78 שנים מאז ההתקפה על כפר סאלד

חזרנו לבלוג אחרי הפסקה ארוכה ועל כך צוות הארכיון מתנצל... ברור שהדבר הדיר שינה מעיניכם.

גבעת חיים איחוד נוסדה על ידי חברי גבעת חיים וחברי כפר סאלד שפרשו אחרי הפילוג הקיבוצי בשנת 1952.

ילדי כפר סאלד, שהיום הם סבים וסבתות בקיבוץ, היו ילדים קטנים כשהיתה ההתקפה הגדולה של הערבים על כפר סאלד. הם זוכרים בעצמם או דרך הוריהם את המתקפה הקשה. במתקפה נהרג ברונו בוכהולץ, אביהם של יורם וששי בוכהולץ.

לשמחתנו, יוני פרינץ, שנולד בכפר סאלד העביר אלינו לארכיון טקסט מעניין מאותה ההתקפה מזווית קצת אחרת.

כפר סאלד על צלע ההר

מתוך מחקר של אורי מילשטיין על סיוע הבריטים ליישוב בישראל

החודש לפני 78 שנים, בוצעה ההתקפה הגדולה ביותר עד אז, של ערבים חמושים על יישוב יהודי. כ 300-600 תוקפים. הקשר הטלפוני היה מקולקל. האתת נהרג ולמרות כל זאת הצליחו חברים ביישובי הסביבה להזעיק משוריינים בריטיים שסייעו להניס את התוקפים. 

סיפור המעשה מטה , מתוך מחקר של אורי מילשטיין על סיוע הבריטים ליישוב בישראל.

אחרי פשיטת הפלמ"ח על ח'סאס, ב-18 בדצמבר 1947, נשקפה סכנה ליישוביי צפון עמק החולה, ובייחוד לקיבוץ כפר-סאלד, המזרחי שביישובי אצבע הגליל, שהיה מרוחק מהישובים האחרים ובשליטה מלאה של הכפרים ומוצבי הצבא הסוריים ברמת-הגולן. ערבים ירו על חברי כפר-סאלד שעבדו בבריכות הדגים ועל המכוניות שנסעו אליו וממנו. בין תושבי כפר-סאלד היו מאה וחמישה-עשר ילדים, ארבעים ושבעה נערים וחמישה חולים, וכן זקנים ונשים הרות. מספר שומרי הקיבוץ גדל מחמישה לשלושים ושלושה, והם שמרו ביום ובלילה. 

עבודה בשדה בכפר סאלד, מעזבונה של סימה שרי

ב-9 בינואר 1948 בשעה 6.45 בבוקר יצאה השיירה היומית מכפר-סאלד בליווי של נוטרים חמושים. לא נראתה תנועה חשודה בסביבה והכביש היה פנוי. 

ציורים של זאב גוטקינד כפר סאלד חדר אוכל

ב-7 בבוקר אכלו רוב חברי הקיבוץ את פת-השחרית בצריף חדר-האוכל, ואחדים מהם התכוננו לעלות אל ההר לעבודות ייעור.

צבי שלזינגר, שאבטח אותם, ראה במשקפת תנועה חשודה על הרכס שבגבול הסורי, ממזרח לקיבוץ, והזעיק את פעילי הביטחון. אחרי רגעים אחדים הומטרה אש רובים ומקלעים על החצר משלושה כיוונים, המתקיפים נערכו על הרכס במרחק חצי קילומטר מהקיבוץ. 

מההר שמעבר לעמק ראו חברי משגב-עם ערבים חמושים נוסעים במכוניות אל הגבול. חברי קיבוץ שמיר ראו את המוני הערבים מאחורי הכוח התוקף. לאחר מעשה, העריך המודיעין הבריטי שכשש-מאות לוחמים השתתפו בהתקפה, "שלא הייתה ביוזמת הפיקוד הערבי, אך קיבלה את ברכתו." אנשי ביטחון מקומיים העריכו את המספר בשלוש-מאות. אש חזקה נורתה אל חדר-האוכל. שתי תצפיות היו כל הכוח החמוש המוכן לפעולה בקיבוץ ברגע ההוא. כמה מחברי הקיבוץ תפסו רובים והחזירו אש לא-יעילה אל מקורות-הירי. בדקות הראשונות של ההתקפה נהנו התוקפים מיתרון ההפתעה. 

בצריף הקיצוני, סמוך לתוקפים, התגורר חבר הקיבוץ נחום שפיגל (גולן), ששירת בבריגדה היהודית במלחמת העולם וקיבל שני אותות הצטיינות. ימים אחדים לפני ההתקפה נפגש גולן בתל אביב עם ראש אגף כוח-אדם במטכ"ל משה צדוק, קיבל צו-גיוס ומונה לקצין המבצעים והתכנון של חטיבת "גבעתי". ב-8 בינואר חזר לקיבוץ לסידורים אחרונים, ולמחרת, ביום ו' בבוקר, התעורר לקול היריות. 

