זיכרונות מהלינה המשותפת בגבעת חיים / עירית גלילי (מיכאלי)

27/12/2013

הרשימה במקור נועדה לגננת של ילדי גן בוגר בקיבוץ יפעת, בהקשר של ציון שנת השישים לקיבוץ יפעת. אמנם לא נולדתי ביפעת אבל נולדתי וגדלתי בקיבוץ (גבעת חיים איחוד). היו הבדלים בין הקיבוצים - בדעות החברים, בעבודות שהקיבוץ הציע, בצורת החגים, במוצא של רוב החברים ועוד הבדלים רבים. אבל הלינה המשותפת היתה אחד הדברים שאיחדו את רוב הקיבוצים.

עירית גלילי (מיכאלי) בעבודה במשק הילדים

המשפחה שלי עלתה לארץ לפני שנולדתי. להורי כבר היו אז ילדים. אמא היתה רגילה להשכיב אותם לישון בבית קרוב אליה, והיה לה לא פשוט להתרגל לשינוי. מרגע שהגיעה לקיבוץ היתה חייבת להישמע להוראות המטפלות בנוגע לילדים שלה. כדי שיתפנו לרקוד ולעבוד, ובגלל שהכל היה של כולם, לא היה מוזר לראשוני ההורים "למסור" את הילדים. לעומת אמא - לאחים שלי זה היה כיף. כמו קייטנה של ילדים גדולים. הם התרגלו מהר לחברת הילדים ונהנו להיות איתם כמה שיותר.

ואז אני נולדתי ומהיום הראשון שאמא ואני יצאנו מבית היולדות, ישנתי בבית התינוקות של הקיבוץ. למזלה של אמא, המטפלת שלי היתה אישיות נפלאה - גם מקצועית וגם נשמה.
הזיכרונות שלי מתחילים מגיל הגן. ההורים גרו עדיין בגבעת חיים מאוחד והגן כבר היה בקיבוץ חדש - גבעת חיים איחוד (1.5 ק"מ), אליו הורי עברו שנה אחרי כן.

כבר היה חדר אוכל בקיבוץ החדש, במרחק לא גדול מהגן. היה לו חלון גדול בקצה שפנה לגן. פעם בשבוע הוקרן לחברים סרט. פרסו בד לבן על פני אותו חלון, ועליו הקרינו את הסרט. עדיין לא היו עצים, והכל היה חדש. המטפלות סיימו את ההשכבה ויצאו מהגן. זה היה הרגע המסעיר בשבוע. כולנו זינקנו מהמיטות כדי לראות את הסרט. כמובן במהופך. ההורים ישבו בחדר האוכל וראו את הסרט ואנחנו הצטופפנו ליד חלון הגן וצפינו מהצד השני של הבד.

בחדר השינה היה איתי גדי ענבר, שאירגן כל הזמן הצגות. לא הפריע לו שזה משחק של בנות בדרך כלל. היום הוא במאי ידוע. עובד עם תאטרון חיפה, באר שבע ואחרים וגם מלמד בסמינר תל אביב. זכור לי שפעם חסרה לו ילדה להצגה והוא הצליח לשכנע בן ללבוש שמלה. אחר כך זה חזר כמה פעמים כשבעצם כולם צחקו על אותו בן. זה אחד הדברים הגרועים בלינה המשותפת. לא כל כך היה לו מי שיגן עליו. אבל אז, אפילו שהיה לי חבל על הילד אפילו לא חשבתי לעזור לו. היום אני מצטערת על כך.

היו עניינים רבים מול המטפלות. בחדר שלנו היה בן ממש שובב, שבמנוחת הצהריים היה פותח את החלון שמעל המיטה שלו ובורח החוצה. ואז התחילה הצגה מרתקת - הוא היה רץ מסביב לגן והמטפלת אחריו. היא צועקת "תעצור" והוא קצת פוחד קצת צוחק מקפץ ורץ ובסוף נכנס דרך אותו חלון. הוא מבסוט ואנחנו מעריצים אותו. 
אני חושבת שהיום המטפלות בגן נחמדות יותר וגם מתמצאות יותר בחינוך. אולי גם המעורבות הגדולה של ההורים, גורמת למערכת להתנהג אחרת.

