הארכיון והמוות / היידי עפרון
.jpeg)
טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו...
.jpg)
תגובות
הוסף רשומת תגובה