חינוך על קצה המזלג אז והיום / חנוש מורג

הנושא גדול עלי בכמה מידות, אך הוא מאגד בתוכו כמה סוגיות שמונחות על שולחני כבר זמן מה, ואין לי כל רצון לקבור אותן תחת ערמות של חובות ושל משימות שוטפות. פשוט בא לי שהן יראו אור עולם, וגם אם לא יקראו אותם כל אלה שאליהם מכוונים הסיפורים, לפחות בדברי הימים של הקיבוץ יהיו רשומים.

נכון שכולנו יודעים את התורה "הקיבוץ משחר לידתו ידע לשים את החינוך כנושא בעל חשיבות ראשונה במעלה", אך גם נכון הוא שהנושא לא התגבש מראש כמשנה סדורה. התקדמו תוך כדי למידת הנושא עם ריבוי הלידות והילדים בחצר הקיבוץ. 
סיפור ידוע על מרים ברץ מדגניה  - כשנולד בנה גדעון, שהיה הבן הראשון בקיבוץ, בתי ילדים עדיין לא היו באופק, והיא, שרצתה לחזור לעבודה ברפת, וידעה שמקום העבודה שמור לה רק לתקופה קצרה שלאחר הלידה, הבינה שאין לה ברירה אלא לקחת איתה את בנה איתה לעבודה. כדברי מוקי צור אפשר היה לזהות מיד איפה הילד מונח - איפה שהייתה ערימת זבובים...



אל מול החינוך המתקדם שמקבלים היום ילדינו בבית הספר, לא פעם נשאלות שאלות ועולות מחשבות, אם אכן טוב עושים שמקצועות הליבה תפסו את מקומם של מקצועות העמלנות, המוזיקה, המלאכות השונות והחקלאות. 
נכון, לא בכל מערכות החינוך ויתרו על יציאה לטבע, וגם שיעורי המוזיקה פה ושם מתקיימים בבתי הספר, אך זה תלוי באופי בית הספר ומן הסתם ב'אני המאמין' של המנהל. ידוע לי שבבית ספר קיבוצי משותף בדרום, השייך לזרם החינוך היסודי, מתקיימים עדיין שיעורי גינה, וגם שיעורי ציור נלמדים בו. 
אשרי הילדים שזוכים ללמוד בבית ספר כזה. 

ילדים עובדים בנגרות בבית הילדים 
כל ההרהורים האלו, שאת רובם לא המצאתי והם מעסיקים הורים ומורים לא מעטים, עולים בי תוך כדי הדפדוף באלבומי התמונות ובתיקי הארכיון. 
סיפור קצרצר אחד ממחיש יותר מכל את השוני בין החינוך של פעם לזה של היום: 
חיפשתי בחנות למשחקים ערכת ציוד לנגרות לילד – הם לא ידעו על מה אני מדברת. מעולם לא שמעו על גננת (או סבתא לצורך העניין) שחיפשה משהו כזה, ולא, אין להם. שלחו אותי לחנות לציוד בניין, אולי שם אפשר למצוא משהו מתאים לילדים. 
פינת נגרות הייתה פעם מהפינות היותר אהובות על הילדים, הוכחה לכך מצאתי בדפדוף בתמונות הארכיון. אחד מטיולי הגן הקבועים היו לנגריה לחפש שאריות מעץ לבנייה ויצירה בפינת הנגרות.

ליד שולחן יצירה בגן (יניב הורוויץ, חגית מירון)
סיפור אחר הממחיש את השינוי שעברה מערכת החינוך מתייחס לחינוך הילדים הבוגרים. במכלי הארכיון מצאתי סיכום של נימוקים "בעד ונגד קיום בחינות בגרות" בבית הספר התיכון הקיבוצי, שאז קראו לו 'כיתות המשך'. את הסיכום של כל הנימוקים בעד ונגד ערך וכתב יונה שטרנברג שהיה חבר הקיבוץ בשנים הראשונות (הגיע עם חברי כפר סאלד) ועסק בחינוך והדרכה בחברת הילדים הבוגרת. 
הדיון הזה נמשך לאורך שנים רבות, ובשנת 1969 התקבלה החלטת אסיפה האומרת כך: "הוחלט: אין בחינות בגרות במסגרת בי"ס, אבל ביה"ס יסייע לנבחנים".

אני לא יודעת מתי בדיוק נכנסו הבחינות, יש לשער שברגע שעברו ללמוד במסגרות תיכון חיצוניות, הוכנסו גם בחינות הבגרות וקיבלו הכשר גם בלי החלטת האסיפה. חבל רק שעם הכנסת המדדים החיצוניים למערכת החינוך הקיבוצית איבדנו את מקצועות היצירה והאמנות שהוסיפו מאד לחווית הלמידה.



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

סדר זה סדר... / חנוש מורג

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!

טעימות לשבועות!

חלקת הדשא האלוהית / היידי עפרון

החופש הגדול של פעם / חנוש מורג 2018

מי אני ומה שמי?

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע / היידי עפרון

ראש השנה, שיר עם היסטוריה / רחל גליק (נחמני) ואנשי (נשות!) הזיכרונות

זיכרונות ילדות מכיתת גפן / אראלה בורנשטיין (לברון), 2017