הפעם היחידה שקיבלתי מכה בטוסיק, היתה כשלא הסכמתי שאמא תצא מהגן. לא יכולתי לוותר לה. רציתי עוד שיר ועוד רגע ועוד נשיקה ועוד סיפור. כל מה שהילדים עושים היום בבוקר. אמא הראתה לי שהיא רצינית. לקחה אותי אל מחוץ לגן, לקצה המדרכה, הורידה את הפיג'מה ונתנה לי שתי מכות על הטוסיק. היא הרימה את הפיג'מה ושתינו היינו מאד עצובות. היא הכניסה אותי למיטה והלכה. אני זוכרת כל פרט. מה שמעניין שדווקא את הכאב הפיזי של המכה (או את האי כאב) אני לא זוכרת.


השכבה לינה משותפת משפחת שמיר 1973
בהשכבה כל הורה שר לילד שלו, או סיפר או עשה "קרוסלה" (סיבוב מיוחד) ורק לעיתים רחוקות השתלט קול אחד וכולם השתתקו והקשיבו. אני זוכרת שיר אחד כזה, שלא אמא שלי שרה:
בוקי בוקי בקבוקים בוקי בקבוקיים
מי שותה הרבה חלב כוח לו כפליים
בוקי בוקי בקבוקים בוקי בקבוקיים
מי זולל תמיד סוכר חורים לו בשיניים
בוקי בוקי בקבוקים בוקי בקבוקיים
פיפי רק עושים בסיר ולא במכנסיים.

אמא שרה לי "שירי סוכנות" - שירים שההורים למדו בתנועה. בחו"ל. כמו  - "הך פטיש עלה וצנח" וכו'. היא שרה לי גם את "מה לעשות מה לעשות הקיפוד רוצה לרקוד". 

יהודית דוד עם עופר בהשכבה

כשגדלנו עברנו לבית שנקרא בית כולל. היו בו כמו בגן חדרי שינה, חדר אוכל, שרותים ומקלחות ובנוסף כיתת לימוד. בחוץ היתה גינה וגם לול קטן. 

הכי רציתי להיות בחדר שינה עם ילדים מהגן שלי (הגן האדום). והכי לא רציתי להיות בחדר עם ילד אחד מהגן הירוק. ומה – כמובן מצאתי אותו איתי בחדר. דווקא בחדר השינה הוא היה חביב וחברותי. אבל כשיצאתי אחרי ההשכבה מהחדר הייתי צריכה להחזיק את מכנסי הפיג'מה חזק. ידעתי בברור שהוא יבוא וימשוך לי אותם למטה. בעצם הוא כבר ידע שאין לו סיכוי להצליח, אבל בגללו הייתי במתח. היום אנחנו חברים טובים ונפגשים הרבה.

הבית הכולל שלנו היה בקצה הקיבוץ, ליד השדות וכל הזמן שמענו יללות תנים. אני ידעתי שהם פוחדים ולא מתקרבים וזה היה כמו מוזיקה מעצבנת, אבל לא מפחידה. כשהייתי אולי בכיתה ב' ישנה איתי בחדר ילדה שמאד פחדה בלילות. לא פעם התעוררתי בלילה כשהיא במיטתי. זה לא הפתיע אותי, ואולי אפילו טיפחתי את זה קצת.

לפעמים הרטבתי במיטה. כדי שלא ידעו, הייתי מחליפה את המצעים מיד ובאמת לא שאלו אותי כלום. יתכן שהמבוגרים לא יודעים שבכיתה ב' כבר ידעתי להחליף מצעים, אבל עדיין ברח לי פיפי במיטה?

כמובן שבלילות, אחרי שהמטפלות סיימו את ההשכבה והלכו, לא נשארנו ממש לבד. היתה תורנות הורים של שינה בגן, אבל הם באו ממש מאוחר, אחרי שכבר באמת נרדמנו. והיתה שומרת לילה. היא היתה מסתובבת בין בתי הילדים. בקיץ היו שומעים מבחוץ בכי של ילד או בלגן של שובבים. בחורף כשהכל היה סגור אפילו זה לא. השומרות היו נכנסות לכל בית ילדים כמה פעמים במהלך הלילה. מכסות, סוגרות חלונות ווילונות לפעמים בגלל דלת חורקת הן היו מעירות ילדים לא בכוונה. תפקיד מאד חשוב היה להן – לוודא שבכל מיטה יש ילד ואף אחד לא משוטט בחוץ. היו ילדים ש"ברחו" הביתה לפעמים. ההורים שישנו בלילה בגן והאמהות שהיו שומרות (וגם האבות שהיו שומרים) צ'יפרו את הילדים שלהם. לפעמים השאירו קצת שוקולד עם כרטיס נחמד. לפעמים לקחו לסיבוב.

