אריק אינשטיין כבר ביקר כאן פעם...

ביום שישי נשוב לרחבת הדשא הירוקה שלנו ונהנה מערב משוררים בניצוחו של מוטי זעירא. גאווה של ערב לגבעת חיים איחוד על מסורת שנשענת על מיטב הכוחות המקומיים.

הפעם, נשמע על אריק איינשטיין ושיריו, שהאהבה אליו חוצה מגדר וגיל.

זו הזדמנות נהדרת לחטט קצת בארכיון ולמצוא טקסט שכתב ארנון לפיד מפיה של אינה ירון (אמא של יהודית ויצחק) לפמפלט בשנת 1971. אז בואו נשמע מה יש לאינה לומר על אריק והצ'רצ'לים שהגיעו להופיע בבית וינה בחנוכה.

אנבליבאבל... אינה ירון

אנבליבאבל": בערב ההופעה של אריק והצ'רצ'ילים תפסתי אחד מן הבחורים, גבוה ורזה, ורציתי לברר אצלו איזה מין בן אדם הוא אריק איינשטיין. האם הוא מוכן לשבת איתם – עם הצ'רצ'ילים – יחד, האם נחוץ לו חדר לחוד, ובכלל, האם הוא אדם נוח. כשסיימתי את שאלותיי, הוא קד קידה ואמר: "נעים מאד, שמי אריק אינשטיין". אנבליבאבל.

לומר לך את דעתי על הערב – היה זוועה, הם באו, אריק והצ'רצ'ילים מאוחר מאד, לא הספיקו לכוון את הכלים, בגלל הרעש האיום הרסו ערב שלם.

הם גם לא יצרו כל קשר עם הקהל. הייתה בנגינתם מידה מסוימת של שעמום. אבל הם לפחות הסכימו לחתום לי בספר האורחים. אריק אינשטיין סירב לעשות זאת. הוא הרי יודע שכל כך הרבה מעריצים באו לקונצרט שלו. עכשיו יתפרסם עניין הזלזול שלו בקהל.

אם אני מקבלת את מוזיקת הפופ? כן. בהחלט. אני אוהבת את הקצב שיש במוזיקה הזאת. היא איננה המצאה חדשה. היא נולדה אצל הכושים בג'ונגל שהביאוה אחר כך לתרבות המערבית, לארה"ב.

אני זוכרת כשמישה סגל ואלונה טוראל התאמנו כאן בנגינה לקראת "קרחת", העבודה הלכה נהדר. ממש רקדנו בזמן העבודה. כיסאות טסו למקומם מעצמם. מישה הסביר לי אז, שהמנגנים שלו אינם זקוקים לתווים, הם מאלתרים מתוך חוש טבעי.

החיפושיות? הם נהדרים. שרים נפלא. יש תוכן בשיריהם. אידיאולוגיה ממש. בכלל אני חושבת שמוזיקה טובה, אפילו אם היא קלה, תישאר לתמיד. תראה את ג'ורג' גרשווין וארווין ברלין. הם נשארו. הזבל נעלם. אני מאמינה שאדם מתגבש בין הגילים 17-20. אחר כך הוא רק מתרחב, מתפתח. אבל מה שקיבל בשנים האלו, יישאר בסיס לתמיד.

זמרים ישראלים שאני אוהבת? את יהורם גאון, אבי טולדנו ודני ליטני. כן, הקהל שלנו הוא קהל רגיל. גארי ברתיני אומר שהקהל שלנו הוא נהדר, אולי?

אם כבר מדברים על קהל, אני רוצה באמת שתצביע על הנקודה הזאת ששמה בית-וינה. כשאני מתחילה לדבר על זה אני מתחילה לבכות. האנשים שוברים את העציצים שבאולם. אני תמיד מתפלאה איך ציבור חקלאי יכול להתייחס כך לצמח חי. אנבליבאבל. וקליפות הגרעינים והסיגריות שמשליכים האנשים על הרחבה מסביב דורשות שעות עבודה רבות. אחרי ההופעה של אריק איינשטין ראיתי איזה נזק גרמו לקירות העץ חברים בנעליהם. בשווי של מאות לירות, אולי.

תראה, יש חברים שעובדים במרתף ומשאירים את הכל אחריהם – למה זה צריך להיות ככה? ובאמת, תבקש שלא לדפוק ולפצוע את קרשי הבמה. הרי צריכים לרקוד ולהופיע עליה. למה אין האנשים מתחשבים? 

אנבליבאבל, א-נ-ב-ל-י-ב-א-ב-ל...

ואם אתםן רוצים לדעת יותר על אינה חכו לעלון הקרוב...

ומי שלא יודע מה היה הפמפלט מוזמן לקרוא כאן