניה בבוקר נחשבו לדליקטס). והעובדה ששהינו במחיצת ילדים גדולים מאיתנו היה בה משהו מאד נחשב.

מה עשינו ביחד?

לא הרבה, בעיקר ישיבה על יד שולחנות האוכל בשעות הערב ובמשחק אינסופי הכי בלתי מאתגר שהקסם שלו היה בעצם הישיבה ביחד מסביב לשולחן. מה למשל? להקפיץ קופסת הגפרורים ולראות מי זוכה ביותר נקודות בהיתכנות הנחיתה של הקופסה על השולחן.

הלינה הייתה באוהלים, כפי שכבר הזכרתי, היו אלה אוהלים גדולים משאריות הצבא הבריטי, ובעצם התנאים של הקייטנה לא נבדלו בהרבה מאלו של המחנה, שגם בו ישנו באוהלים. החום באוהל בשעת צהרים – שעת המנוחה, היה משהו שאי אפשר לשכוח.

ואיך בילו ההורים את חופשת הקיץ?

רובם נסעו לבתי הבראה – מושג שגם הוא הלך ונעלם. אחד מבתי ההבראה המיתולוגים נבנה בזיכרון על צלע הכרמל על ידי יעקב רכטר, היום הוא בית המלון היוקרתי 'אלמה'. מקום מועדף להבראה היה נהריה, הקיבוץ שכר דירה בנהריה שבה בילו כמה חברים ביחד, קצת בחוף הים וקצת במסעדת פינגווין.

קבוצה לא גדולה של חברים, בראשם עמדו פינדה ומשה דייג, העדיפו לשמור על רוח תנועת הנער בצ'כיה ובווינה והם בילו את חופשתם במחנה, 'מחנה קיץ', הם קראו לו. היה גרעין חברים קבוע (משפחות שפע, יגודה וכו') שאליו הצטרפו גם חברים נוספים. זו הייתה מסורת שנשמרה שנים רבות, ובארכיון יש לנו עדויות רבות וצילומים מהתקופה הזו. על פי התמונות ה'צחוקים' היו רבים, נראה שהחוויות שהם חוו שם היו לא פחות יפות מאלו שאנו צוברים בחופשות יקרות בחו"ל. 

ואולי – מישהו מהצאצאים שלהם יכול גם לספר כמה סיפורים על אותם ימים?...

תוספת: 
לאורי אסטלין (איש הזכרונות) יש זיכרון מאחד המחנות בכפר ויתקין שאירגן להם המורה והמדריך שלהם יהודה אגמון. את אותו המחנה הם הנציחו בשיר שגם הרבה שנים אחרי אורי עדיין זוכר את מילותיו (לפי המנגינה של 'יונה פעמונה'):

בכפר ויתקין על גבעה
אוהלים שם חמישה
זהו כל המחנה
כך נאה וכך יאה.
זהו אוהל הבנים
אותו למרחוק רואים
הוא מלא כל הימים
ומסריח מזבובים.
זהו אוהל הבנות
אותו  רואים למרחוק
הוא נקי כל הימים

ובנים לאלפים.

לכתבות נוספות