אחד הדברים הכי כייפים היה לישון בבית. היתה לי מיטה מתקפלת (כי לא היה מקום בבית) ובימי שישי מדי פעם (הרבה מדי פעם) הייתי הולכת לפעילות של הקבוצה וחוזרת מאוחר לבית ההורים. הייתי נכנסת למיטה הנעימה שאמא הציעה וישנה בבוקר עד מאוחר. ואז כמובן גם ארוחת בוקר שבתית ביתית ולא מה שהכריחו אותי לאכול התורניות של שבת.

לימים הפכתי בעצמי למטפלת ואף לשומרת לילה. בזמן הזה כבר היה "שמר טף" - מין מכשיר בעזרתו אפשר היה לשמוע את הרעשים של בתי הילדים בחדר השמירה. לי זכור שעיקר העבודה כשומרת היתה לרוץ לבתים עם הבכי ולחפש מוצצים שנפלו. תוך שניה בדרך כלל הבכי פסק. בסיבוב הראשון היינו קוראות את כל הפתקים שהמטפלות וההורים כתבו לנו ובסיבוב האחרון היינו כותבות פתקים למטפלות.

היו משאירים לנו "פרודוקטים" – מוצרים, חומרים, מהם היינו מכינים אוכל יחד עם השומרים. זה היה הקטע המרגש ביותר, גם כי יצא תמיד אוכל נפלא עם צ'יפס ועוגות ובכלל  וגם כי היה פה ענין חברתי עם חברים שלא נפגשו ביום יום. מידי פעם גם הגיעו הילדים של השומרים והשומרות והיה שמח. הכי אהבתי את השעה שהשמש הפציעה. הכל היה נקי ושקט. רק ציוצי ציפורים נשמעו ו...ידעתי שתכף הולכים לישון.

כמטפלת בעצם יצא לי לעבוד כקבועה רק עם קבוצה אחת של ילדים. במשך שנה. כל ערב אחרי שההורים סיימו את ההשכבה ונפרדו מהילדים (עד למחרת אחרי הצהריים), הייתי נכנסת לחדר השינה (בפעוטון שלי היו 5 ילדים) יושבת ושרה שירי ערש עד שהיו נרדמים. ההורים היו נשארים במרפסת ורק לאט לאט היו מתפזרים. היו שחיכו עד שאצא כדי להיות בטוחים שהילד שלהם נרדם.

בבוקר השתדלתי להגיע לפני שהילדים התעוררו. הייתי פותחת את הווילונות שיכנס אור לחדר ומתחילה שוב לשיר. הפעם שירי בוקר. הכנתי שוקו (לא היתה אז שוקולית). וכך הילדים התחילו את היום שלהם.

אז זה נראה היה מאד טבעי. אפילו כשלאח שלי נולד תינוק נראה היה לי שאשתו של אחי שבאה מהעיר, קצת מפונקת וקוטרית כשהתקשתה "למסור" אותו. א"כ כשכבר היו להם שלושה ילדים, הם היו בשליחות והילדים כמובן ישנו בבית. למזלם כשחזרו, עבר הקיבוץ ללינה משפחתית, כך שלא העמידו אותם במבחן הזה שוב. כשלי נולדו הילדים בכלל לא היה לי ספק שלא אחיה בקיבוץ עם לינה משותפת. זה היה נכון לתקופת המשימות והפך קשה מנשוא להורים כשכבר לא היה חיוני.

זהו. היתה תקופה ואיננה.


עירית מיכאלי בית הספר בהקמות בפעוטון עם מיכאל כפרי, טל וגל בן-אור, ענת פלד

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

חלוצי גבעת חיים רוחצים בים / כתב: פ.ש

דותן / יזהר אסטליין

בצל הקורונה

הנוי שלי / נורית וולף

שתפו איתנו זכרונות!

מכתב מרון ארזי לארכיון - שימור זיכרון זלפי, מנשיה

תעלומה בגבעה / חנוש מורג