ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

מרים ארזי מתנדבת של הארכיון. היא מקלידה במרץ רב כבר חודשים את הסיפורים של גרי בר שלום . כל פעם היא מגיעה לארכיון לוקחת עוד חבילה ומחזירה את חבילת הניירות הקודמת. מדי פעם היא מספרת בהתלהבות על הסיפורים של גרי המגוללים מ-1932 סיפורים הקשורים בעלייה, בהגנה, ובבניית הארץ מטובלים בסיפורים עסיסיים אחרים... הנה סיפור אחד מיני רבים על רכישת האווירונים מצ'כיה בזמן מלחמת העצמאות. מידע נוסף על הרכישה רכבת אווירית העברת מטוסים ונשק לישראל בראשית מלחמת השחרור כאשר קנינו נשק בכמויות גדולות בצ'כיה דרש אהוד (אבריאל), וגם קיבל, שדה תעופה מיוחד ליד העיר ז'אטץ.  בימי ילדותי היה אזור זה ידוע כאזור שבו מגדלים כישות, לתעשיית הבירה.  למעשה שדה תעופה זה עמד לרשותנו.  משרד הביטחון קנה בארצות הברית מטוסי דקוטה דו-מנועיים, כדי להעביר בהם את הנשק והציוד הצבאי שנרכש בצ'כיה. ואז עמד משרד הביטחון בפני בעיה - לא היו לנו טייסים למטוסים גדולים כאלו. בארה"ב באותה עת הסתובבו מאות טייסים אמריקאיים מובטלים (לאחר שחרור מהצבא עם סיום המלחמה) ולהם הצענו להטיס מטוסים אלו מצ'...

מרים צ'רבנקה (לבית משפחות הס ורטהיימר) נולדה ב-1924 בצ'כוסלובקיה וגדלה בעיירה עם חיי תרבות עשירים ופעילות ציונית ענפה. כנערה הצטרפה לתנועת 'השומר הצעיר' ועסקה בחינוך ובהדרכה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לגטו טרזין בצ'כיה יחד עם אחותה הקטנה רותי וסבתה. אבא שלה נלקח לפני שהגיעו לגטו, והיא לא ראתה אותו יותר. בגטו עבדה בטיפול בילדים, במטבח ובגן הירק. שם גם הכירה את מילה צ'רבנקה. מילה צ'רבנקה נולד ב-1921 בצ'כוסלובקיה, ועם פלישת הנאצים נשלח לעבודות כפייה, בהן נחשף לתנאים קשים במיוחד. מאוחר יותר הגיע לטרזין, שם פגש את מרים. השניים טיפחו מערכת יחסים שהתחזקה למרות התנאים הבלתי אפשריים סביבם.  בתאריך 24.3.1942 הגיעו רותי, סבתא ומרים לגטו טרזינשטט שבצ'כיה. הסבתא היתה כבר מעל שמונים, ולמרים מלאו בדיוק כמה ימים לפני כן 17.  החיים בגטו טרזין היו תערובת של פחד תמידי, עבודת כפייה, ורגעים נדירים של תקווה. עבור מרים ומילה, הגטו היה מקום שבו הכל נלקח – פרט לאנושיותם. הם עבדו קשה: במטבח, בגני ירק, במחסנים – לעיתים 16 שעות ביום. הם חיו תחת איומי טרנספורטים שיכלו לבו...

זמן לא קצר, רב מדי, היה בית וינה סגור ומראהו מוזנח ועצוב. טוב שלאחרונה חזר אלינו, או נכון יותר, אנחנו חזרנו אליו. כי לא רק גן סגור לא נעים לראות. יש מי שלא שואלים כלל. נראה שבעיניהם אין דבר טבעי יותר מאשר שם בירת אוסטריה בלב יישוב בעמק חפר. לאלה ששואלים, יש מה לספר. בין הוותיקים-הוותיקים של קיבוץ גבעת חיים הייתה קבוצת חברים, בוגרי תנועות חלוציות ציוניות-סוציאליסטיות באוסטריה, בעיקר בווינה, שעלו ארצה בסוף שנות השלושים של המאה שעברה. "הווינאים", בפינו. אחד מהם, יצחק פניגר - ועימו אחרים - הגו את הרעיון להקים בית תרבות ביישובנו, לזכר יהודי וינה שנספו בשואה. הוא נסע לשם, ושכנע את ראשי הקהילה היהודית, והם אכן מצאו כי הרעיון שבלב קיבוץ בישראל, בניין שיהיה מקום חי ותוסס, המיועד לתרבות השכלה ובידור, לזכר קהילתם, עדיף על הקמת אנדרטה כלשהי אחרת. והם תרמו את הכסף להקמתו. יש שלט על חזיתו המציין זאת, שלט קטן מדי, לדעתי. המקום שבו עומד הבית היה אז שונה לגמרי. גבעת חול, אין שביל אין דשא. צריף המזכירות הסמוך הוא העלוב שבצריפים (והיו לא מעט כאלה) אגב, היו חברים שהתקוממ...

