"הפועל" גבעת חיים – שנים ראשונות / פינדה שפע

ינואר 08, 2024

הבלוג היה קצת במנוחה (או חופשת מחלה...) ועכשיו הוא חוזר לספר הרבה סיפורי עבר מרתקים!

היה זה מזלו המיוחד של קיבוץ ג'* שהקים את מחנהו בחוף בת גלים, שמספר חבריו היו עוד טרם עלייתם ספורטאים פעילים באגודות ספורט יהודיות החוץ לארץ. אותו חינוך ספורטיבי היה המקור להחלטתם הנחושה להמשיך גם בארץ ישראל בפעילות גופנית והם עמדו במשימה זו חרף כל הקשיים של עבודה פיזית קשה ותנאים אפסיים.

נזכיר כאן שלושה מהספורטאים:

יושו בורשטיין (ענבר) – לשעבר שוער "הכוח" גראץ שבאוסטריה, עם עלייתו שוער "הפועל" חיפה.

קונגרס ספורט הפועלים בבית וינה - מברך יושו ענבר

אייקו וייסקופף – מטובי מתעמלי מכשירים ב"מכבי" פראג, השתתף במכביה ה-1.

1977-1978 - 40 להפועל גבעת חיים (13) - אייקו

יעקב קופלר – שחיין מרחקים מ"הכח" וינה, שלזכותו מבצע היסטורי מכובד - הוא וחברו דוד רבסקי, שניהם חברים בפלוגה הימית, שחו בקיץ 1932 מנמל חיפה לעכו. על אף שנעדרו ניסיון בשחייה בים והקשיים הכרוכים בכך, גמאו את המרחק ב-4 שעות ו-48 דקות. יעקב הוא אחיו של גרשון קופלר, מראשוני מדריכי השחייה וספורט מגן, ומנעדרי כ"ג יורדי הסירה ולזכרו נקרא גרשון שפע.

החלוצים, כובשי ואדי חווארית (עמק חפר) רק הספיקו לתקוע יתד ביישובם החדש גבעת חיים, וכבר הוקם מגרש כדורגל על שני שעריו וכמו כן, שני עמודים שביניהם חבל אל מול חדר האוכל – מגרש כדור מעופף (מאוחר יותר כדורעף). אוהדי מים ובפרט ספורט המים יצאו בשבתות לים ונחל אלכסנדר, עדיין לא פעולה מכוונת אלא יותר עיסוק ספונטני במטרה לחלץ עצמות.

תנופה רצינית החלה לקראת כינוס "הפועל" ב-1935 – התארגנו פעולות בכל ענפי הספורט האפשריים והסניף לקח חלק בהתעמלות כללית, התעמלות מכשירים, אתלטיקה קלה וכדורעף. בסה"כ 40 חברים.

התנופה נמשכה ביתר שאת אחרי הכינוס. החברים ראו לראשונה כדורסל ולמחרת שובם הוקם עמוד ואליו הודבקו לוחות בנין וטבעת.

ניתן לומר שההתלהבות לספורט זה נמשכה ללא הרף עד ימינו אלה. עם זאת, הייתה בעיה בהשגת ציוד, קרי – כדורים. איש לא העלה על הדעת שמקופת ה קיבוץ יקנו כדורים או כל ציוד ספורט אחר, כי ספורט נחשב, אולי במידה מסוימת של צדק, כמותרות. אכן, נתבקשו עולים שעתידים להגיע להביא עמם מתנה: כדור. עד אז שיחקו כדורעף וכדורסל עם הכדור היחיד שבנמצא – כדורגל.

אם הספורט בקיבוץ עד כה היה מושתת בעיקרו על יוזמות של בודדים, מורגש היה הרצון לבסס את הפעולה על תשתית ארגונית. וכך, אנו קוראים ביומן המשק (נובמבר 1936) בין היתר: "אנו רוצים להתחיל בארגון סניף בריא וחזק של "הפועל", שכל חבר אשר משתייך אליו יהיה אחראי לקיומו. הפעולה צריכה להקיף את כל החוגים של הקיבוץ ואל לה להצטמצם על החברים שתמיד מתעסקים בספורט. אנחנו רוצים בהשתתפות רבה של חברים וחברות ואז נדע שלפעולתנו יש יסוד בריא". ואכן, הפעולה מתרחבת ולא רק בגבעת חיים. מתארגנת מזכירות "הפועל" של עמק חפר שמרכזה בקיבוץ.

