להחזיר אהבות ישנות, קיץ 1999 / חנוש מורג

בסוף קיץ 1999 כשהגלריה הייתה בת שנתיים וקצת קיימנו תערוכת מחווה קבוצתית לאמנים חברי הקיבוץ שלא זכו להציג בגלריה, אלה שנפטרו שנים רבות לפני פתיחתה. 

מיד עם פתיחת הגלריה ב1997 נערכו שתי תערוכות לשני אמנים ותיקים שנפטרו במועד מאד קרוב לפתיחת הגלריה – נורית רפאלי ואברהם שניר. לאחר מכן, בשיתוף פעולה מאד הדוק עם האמנים הוותיקים שעדיין היו בחיים, קיימתי תערוכות מקיפות לגרי ברשלום ולמדג'ה זליגר.  ועוד יותר מאוחר, גם הוצגו אמנים צעירים יותר מבין חברי הקיבוץ.

את הדברים שכתבתי בתערוכת המחווה ההיא מצאתי כרלוונטים גם היום, בעיקר "לדור שלא ידע את יוסף". הנה הם לפניכם בליווי מדגם צנוע של עבודות.

עד לרגע זה שבו עומדים אנו היום, לא הרגשתי שמילאתי את חובי, חובנו, לעצמנו. הרגשתי תמיד שעד שלא ייתלו על הקירות של הגלריה הזו עבודותיהם של אמנים שחיו ויצרו בתוכנו עוד טרם היות הגלריה, עד אז, כאילו לא החזרתי חוב.

את התמריץ האחרון נתנה לי אפרת ידיד. לפני כמה שנים היא מסרה לי תיק ציורים של אביה, זאב. כשעיינתי בו היה לי ברור שיש כאן משהו בעל ערך, הפעם הנירות חושפים פן אחר בציוריו של זאב, שרובנו פגשנו והכרנו כקריקטוריסט. סיכמנו בינינו שבהזדמנות נעשה לו תערוכה. ועוד אמרתי לה שיש לי רצון להציג משהו מכל אמני הקיבוץ שאינם כבר איתנו.

וההזדמנות הגיעה. בשבוע זה מלאו שלושים שנה לפטירתו של זאב, שלכתו המוקדם היה ללא ספק אבדה כבדה למשפחה ולחברה שלנו כולה. לא היה לנו מאז איש שאוהב וגם מבקר בכישרון כה רב את נקודות התורפה שלנו. בתערוכה זו בחרנו, כאמור, להציג את הצייר, לא את הקריקטוריסט, ואני בטוחה שלרבים מכם צפויה הפתעה.   

כל אחד ואחת מהם היה אישיות יוצאת דופן, בתוך המרקם האנושי של החברה שלנו. אנחנו, על אף היותנו מודעים לשינוי, לריבוי הסגנונות, החלטנו לכרוך אותם יחד, להביא את עושר העשייה האמנותית בקיבוץ, על כל גווניה ורבדיה.

איכותה של חברה אנושית נקבעת לא מעט גם בזכות היוצרים החיים בתוכה, הם אלו שנותנים לה את הגוון המקומי, הם אלו שצובעים אותה ומייחדים אותה. היו שנים שגבעת חיים הייתה מיוחדת בכך שזה הקיבוץ שבו חיים יותר יוצרים מאשר בכל קיבוץ אחר בתנועה (כן, היו שנים שבהן יצירה אמנותית הייתה מקור לגאווה).

בחרנו להתייחס לכל אחד כאילו היה עולם ומלואו מחד, אך כחלק משלם מאידך. המעגל נסגר ותמונה של יצירה במשך קרוב לחמישים שנה בקיבוצנו מתקבלת, אם זוכרים את אותם יוצרים שהצגנו בגלריה בשתי שנות פעילותה.

מעבר לבדים ולניירות התלויים על הקירות, למדתי עוד משהו. למשפט "קנאת סופרים תרבה חוכמה" יש פירושים לכאן ולכאן. בקהילה הקטנה שחיה פה, הוא קיבל משמעות חיובית נטו. זה שהייתה ביניהם (בעיקר ביניהן) זרימה, השפעה, ידענו. הרי בית היוצר שלהן היה החוג לציור המפורסם בהדרכתו של משה פרופס. אך קשה שלא להתרשם מן הדיאלוג, מן הגיבוי ההדדי, מן התמיכה שהם זוכים לה זה מזו. מגדילה לעשות שושנה ולטש, שלוקחת על עצמה את תפקיד המבקרת ועושה זאת באהבה, כמעט בקדושה. כן, היה הייתה כאן אחוות יוצרים. זו בהחלט הייתה הרגשה נעימה לעשות לכל אותם אנשים שפירגנו זה לזה בחייהם תערוכה משותפת. הייתה לי הרגשה שהם יאהבו את הרעיון להיות ביחד על קירות הגלריה.

אני רוצה להתייחס לכל אחד מאותם האמנים באופן יותר אישי.

שושנה ולטש

שושנה ולטש

וכאן, תרשו לי נימה אישית במקצת. מבין הדמויות הראשונות של ילדותי עולה וצפה לה שושנה ולטש כמשהו אחר, שונה, מיוחד. 