הטקסט הבא פורסם ב" בתוכנו" מס. 205  1961.1.8 עם סיום י"ב וקבלה לחברות. ודאי תנחשו בהמשך מי כתב אותו... 1949 - כיתה א' היום אדית הגננת לימדה אותנו להגיד שיר ארוך נורא. למה שעברנו לבניין ב' עם שתי קומות. אדית אמרה שאנחנו עוברים לכיתה א' ומעכשיו נהיה גדולים נורא. קיבלנו הכול חדש ואפילו מכנסיים עם שליץ בלי כתפיות. הלכנו בתהלוכה זוגות-זוגות מהגן ועד בנין ב'. הייתי בזוג עם בלהה וכל הזמן משכתי לה בצמה. אבא שלה מנצח בקלות את אימא שלה.  1950 - כיתה ב' היום היה לנו חופש בצהריים. בגלל שהתחלנו ללמוד תורה. תמיד כשאני צריך פיפי, אי אפשר להיכנס למקלחת כי המטפלות מתקלחות במקלחת של הכיתה. אתמול גורי ואני היינו צריכים, והיה תפוס, אז אני עשיתי בנעלי הבית שלי, וגורי בספל של פינת הבובות. אבא שלי הוא הכי חשוב מכל האבאים בכיתה, אפילו מהאבא של בלהה. לפני אתמול אמא סידרה אותו ואז הוא הצטרך להשכיב אותי לישון. כשאבא משכיב, אני מרוויח כי כל הדרך הוא מדבר עם המון חברים ועד שמגיעים לבית כולם כבר במיטות, אפילו בלהה. בכלל הכי טוב כשאבא משכיב. 1951 - כיתה ג...

זיגי במדידות בשדה אחרי הפילוג טובה קאול נשארה נאמנה לקיבוץ המאוחד. זיגי קאול , בעלה,  עבר לעבוד בנקודה החדשה של האיחוד אבל חזר לישון במאוחד.   אליהו, שכולנו הכרנו כיד ימינו של זיגי במשך שנים, כבר אז עבד במטבח של המאוחד, עד שזיגי לקח אותו לעבוד איתו באיחוד. זה היה זיווג מיוחד, שהמשיך עד מותם. זיגי ואליהו בעבודה פעם באו לביקור בקיבוץ ההורים של מרים שרון - משפחת ירדן.  כיאה להולנדים חרוצים הם ביקשו לעבוד.  אימא של מרים עבדה במטבח, האבא הצטרף לענף המים, לעזור לאליהו.  אליהו דיבר פרסית ועברית; אבא של מרים הולנדית בלבד, אבל הם הסתדרו, יתר על כן ממש התיידדו.   בשפת הגוף והרבה תנועות ידיים יצרו קשר.  הם  עבדו ביחד בחצר המים בעבודות שונות.   היה אז הר של חתיכות צינורות פוליאטלין שחורות באורך של 6- 5 מטרים שנשארו ללא שימוש אחרי שינוי שיטת ההשקיה בפרדס. זיגי המציא שיטת הלחמה כדי לחבר את החתיכות. הוא בנה פטיש עגול שבצד אחד היה קצת קטן מהקוטר החיצוני של החתיכות ובצד השני גדול במקצת מהקוטר הפנימי של הצינור ברוחב גדול יותר....