לראשונה, מתקיים בנתניה כינוס "הפועל" עם 700 משתתפים (!) סניף שומרון גבעת חיים לוקח חלק בכל הענפים, כולל התעמלות המונית וזוכה בגביע אתלטיקה קלה וכדורגל. בעקבותיו מתקיים יום ספורט בגבעת חיים שתחילתו בנשף רב-הופעות בערב ותוכנית ספורטיבית גדושה למחרת היום.

השחייה בארץ ישראל הייתה עדיין בחיתוליה וזאת, בעיקר בהסדר בריכות שחייה... אבל בריכות היו. היו אלה בריכות השקיה לא מותאמות לתחרויות. קומץ משוגעים לעניין לא אמרו נואש. ניצלנו את אותן הבריכות וארגנו שחייה תחרותית. כך, בעין החורש הסמוכה לגבעת חיים, גן שמואל ואפילו בתל אביב. הייתה זו בריכת "גן הדסה" שבה התקיימה ב-1939 תחרות שחייה בין תל אביב וגבעת חיים.

הההכרזה על האליפות במשחקים (כדורעף וכדורסל) הביאה עמה תנופה עצומה לסניפי ההתאגדות. גבעת חיים נרשמה לכל האפשרויות, קרי – לכל הקבוצות. הנהלת הסניף הייתה מודעת לכך שכל הקבוצות היו ברמה תחרותית אך הסיסמה של חשיבות ההשתתפות עמדה בראש מעייניה. כעבור שנה נכנסה גם ההתעמלות לאליפות וגם כאן הופיע הסניף במלוא כוחו ושתי קבוצות מתוך ארבע הגיעו לגמר ואחת לבכורה.

שחייני גבעת חיים לא רצו להסתפק בכך שיהיו אורחים בתחרויות שחייה והחליטו לבנות במשק בריכת שחייה אבל להבדיל מאותן בריכות השקיה ללא תנאים ספורטיביים תהיה זאת בריכה מותאמת לכל דרישות ספורט המים: שחייה, כדורמים וקפיצות למים. מלבד איסוף מקורות מימון עמדה השאלה כיצד לבנות. בעת ההיא לא היה מהנדס או ארכיטקט שהיה לו ידע בשטח זה ובהיעדר ברירה אחרת החליטו החברים לקבל על עצמם את התכנון ואף הביצוע. אורכה 66.6 מטר ורוחבה 15 מטר. כמעט כל העבודות בוצעו ידנית בידי חברי המשק להוציא זיפות הקורות שנעשה על ידי עובדי כבישי אספלט. כך קמה ב-1 בספטמבר 1940 בריכת השחייה הספורטיבית הראשונה בארץ ישראל. בריכת השחייה בבת גלים הייתה פסולה בהיותה עם מי ים. שנים שימשה בריכה זו לאליפויות שחייה של "הפועל" ומעשית של כל הארץ.

"אות הספורט". למי עדיין זכור מונח זה? החברים הוותיקים ובני 30 ומעלה היום מוכנים ברצון ובחיוך על השפתיים להיזכר ולספר. כל המשק קם על הרגליים על-מנת להשתתף ולנסות מה עוד ניתן להוציא מגופו על-מנת להוכיח, בפרט לעצמו, מה כושרו. ולא במעט היו אלה הילדים שדרבנו את הוריהם לא לעמוד מהצד ולהראות שהם ספורטאים. ואכן, מעל 100 משתתפים עברו את המבחנים כאשר התכונה שקדמה למבחן עצמו היוותה חלק חשוב במבצע. בדומה, גם "מרוצי האביב" מידי שנה – כל רץ במסגרת גילו.