שושנה היא אחת מאותן דמויות שגבעת חיים לא הייתה אותה גבעת חיים, אם לא הייתה צועדת בה אישיות כמוה. שושנה העבירה לנו שיעורים ביציבה. אתם בטח זוכרים את התמונה המפורסמת עליה מההצגה של חג המשק ה-40. באותם שיעורים היא חרגה הרבה מעבר למה שעליו היא הייתה ממונה, היא הייתה אישיות רב-תחומית. באותם שיעורים היא, זו שבעצם אף פעם לא ייצגה את חבר הקיבוץ האופייני, חינכה אותנו איך לחיות ב'יחד הקיבוצי', איך לומר שלום לחבר שפוגשים בו בדרך.  בזיכרוני היא תמיד לבושה בשמלת ג'לביה, עטורה בתכשיטים כבדים, צמידים ושרשראות. מרפסת ביתה הייתה מצוירת בציורי קיר עדינים שצוירו על ידה ועל ידי בתה, ותמיד בקעו צלילי מוזיקה קלאסית מביתה. אלו רק כמה מן הדוגמאות לאפיון אישיותה הצבעונית. דמות מסקרנת. החינוך, הרקע התרבותי ממנו באה והמבטא הכבד בעברית המשובשת שלה הוסיפו נופך נוסף לאישיותה המקורית, המיוחדת והבוהמית במהותה. 

שושנה ולטש - סימבוליות וצבעוניות כאחד

אין בעבודותיה כיוון אחד, אין בכלל אפשרות לדבר על מאפיינים, על אף שאם תראה עבודה שלה לא תהסס מלומר: "זה של שושנה". שושנה ניסתה הכל: ציור על נייר, על אבנים, על זכוכית. ענין אותה המפגש בין החומר האמיתי עם הנגיעה של הקו העדין כל כך, והצבע – ועוד איזה צבע...

גרטה יחיאלי - תופרת ויוצרת מוכשרת

גרטה יחיאלי ונכדתה יפעת פארן (זילבר)

גרטה יחיאלי

גרטה הייתה בוודאי מתפלאת, אולי גם נבוכה, שהרשינו לעצמנו להוציא את עבודותיה לאור. היא, הרי לא החשיבה את עצמה לאמנית. אך לטעמנו, גרטה, את כן. 

ציור בפנדה ובצבעי במים - גרטה

הציורים של גרטה דומים לחלומות. מי יודע, אולי גם כאלו הם. הסיפוריות שלהם בולטת לעין, אך הסיפור נוצר תוך כדי תהליך ההסתכלות. הצופה יוכל לחבר לעצמו את הסיפור כרצונו, ואין סוף לאסוציאציות. בין כל הבליל צצות לא מעט דמויות מבועתות, מי יודע, אולי החלום הוא הסיוט של העם היהודי? נשאל, אך לא נקבל תשובה... מבין כל המשתתפים, נראה לי, מקיימת גרטה קשר ציורי רק עם שושנה ולטש. גרטה לא הייתה שייכת לממסד האמנים המקומי. היא, יותר מאחרים, בנתה לעצמה שפה אישית משלה. קשה לזהות סממנים מקומיים בציוריה, לא ישראליים, שלא לדבר על קיבוציים.

זאב גוטקינד - נגר, צייר, קריקטוריסט

זאב גוטקינד

זאב היה המתעד הגדול של הקיבוץ בקו ובקריקטורה. הוא הנציח את ההיסטוריה שלנו במגע ידו. הפעם בחרנו להציג אותו תחת הכותרת "צייר", לא רק קריקטוריסט. זו הייתה הפתעה לגלות בין הדפים המצהיבים, שהיו שמורים שנים רבות בארון ביתה של משפחת גוטקינד, רישומי נוף, ופורטרטים עדינים של אנשים קרובים. 

טאה גוטקינד בצעירותו, כפי שרשם זאב 

זאב שאנחנו הכרנו תרם את כשרונו למען הכלל, אפשר לומר שהוא היה אמן מגויס, במובן זה שאת הצורך והכישרון שלו בציור הוא מיקד בצרכים של החברה. אייר את עלוני "בתוכנו" במשך שנים רבות, עיצב את הסמל המקומי שלנו – את מגדל המים, ועוד ועוד. בביתו, שלא לאור הזרקורים, הוא רשם בעיפרון, בקו רגיש ועדין ומילא פנקסי נייר פשוטים. אין ספק, "היה לו את זה".

רבקה רבינוביץ' בצעירותה

רבקה רבינוביץ

רבקה הייתה הציר, היא הייתה המנוע. רבקה עסקה בכיבוש, בכל תקופה מחייה היא ייעדה לעצמה משימות אותן היא מבצעת. בתקופה שבה התחילה לצייר היא עסקה ללא ליאות בגיבוש גרעין של ציירים המקדישים מזמנם ללימוד ולביקורת הדדית, על מנת להתפתח, להתקדם. 

ציור של אחד מנכדיה שציירה רבקה

הציור שלה שמר על מידה רבה של נאיביות, גם באופן הציור וגם בתכנים שלו. היא הגיעה להישגים יפים והציגה את עבודותיה בתערוכות רבות מחוץ לקיבוץ.

שושנה פניגר עם הנכד יותם

שושנה פניגר

שושנה פיתחה שפה ציורית אופיינית לה. כמעט מראשית דרכה היא עסוקה בהפשטה. נראה ששפת הצבע, הקומפוזיציה, הכתם – כל אלו שובים את ליבה יותר מכל. והיא עושה זאת כמעט באובססיביות. בתקופה של הכתמים, הבדים מתמלאים במסות של צבע. אחר כך באות הנזילות. כמה ניסיונות, כמה אהבה למה שמאפשר לה הצבע לבטא. חגיגה של צבעים. בבדים מסוימים ניכרת הנטייה שתבוא אחר כך לידי ביטוי – לחומר ולפיסול. ואכן, רבים מן הפסלים האמורפיים שלה הם בעצם אותן צורות שהופיע שנים רבות לפני כן כדמויות לא מוגדרות בבדים המופשטים.

פסל של שושנה, 1992

אוד מוצל מאש - אחרי השריפה בצריף הציור של שושנה פניגר