דותן / יזהר אסטליין



באותו ערב פברואר קר סעדנו סעודה משפחתית ב״בירנבאום ומנדלבאום״. זו היתה המסעדה בה נהגנו לחגוג בניינטיז אירועים משפחתיים. הערב הזה נחרת בי כה עמוק עד כי אני זוכר מה לבשתי, מה אכלתי.

זה היה יום הולדתה של אילת, אחותי. כדרכנו, שתינו יין, העלינו באוב נוסטלגיה משפחתית, צחקנו לרוב. בצאתנו התנשקנו נשיקות פרידה. התפזרנו לרכבים. אילת ואני נסענו עם ההורים. ברדיו הרכב התנגנו שירים. כמה דקות של נסיעה ואנו כבר בפאתי העיר, קצהו הצפוני של אבן גבירול, ומן הרדיו בוקע פתאום שיר שקט, מהזן שמתנגן בימי זכרון. מעט מפתיע אבל לא בלתי מתקבל על הדעת. אבל אחרי השיר הזה היה שיר נוסף שקט ועצוב. ואחריו עוד אחד. 

כל אדם במדינת ישראל של שנות התשעים למד בכאב שכשיש רצף של כמה שירים שקטים ועצובים ברדיו, זו הקדמה מאיימת לחדשות רעות.

״קרה משהו״ זרקתי לחלל הרכב, ספק מבקש אישור, ספק מחפש הרגעה. מספר דקות נוספות חלפו וליד הרצליה, על כביש החוף, קטע פתאום השדרן את רצף השירים השקטים ודיווח על אירוע בצפון. עד שהגענו הביתה כבר החלו להצטבר פרטים, ואנחנו, יושבי הרכב התעטפנו בשתיקה גדולה. הייתי אז משוחרר טרי יחסית. מיטב חברי ישבו עדיין במוצבי לבנון. בבית, על המרקע רצו התמונות המחרידות משאר ישוב. התקשרתי לחבר שהיה באותה עת על גבול לבנון עם יחידתו, ושמעתי את הבשורה המרה. דותן כהן, בן המחזור שלי מהקיבוץ, חבר הילדות, היה יחד עם צוותו על אחד המסוקים.

עשרים שנה. אני זוכר כל כך הרבה מדותן. את שכלו החריף, ההומור הדק והציני. אני זוכר אחה״צים ארוכים כילדים בבית הוריו, שריח הסיגריות של נעמי תמיד אפף את קירותיו. וטיולים וכדורגל ובית ספר ושולחן בכיתה שחלקנו, כותבים זה לזה פתקים בשפה של ילדים, מקווים לא להתפס ע״י המורה. ומאוחר יותר, כשהתבגרנו, את הגיטרה שלו, שכמו הפכה לעוד איבר שצימח גופו. בלתי נפרדים היו. 

עשרים שנה. איזה שבר.


דותן עם גילי הדר (סגל)
לדף ההנצחה

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

חלוצי גבעת חיים רוחצים בים / כתב: פ.ש

שתפו איתנו זכרונות!

בצל הקורונה

הנוי שלי / נורית וולף

מכתב מרון ארזי לארכיון - שימור זיכרון זלפי, מנשיה

תעלומה בגבעה / חנוש מורג