גבעת חיים, צילום משנת 1938 (שש שנים אחרי העלייה לקרקע, עשר שנים לפני הקמת המדינה) לכבוד ה14 ביולי אנו מציגים בפניכם מסמך נדיר שהובא לארכיון על ידי שמעון הישראלי. מתוך הספר "גבעת חיים" שיצא בשנת 1947 במלאת 15 שנה לגבעת חיים עמודים 47-49 שלושה ניצני ישובים היו לפנינו בוואדי חוארית: ארגון ויתקין במערב, קיבוץ השוה"צ בצפון מזרח ואביחיל בדרום מערב. השטח כולו היה מחולק ל 9 חלקת וכל חלקה מסומנת במספר. לנו הובטחה חלקה מספר 9. כלומר השטח שאנו יושבים עליו היום. אך הייתה גם הצעה על חלקה מספר 6, המקום שבו השתכנו אחר"כ מתיישבי "חיבת ציון". יודעי דבר המליצו על החלקה הזו ודברו על ליבנו לקבל את ההצעה. אך לא רצינו לסמוך על דעת אחרים ויצאנו מצוידים במפות, לבדוק בעצמנו את טיב השטח. ימים אחדים התרוצצנו על פני המרחב השומם ואת החלקה הנכספת לא מצאנו. סוף סוף הצלחנו לגלות יתד-גבול תקועה באדמה ובעזרתה מצאנו את החלקה מספר 6. השטח עורר בנו התפעלות אך זו צוננה מהר משנודע לנו כי קיימים עיכובים משפטיים ליישובו מיד, הואיל וחלק מהקרקע עוד היה נתון ברשות הערבים, ולפי חוזה הקנ...

בכל שנה אנו עושים כעין חשבון נפש – מאזן של מה עשינו ומה עדיין רק רצינו לעשות. והשנה בארכיון, המשכנו כמו תמיד, לראיין עוד ועוד חברים על חייהם ומעשיהם. ביניהם גם מירהל'ה, שהצליחה כמו תמיד, לאתגר אותנו – הרצון שלה לספר הולך ביחד עם הרצון שלה לשמוע. לדבריה: "לא תמיד אני זוכרת מה שעשיתי, והיה משמח אותי גם לשמוע מאחרים מה הם זוכרים עלי. איפה נגעתי אני בחייהם". מה יש לומר, הניחה לפתחנו אתגר, ואנחנו לא ניענה לו? בוודאי שכן. אז קודם כל בחרנו מתוך התיק שלך, מירהל'ה, משהו ממש נחמד שסיפרת וכתבת לילדי הגן, ואנו מקווים שבהמשך לקטע הזה יבואו עוד זיכרונות וסיפורים עלייך מן החברים. עכשיו האתגר הוא שלכם, חברים... מקום: גן דולב הזמן: שבועיים אחרונים של החופש הגדול. הצבעים: חום בגווניו השונים וירוק על כל גווניו. הריח: עוגות, ריח של שיער ילדים בסוף השנה, כשמיכל הרול יצאה מהגן, החלפתי כמה פעמים בגן דולב. בביקורי האחרון פגשתי שני ילדים שהגיעו בסוף החופש, לקראת שנת הלימודים החדשה :  שאול זיידמן (אופיר) בנם של ענת ואמיל, ואת נויה פיינברג בתם של גיא ונטע. זה היה רגע של התרגשות,...

מוצאי שבת, שעות אחרונות בסוף של שבוע. זמן של כביסה. ההורים ממיינים, מפרידים, מכינים בערימות וקושרים בסדין. ובדרך אל בית הילדים עוצרים במכבסה וזורקים לתאים. ג׳ינס, צבעוני, לבן, מגבות, מצעים, כותנה, סינטטי... לכל בגד התא שלו. ולאחר מספר ימים קורה הקסם והבגדים הנקיים מונחים מחכים, בתא במחסן. משהו להתגעגע... משהו שכבר לא יחזור. ועכשיו כשהכל כל כך השתנה, חוזרת עם מאיה שלי למכבסה ומספרת לה על המקום המיוחד הזה שבקרוב יעלם. מספרת, כי חשוב לי שגם היא תזכור. מכבסה לפני שיפוץ, צילם אלדד ורדי 2017 - פנורמה כללית 2008 - לילך יגודה, שינוי, סוג של קיבוץ, עבודת גמר זאב גוטקינד, כביסה במכבסה איור בתוכנו 1958  מזל שהסיפור של סימה נשאר איתנו: המכבסה / סימה שרי גם  הפעם, סיפור של פעם. מה, שישים כן, ושישים ואחת לא? גם בימים של זכרונות מטלטלים, נותר הרצון לספר לכל מי שלא היה כאן, איך היו הדברים מעולם. הסיפור להלן הוא מעשה שהיה.  זה היה מזמן. נכדתי – כיום עלמה לכל דבר ועניין - הייתה אז בת שבע או שמונה...