הפילוג שלי / שמעון הישראלי

 שמעון הישראלי, בן גבעת חיים, יליד שנת 1940. נולד לפני הפילוג בקיבוץ המאוחד. שמעון סיפר את סיפור חייו בראיון לארכיון הקיבוץ. בחרנו להביא פרק אחד מתוך הריאיון


פעם, 'גבעת חיים' הייתה רק 'גבעת חיים', בלי 'איחוד' או 'מאוחד'.

הייתי בכיתה ז' כשעברתי לקיבוץ חדש, עד אז גדלתי עם כל בני כיתתי. החבר הכי טוב שלי היה עמית ממלוק, ואז היה הפילוג. הוא נשאר ב'מאוחד', ואני עברתי ל'איחוד'.  

כל השנים גדלנו יחד. נולדנו באותו חודש, הלכנו לאותו פעוטון, לאותו גן ואחר כך גם לאותה כיתה. שנינו היינו ילדי טבע והסתובבנו הרבה בחצר הקיבוץ. היינו כל כך קרובים זה לזה שאני זוכר שבטיול השנתי לבית השיטה מישהו שאל אותנו אם אנחנו תאומים. כשההורים שלי לא היו - הייתי אצלו בבית, וכשההורים שלו לא היו  - היה הוא אצלי.

היו לנו חוויות משותפות - גם יפות וגם מכאיבות. כשהוא קפץ ראש לבריכה ופתח את הראש רצתי איתו למרפאה וחיכיתי שיתפרו לו את החתך. כשהוציאו את שנינו מהשיעור והלכנו לשחק 'הקפות' ומצאנו מקל של טוריה, עמית אמר: "זה יהיה טוב להקפות", זרק את הכדור, הסתובב ב-360 מעלות, והכניס לי את המקל עם הקצה המרובע לראש. ואני, מה שהרגשתי היה - חור. רצנו לכיתה ומשם למרפאה, רק עמית ידע את הסיפור האמיתי איך נפצעתי. יום אחד הוא עלה למרזב בבית ב', אולי כדי להציץ לבנות במקלחת... המרזב נעקר מהקיר והוא נפל לתוך עץ רימונים קוצני וכולו היה מלא בחתכים. לקחו אותו לבית חולים. עברנו יחד המון חוויות והיינו מאד קשורים, כמו אחים.

כל פעם שתוקפים את החינוך המשותף אני מתקומם, כי הקשר שהיה לי לעמית היה בעיני מופת להצלחה של החינוך המשותף. כשאומרים לי: "בחינוך המשותף התעללו בילדים", אני לא יכול להבין את זה. מבחינתי לא התעללו בנו אלא נתנו לנו אופציה נוספת מחוץ למסגרת של המשפחה, לגדול יחד בקבוצה.

בן גוריון בשנת 1952 בטקס אבן הפינה של גבעת חיים איחוד

ואז, יום אחד, בסוף כיתה ו', אומרים לי שאני הולך ל'איחוד' ועמית נשאר ב'מאוחד'. היינו כל כך קשורים, ופתאום, מבלי שנבין למה, ניתקו בינינו, אני כאן והוא שם. אני עובר ל'איחוד' והוא נשאר ב'מאוחד'. יותר אין לנו קשר. גם אחר כך בצבא, בצנחנים, לא נפגשנו. הוא התגייס לפני כי אני הלכתי לשנת שירות.

אף פעם לא אמרתי לו מה הרגשתי, והאמת, גם לעצמי לא אמרתי. הבנתי דבר אחד - כל פעם שאני מדבר עליו אני נחנק בדמעות. לא יכולתי לדבר על זה. כל כך התרגשתי בכל פעם שנפגשנו או ראינו זה את זה. כשראיתי אותו לפעמים לא עמדתי במפגשים האלה, הייתי לוחץ לו את היד ובורח. הקשר שלי אליו היה כה עמוק, שהעדפתי לא להתמודד עם העצב שחלחל בי מבפנים.  גם כשפגשתי את אמא שלו, את נאוה, הגבתי כך – אומר 'שלום', לוחץ את היד ובורח.

ברור לי שלאורח החיים שגדלנו בו יש חלק בלתי נפרד לאופן שבו התפתחה הידידות הכל כך קרובה בינינו. גדלנו וספגנו אחד את השני לאורך 24 שעות – בלימודים, בעבודה, במשחק ובשעות הפנאי. היום, כשבני, אדם, מספר לי במה הוא עוסק במסגרת העבודה החינוכית שלו, אני אומר לו שהוא בעצם מבקש ליישם במערכת החינוך את מה שכבר נעשה כאן בילדותנו. עבדנו בקבוצות מעורבות, המורים היו מאד מעורבים בחיינו, וכשעבדנו בענפים השונים הם עבדו איתנו. המורים היו גם המדריכים שלנו בתנועת הנוער בטיולים ובמחנות.

אני חושב שהמבוגרים בכלל לא הבינו מה עשה לנו הפילוג. אני תמיד אומר שהחיים שלי מתחלקים ל'לפני הפילוג' ו'לאחרי הפילוג'. עד אז היינו עם ילדי ה'מאוחד' ומאז שבאו ה'כפר-סאלדים', הכל השתנה. 

שמעון הישראלי, אורי יערי, דן שינלדר שגיא, יורם ברגשטיין צילם עמרם נבו

תמונת הקרחות - שמעון הישראלי, פרץ כהן מיגור, אורי יערי,
דן שינלדר שגיא, יורם ברגשטיין צילם עמרם נבו

אני זוכר ששמחתי שעברנו ל'איחוד'. השיר של הנחת אבן הפינה לקיבוץ החדש ביטא זאת היטב: "בית יפה נבנה פה זה לנו היעוד, כל החפץ ייהנה בו אנחנו ילדי האיחוד...".  ואני, כילד סקרן, הסתובבתי בבתים הנבנים והערכתי מאד את מה שנבנה כאן ב'איחוד'. קיבוץ חדש מתוכנן מא' עד ת'.



כשעמית נפטר הייתי ב'שבעה' בבית של נעה. לחצתי לכולם יד והלכתי. לא הייתי מסוגל לדבר. הקשר היה כה עמוק ולא התגברתי על הפירוד. עכשיו, אני מתרגש כשאני מספר את זה. כעת אני מבין את גודל הכאב של הפרידה. לא תמיד אנחנו מספרים את מה שעבר עלינו ומה הרגשנו.

היחידי שראה אותי בוכה כשאני מדבר על הנושא הזה, היה בני, אדם. אדם ואורי (הבן של עמית), למדו באותו בית ספר וניגנו שניהם בסקסופון במגמת המוסיקה של בית הספר. כל פעם כשאני זוכה לראות את אדם מנגן עם או͘רי באירועי תרבות בקיבוץ עולים בי הרגשות והגעגועים לעמית.

אורי ממלוק, אדם הישראלי
מופע דליה רביקוביץ 2015 עם מוטי זעירא 
צילם דוד שחר


 


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

חלוצי גבעת חיים רוחצים בים / כתב: פ.ש

דותן / יזהר אסטליין

בצל הקורונה

הנוי שלי / נורית וולף

שתפו איתנו זכרונות!

מכתב מרון ארזי לארכיון - שימור זיכרון זלפי, מנשיה

תעלומה בגבעה / חנוש מורג