הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

לאחרונה, סיימה יערה בן אור את מלאכת ההקלדה של כל "ספר החיים" על גבעת חיים איחוד, שיצא לרגל שנת ה-40 לקיבוץ. 

יש מי שמכיר את הספר הזה היטב, יש מי שרק דפדף בו, ויש, כנראה, גם כאלו שעדיין לא דפדפו בו מעולם. מי שמתוודע אליו יודה שטמון בין דפיו קסם והוא אף מרתק, וגם אם לא גדלת כאן תוכל למצוא את עצמך עוקב בעניין אחרי כל אותם רזי החיים שהוא משמר בין דפיו.

ואכן, כל אותם הקטעים, פיסות החיים, חוויות ותמונות ליקט בארי צימרמן בעמל רב כשלידו עוזרת סימה שרי.

איך הכל התחיל?

לקראת חג ה-40 הקרב ובא הציעה תרצה מדיני, שאז הייתה מרכזת התרבות, להוציא ספר על הקיבוץ. "באותו זמן סיימתי את לימודיי בסמינר הרעיוני של 'אפעל', שם נחשפתי לחשיבותו של הארכיון בשימור הזיכרון ההיסטורי והקיבוצי ולשילוב בין זה לבין התרבות המקומית. היה לי חשוב שהסיפור של המקום יהיה חלק מן התוכן של חג ה-40".  

באותן שנים היה נהוג בקיבוצים רבים שחגגו יובלות להוציא אלבום חגיגי לציון היובל. לרוב היו אלה אלבומי צילומים מובחרים מחיי הקיבוץ. תרצה פנתה לבארי והציעה לו לעסוק במשימה. מה שראה בארי בעיני רוחו אולי לא היה מה שהיא חשבה, אבל התוצאה של אותה משימה הייתה: ספר החיים – 40 השנים הראשונות.

בארי נרתם למשימה בכל מאודו וגייס אליה גם את סימה שרי שהייתה המקלידה הראשית של הטקסטים שבארי שלף מתוך גנזי הארכיון ודפיו, אך היא גם שימשה לו כיועצת לענייני המקום והלשון. 

במשך יותר משנה קרא בארי פרוטוקולים, דיונים, עלוני קיבוץ וסיכומי ישיבות של ועדות שונות והוציא מתוכם קטעים, ציטוטים, אנקדוטות וכמובן דעות והגיגים של חברים רבים. בארי, כנראה, היה הראשון ואולי גם האחרון שאכן באמת קרא את כל החומרים שלוקטו במשך 40 השנים הראשונות בתוך תיקים ומכלים, עוד אפילו לפני היות הארכיון ארכיון ממוסד. את כל אותם הקטעים שבחר הוא סימן והדגיש והעביר לסימה להקלדה. כל אותם הטקסטים נאספו ונערכו לכדי אסופה שלמה שהודפסה בכריכה חגיגית, הלא היא 'ספר החיים'.

בסיכום שנת ה-40, כשההדים של האירועים השונים שככו יצאה חוברת של בתוכנו בעריכת תמר בר-אילן, ובה היו סיכומים ומספרים מגובים באנקדוטות ורשימות שונות. באותה חוברת היה גם ריאיון שבו בארי מספר כך: 

"הקונספציה, הלא, הייתה ניסיון ליצור קשר בין העבר, ההווה והעתיד. התערוכה – עבר, הייתה האלמנט הכי נוסטלגי, אך השתמעה ממנה גם אמירה לגבי ההווה. הספר – בו יש התכוונות אל העתיד. אני מקווה שנזכה לשמר את ההתכוונות הזו.

אבן מצבה ואבן דרך: בהווה, יש אנשים שסוברים (ואולי רוצים, או סבורים שאין ברירה), שאנחנו גוללים את המצבה על מה שקרוי קיבוץ, וחושבים על דרכי המשך אחרים. בשבילם, פרויקט כמו הספר היה שעטנז מוזר: מצבה היא דבר שחותם. אם אינך חרות בה, חייך כאילו עברו לריק, בעוד שהכוונה שלי הייתה שמכאן יצמח עוד משהו, שתהיה זו אבן דרך. מכאן כותרת המשנה: 40 השנים הראשונות. שאפילו לא תתגנב המחשבה שאלה שנים אחרונות של מהות הקיבוץ. אני מקווה, שכל מה שעשינו השנה, והספר כאבן דרך, יאפשר להמשיך את המפעל, ולא להספיד אותו. והספר ישנו, אפשר להושיט יד ולקחתו. לא כן שאר הדברים שעשינו – הם חלפו. זה טבעם".

חזרות להצגה אלזה תסחטי לי חגיגות 40 שנה לקיבוץ

מימין בארי צימרמן, סיני פתר במאי ההצגה

כשהמחשבות על אירועי שנת ה-40 הלכו והתגבשו חלחלה בידי המארגנים ההכרה שהספר והחומרים שבארי עבד עליהם צריכים להוות בסיס לכל התוכניות שהתהוו. וכך בחוגי הדיון ב"יחד בגליל" היו חומרי הספר בסיס לדיונים ולשיחות של הקבוצות. כך גם בתערוכה הגדולה שעיצבה תמר בר-אילן, וכך גם בהצגה "אלזה תסחטי לי" שביים סיני פתר - המחזה היה מבוסס על טקסטים שנאספו על ידי בארי ל'ספר החיים'.

מיד כשהספר יצא לאור וחולק לחברים באופן חגיגי בקבלת שבת ב-11.12.92 היו עליו תגובות מעורבות. 

סימה שרי סיפרה על כך בראיון עימה בעלון הקיבוץ: "זמן רב לא שמעתי, כמעט, מטוב ועד רע... נתתי קרדיט לאנשים, זה לוקח זמן, הם קוראים... לא חשבתי כי השתיקה מבשרת אכזבה וביקורת כי היו ציפיות אחרות. ומעניין ביותר שמן החוץ הגיעונו הדים של התפעלות". 

מניסיון אישי אני יכולה להגיד שאצלנו במשפחה הספר פילס את דרכו לאט ובבטחה. אני התאהבתי בו במשך השנים יותר ויותר, ולמדתי להעריך אפילו עוד יותר את ההשקעה העצומה שנעשתה בו, ובעיקר את מלאכת הבחירה והתובנות של בארי בבחירותיו. אצל ילדיי הפך הספר לסוג של 'בסט סלר'.

לימים הציעה מירהל'ה זיו שהנקלטים בקרבנו יקבלו אותו כשי עם קבלתם לחברות לשכונות החדשות – עד כמה הרעיון הזה אכן הצליח לכבוש לו מקום בליבותיהם, לא ידוע, אבל אולי הוא הוא עזר במשהו להרגשת הבית של רבים מאלה שלא גדלו במקום.

למי שמעונין - יש עותקים בארכיון וניתן לקבל עותק בשמחה!

לסיפורים נוספים בבלוג