הארכיון מעלה באוב את "אני מאשים" משנת 1956

(קול שעד כה ידע רק זמר)

בתוכנו 15.9.56 נס' 122

אל נא תאמינו שלנו, לעצמים, אין חיים נפשיים משלנו. 

אולי חיינו הם חיי רגש יותר מחייהם של אלה הקוראים לעצמם בני-אדם. יכולתי לספר לכם רבות על יצורים חסרי-רגש אלה. אם כי בגדי הוא בגד-עץ ואיני נזקק למחסן הבגדים ואף לא פניתי לנגריה ערב החג בבקשה (צודקת למדי) לחדש את הפוליטורה שלי, שניזוקה בטלטולים המרובים. ואם כי צנוע אני עד למאוד – אל תחשבו שלא מתרחש דבר בקרבי. 

זמן רב שתקתי ורק השתדלתי להעניק לחברה את כל הטוב שבי. שירתתי אתכם במי חג ומועד, נתתי לכם לטלטלני כאוות נפשכם, אבל אתם, בני-האדם היהירים לא שמתם כלל לב, לא לענוותי השקטה ולא לסבלי. הכל בעינכם מובן מאליו וטעותכם היא לראות בי יצור חסר נשמה. את מיטב השירה הענקתי לכם מקרבי ותודתכם היה הרעיון להעמידני בפינת מקלט חשוך ומחניק.

ושוב אתם טועים בהאמינכם, כי בחסדכם ובזכותכם ניצלתי משיכון איום זה. אך דעו – לי יש נשמה בקרבי, נשמה רגישה מאד והיא הפרה את מזימתכם. וכן נדדתי לתל-התרבות שלכם, מופקר לרוחות ולשרב, לטל ולמטר. מה אתם יודעים? הידוע לכם שהשחפת מכרסמת בגופי? חולה אני ואיני נכון יותר לשרתכם כבעבר, אתכם כפויי התודה. 

רק עתה השגתי סוף סוף מקום מוגן מרוחות השמיים ושם אנסה להחלים מחוליי. ואל נא תשלו את עצמכם שאני מוכן להמשיך בצורה זו. אני עכשיו בהבראה ויש לי זמן לחשוב על עצמי ועל גורלי. אבל שוב מתנכלים למנוחתי. אינכם יודעים עד כמה מפריעים להחלמתי שזכותי היא. והנה תלונותיהם של בני-אדם הרואים את עצמם נטרדים ממנוחתם על-ידי. לא אוכל כלל לתת ביטוי לזעמי, ואלוהים יודע, ושיש לי הרבה יותר סיבות להתרגשות ולתלונות.

הידוע לכם בעצם כמה קשיי-לב אתם? מה עשיתי לכם? רק טובות! אני ואשה נחמדה: נחמדה למרות שהיא שייכת לבני-האדם. בכוחות משותפים שירתנוכם בחגיכם, חגים אלה שכה זקוקים לחידוש והתרוננות. אבל אשה זו היא עוד יותר צנועה ממני, ואנו, יצורים בעלי נשמה, נפגעים יום-יום ע"י יחסכם חסר הרחמים. 

הוי, בני אדם אכזריים! לבי-לבי לאשה הזאת המסורה והחרוצה ללא גבול.

"אני מאשים" אמיל זולא* 

ועל כן החלטתי להטיח בפניכם את האשמתי ולמחות בפניכם בכל כוחותי המחודשים. לא אשתף יותר פעולה עמכם! 

אם לא תבינו שצריך ליעד לי מקום מתאים, אשבות ואסרב להמשיך בשירותי. אחי, שמזמן נהפכו לבעלי-מום, יעשו כרצונם. אני לא ארשה לסחבני ולטלטלני עד מוות. אם תרצו שנשמתי שוב תדבר אליכם ושילדיכם ילמדו את לשוני ושירתי, גלו תבטנה ויוזמה ותנו לנו חדר, בו לא אחלה מחדש ולא אהיה מטרה לקללותיהם של שכנים מגזע בני-האדם. כי זאת לדעת: שנימי נפשי הן עדינות ורגישות, אם כי בגדי הוא בגד עץ ואני רק פסנתר פשוט.

מי רשם את הטקסט הנ"ל בשמו של הפסנתר? מי ידע?


קרדיט תמונה: *מאת נדאר - en:Image:Emile Zola.jpg, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=232603


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

"חורף בהיר בגבעת חיים איחוד" מי מכיר?!

מבצע אקסודוס (בלי פול ניומן)

מחסן המשק לאן? / חנוש מורג 2022

מי זוכר את צריף המזכירות הישן? צוות הארכיון

"האמת בפרסום" / יריב אמיתי

גרי בר שלום מתחיל לצייר

כיצד הגיע הציור של חיים ארלוזורוב לחדר העגול? / היידי עפרון

הפסיפס האבוד והאמנית האלמונית / היידי עפרון, חנוש מורג