בחודש ספטמבר 1942 חוגג הסניף עשור לקיומו וכך כותב, בין היתר, החבר גיל בברכתו מטעם מרכז "הפועל":

"בתקופת קיומו זכאים החברים לזקוף לחשבונם כמה וכמה הישגים: הישגים בספורט השימושי בכינוס הפלוגות, הישגים ניכרים בכדורסל, כדורעף וכדורגל, שיאים באתלטיקה קלה, ניצחונות מזהירים בבכורות ההתעמלות, רמה תרבותית בנשפי הספורט, מקום מכובד בענף השחייה והישג המוני ב"אות הספורט"". את שנת העשור לסניף מציינת, אולי יותר מכל הישג אחר, החלטה נועזת והיא – בניית אולם התעמלות. כמו בבריכת השחייה, כך גם כאן, הכוונה לאולם ששטחו יאפשר משחק כדורסל ואף טניס. היוזמים בוודאי לא שיערו לעצמם תחילה עד כמה רעיונם נועז ואכן, זה לקח שנתיים עד לגיבוש ההצעה, כך שרק בשנת 1944 הונחה אבן הפינה ושוב, מעל שנתיים לגמר הבניין. ברם, שוב: אולם ספורט ראשון בהתיישבות העובדת. אך סיפור איסוף הכספים לבנייה, פרוטה לפרוטה – הוא סיפור לכשעצמו.

אולם הפועל - בערך 1946

צליחת הכינרת הראשונה מימין פינדה, ישראל פרקר, יוכבד ויעקב קופלר
מארכיון גח"מ

אחד המפעלים המפוארים של מרכז "הפועל" היה ללא ספק צליחת הכנרת מעין גב לטבריה (10 ק"מ) שתחילתה ב-1943. היו שהשוו אותה, במידה מסוימת של צדק, עם מרתון בשחייה כי נדרשים מלבד כושר גופני גם סיבולת, כוח רצון ודבקות במטרה. סניף גבעת חיים רשם את שחייניו במשך שנים בראש טבלת הצליחה.

עד תחילת שנות הארבעים כל מורי ההתעמלות (ומאוחר יותר חינוך גופני) בארץ קיבלו את הכשרתם בחו"ל ומאד מורגש היה היעדר דור חדש של מורים. בשנות המלחמה גבולות הארץ היו סגורים והמחלקה להכשרה גופנית – הגוף העליון לתרבות הגוף – החליט לקיים "קורס שנתי למורי התעמלות". הקריאה לקיבוצים לנצל הזדמנות זו ולשלוח חברים לקורס על-מנת לתת לילדיהם יסודות נכונים אף בשטח זה של החינוך, נותרה ללא מענה. הקיבוץ היחיד שנרתם למשימה היה גבעת חיים ונציגו היה הסנונית הראשונה בהכרת הצורך בחינוך גופני.

עם גמר המלחמה והעלייה שבאה בעקבותיה קלט הקיבוץ מספר עולים שעסקו בעברם בענפי ספורט שונים והפעילם בשורותיו. אך לא רק אלה, הרוח הספורטיבית דבקה אף באחרים שניסו וגם הצליחו להשתרבב לענפים מסוימים.

פילוג התנועה הקיבוצית בתחילת שנות ה-50 העמיד את הסניף בפני השאלה אם הפרדת המשקים מחייבת אף הפרדה של הפעולה הספורטיבית ובשטח זה כמעט ולא היו חילוקי-דעות: הסניף ימשיך ביחד. איחוד זה אפשר במשך שנים להכשיר ספורטאים מוכשרים על-ידי מדריכים מעולים, בין שהיו בצד זה או אחר בהשקפתם הפוליטית.

התשתית והמודעות לתרבות הגוף במשך שנים נתנה את אותותיה הבולטות בכך שבשני המשקים קמו מיתקנים חדשים שלא ביישו את העבר. רק רעיון אחד נדחה עקב הפילוג למספר שנים – הקמת אצטדיון. שאלות כספיות, אך בעיקר מסירת השטח הגדול הדרוש למטרה זו, היו שגרמו לדחיית הביצוע אך לא לביטולו. אכן, הייתה זו המועצה האזורית שהביעה נכונות להגשים את הרעיון והאצטדיון – מגרש כדורגל ומסלולי ריצה – קם לתחייה.