בצל הקורונה

איזולטור, אגף חדש 1974

מתוך מילון המונחים של גח"א 

איזולטור – המבנה שבו היו חדרי חולים למבוגרים וילדים. האחראית הבלעדית לאורך השנים הייתה סוניה נטע בפיקוחן של ברטל ויקטור וג'ני נחמני.

גילגולו של איזולטור: בתחילת הדרך בצריף הכחול (שהיה מאוחר יותר חדר ריכוז חינוך, וסטודיו של אגי ורדי) והיום עומד במקום בית משפחת זעירא.  אחר כך הוא עבר למה  שהיום - נווה נועם (עם כמה שיפוצים בדרך).

בבתוככינו פברואר 1955 נכתב:
הושלמו חדרי-חולים והועברו לייעודם. מעתה אנו מבקשים להשתמש במונח הנכון ולא ב"איזולטור"...

רעש בצריך האיזולטור מבתי הילדים ומחדר האוכל הראשון...
צייר זאב גוטקינד 1957

כתבה שרון רשב"ם פרופ 2020

בחיים אחרים, רחוקים מאוד, כשהיינו נפלטים ממערכת החיים התקינה בגלל מחלה, היינו נלקחים על ידי המטפלת למרפאה, שם היתה האחות מודדת לנו חום ואם השכלנו לשמור אותו גבוה (למשל הגנבת לגימה מכוס תה לוהטת שתשכנע את הכספית במדחום לזנק אל הקצה), מבטה חמור הסבר וטון נמוך של שיחה היו מפנים את המטפלת ואותנו אל האיזולטור הנכסף.

ההליכה לשם היתה קצרה אבל אלו היו דקות של אושר גדול. היינו נכנסים אל המבנה הנקי, הלבן, שם היינו מתקבלים בכבוד הראוי על יד ברטל האגדית. במבטא ייקי כבד היא היתה מתעניינת בתסמיני המחלה ובידים קרות מפנה את ראשינו כה וכה, מביטה לעומק גרוננו. הכניסה להיכל המחלה היה מלווה בהתרגשות גדולה. באיזה חדר נשכב, בכמה ימים נזכה. מי יהיו שכיננו לחדר.. החיים מתוך המיטה העצומה, הצמודה לחלונות גדולים מהם ניבטים החיים הממשיכים לנוע, היו מקבלים מימד אחר, נפלא. כמו צפייה בסרט, כמו התארחות פסיבית בהצגה. ארבע פעמים ביום היינו שומעים את גלגלי המתכת של עגלת התרופות המתכתית במסדרון.  ברטל היתה נכנסת אל החדר במדי האחות הלבנים, המעומלנים שלה. חיוך לא היה עולה על פניה ואנו הערכנו אותה על כך מאוד כי היא התייחסה לחוליה הקטנים במלוא הרצינות, שקדה על מחלתם ודאגה להביא אותם לחוף מבטחים.

מימין ראובן זיו ורענן הרמן באיזולטור

מד החום בטעם אלכוהול, פנס אימתני הנדחף אל תוככי הגרון, ולבסוף ריטואל התרופות הנפלא, כדורי רפאפן, תרחיפים ורודים וכתומים, ענני צמר גפן לבנים.

החולים המכובדים באמת זכו גם לביקורו של מישל, הרופא האצילי. לקראת שתים עשרה היינו מכינים את עצמנו לרגע הגדול של היום, תבשילי המחלה הנהדרים (אותם בישלה בתשומת לב רבה סבתא שלי, דבורה), כדורי בשר רכים, מרק עוף צלול ורסק תפוחים עדין, כל אלו קיבלו מימד של מעדני מחלה מיתולוגיים.

חולים בשלבי החלמה ועם שפעת קלה היו מתיישבים בחדר האוכל וחולים מכובדים שאסור היה להם לרדת ממיטת חוליים היו זוכים לעגלת נירוסטה עם מגש אישי.

היממה היתה עוברת לה בנחת, עת היינו שוכבים במיטותינו, חלושים והוזים, ומאוד מאוד חשובים. אחר הצהריים היינו זוכים לביקורי משפחה שתמיד היו מלווים בממתקים אסורים.

ועכשיו, בכל פעם שאני נתקפת בסימני מחלה אני לא יכולה שלא להתמסר לרגע לגעגוע, לתקווה, שתגיע מטפלת, שתיקח את ידי ותוביל אותי בביטחה למיטת איזולטור צוננת, מעומלנת, נקייה, בה תקבל מחלתי הקטנה את הכבוד אליו היא מייחלת.
----------------------------------------------------------------

איזולטור 1967 מימין לשמאל - שאול שוחט, נדב שרי, רחל ארזי 

ברטל ויקטור הייתה אחראית על האיזולטור של פעם (שהיה בקיבוץ של פעם), מה זה אחראית, מלכה בממלכתה. כשזכיתי, אני ואחרים, להיכנס לשם בסטטוס של חולים, לא רווינו נחת. ברבע לשש בבוקר, בתסרוקת הקוקו ההדוקה כבר שוטטה ברטל דרך המיטות ובמבטא יקי הייתה אומרת: "בוקה טוף, לקום, לתת בדיקה פיפי, ולמדוד חום". ובערב היא הופיעה חגיגית יותר, אבל באותה הקשיחות: "אני מבקשת לעשות 'לילה טוף'". כלומר, כיבוי אורות (אז עוד לא הייתה טלוויזיה, והסתפקו ברדיו יחיד באולם חדר האוכל).
ברטל הייתה מעריצה עיוורת של ד"ר עירית רידר, ולכן: "כל מה שד"ר רידר אמרה זה יותר מקדוש"... וכשז'ני, שעבדה לעיתים לצידה, אמרה: "אבל ד"ר גרוסווסר אמר להיפך", היא ענתה: "נו טוף, בשביל זה היא אשתו והוא בעלה", ולא יספה.
מתוך - סיפורי בריאות אבא של א.י.י.ל. 2006 (מזהים מי זה? התשובה אצלנו בארכיון)

באיזולטור משמאל ברטל ולידה - אולי חגית שקדי בתה?

הצריף הכחול - איזולטור ואחר כך חדר ריכוז חינוך וסטודיו של אגי 

ואם כבר במחלות עסקינן אי אפשר לוותר על השיר של ארנון לפיד מיום הילד

מרפאה, נטע חולה, ארנון לפיד

נטע מסכנה – חולה.
גרונה אדום,
חומה שלושים – ושמונה – שש
והיא חדלה להתעטש.
מסכנה.

 יש לה נזלת,
היא לא אוכלת,
אני נורא חוששת פן
אחלה כמוה,
ואאלץ גם אני לבלוע
שני כדורי רפפן
שברטל נותנת לי שלוש פעמים ביום.
משהו איום.

וטושקה אומרת:
"אין בריכה, ואל תרוצי יחפה!
ושתי חם וקר,
ומרק צח ותה עם סוכר,
ותנוחי.
ובלילה קראי לשומרת
אם תרגישי שלא בטוב..."
אוי, מתי כבר יגיע הסוף
ואוכל לרוץ, והגרון לא יכאב,
(אם כי בסוד אגלה,
שדוקא היה מתחשק לי עכשיו
לשכב-
יום, יומים, שלושה,
להיות מפונקת, חלש לשה,
"כוס מיץ ותפוח, בבקשה!"
ו"מה להביא לך?"
"אולי להקריא לך?"
"אולי לחמם במנורה הכחולה?")
אוי, נטע מסכנה,
חולה.

ורדה מנהלת מחנה המצורעים חולי הסקרלטינה (שנית) / יפתח לברון