בין הכדורים רצו חברי הקיבוץ אל העמדות, ואחרי עשרים דקות כבר היו ערוכים להגנה. האנשים שהגיעו ראשונים לעמדות ירו אש מכוונת ואפשרו לחבריהם להגיע לעמדותיהם. איש מהם לא נפגע, על-אף האש החזקה. גולן רץ בתחילה לעמדת-הפיקוד, לסייע למא"ז אלי למברגר, אחר-כך עבר למקום, ממנו הייתה תצפית על כל הסביבה. דיווח שוטף על מהלכי האויב קיבל מאריה אנגל (גל), קצין המודיעין של הגדוד השלישי, שעלה על רכס גבוה והודיע על ממצאיו באיתות לכפר-סאלד. 

אלי למברגר

חברי הקיבוץ התאוששו מהר מההלם והשיבו לתוקפים באש יעילה. התקדמות האויב נבלמה, האש הפרועה שלו נפסקה וצלפיו ירו על חצר הקיבוץ, כל אחד על גזרה. כדוריהם רדפו אחרי כל אדם שנתגלה. ברונו בוכהולץ, מפקד הקשר, ניסה להגיע אל תא-האיתות, נפגע מכדור בגב ונהרג. שני חברים נפצעו (בדיווח שקיבל בן-גוריון כתוב: "אצל הערבים הופעלה קבוצת צלפים מצוינת, שפגעו במתכוון בכל מקום".

 

ברונו בוכהולץ הקשר שנהרג במתקפה

 הבריטים באים לסייע

בשעה 7.30 בבוקר נודע בכפר-גלעדי על ההתקפה. הטלפון של כפר-סאלד היה מקולקל, הקשר בוכהולץ כבר לא היה בחיים וחניכיו לא הצליחו זמן מה להתקשר עם החוץ. קשר האיתות חודש בשעה 8.30, כשעה וחצי אחרי תחילת ההתקפה. אנשי הביטחון של כפר-גלעדי לא חיכו לפרטים המדויקים. הם נסעו אל ידידם הבריטי, מפקד גדוד-השריון שחנה במטולה, ודרשו ממנו להתערב. המפקד אמר להם שארבעה משוריינים כבר יצאו לכפר-סאלד, ושלח עוד ארבעה, אבל המשוריינים הבריטיים הגיעו אל הקיבוץ רק בשעה 10.30, מפני שמשמרות ערביים הקימו מחסומי-דרכים ועיכבו אותם בדרך. 

כשנראו ארבעת המשוריינים על הדרך רץ גולן לקראתם בין הכדורים, שעדיין נורו. היו אלה שני משוריינים גדולים, עם צריחים ותותחים של שתי ליטראות, ושני משוריינים קלים, "דינגו", עם מקלעי ברן. ישבו בהם קצין ואחד-עשר חיילים. מול השער הנעול הציץ מתוך הצריח של משוריין-הפיקוד קצין ג'ינג'י צעיר.

 – "מה אתם רוצים ?" שאל גולן באנגלית. 

– "מה קורה כאן? פתח את השער!" פקד הבריטי. 

– "לא אפתח. אני רוצה לדעת מדוע אתם באים ?" 

– "שמענו יריות ואנחנו רוצים לדעת מה קורה." 

– "אם אתם רוצים להביא תועלת, סעו עם המשוריינים שלכם לכיוון קיבוץ שמיר ותפסו את התוקפים מן האגף." 

– "לפי ההוראות עלי להיכנס לקיבוץ," הסביר הקצין. 

– "ארשה לך להיכנס רק אם תודיע בפירוש שכוונתך לעזור, ואם תקבל הוראות ופקודות ממני." 

– "מי אתה?" 

- "אני המוכתר, והתנסיתי בקרבות מלחמת העולם השנייה." 

– "או-קיי, אני מתחייב."

 גולן פתח את השער – שהבריטים יכלו לפרוץ אותו במשוריינים בקלות, אילו רצו בכך – הציב את המשוריינים במקומות טאקטיים, מול ריכוזי התוקפים, ונתן לחיילים הוראות על-פי המינוח הבריטי. החיילים טיווחו את תותחיהם על-פי הממצאים שקיבל גולן מגל באיתות, נתנו להתקפת הערבים את מכת-החסד ומנעו את התארגנותם להתקפה מחודשת. בחיפוי אש התותחים והמקלעים של הבריטים עלו גולן וחוליות אחדות מחברי כפר-סאלד על הרכסים שמעבר לגבול. אלפי תרמילים העידו על שפע התחמושת של האויב; התוקפים לא נראו. הם כבר היו רחוקים, מעבר לגבול סוריה. ב"תזכיר לענייני ביטחון של משק כפר-סאלד", שנשלח לבן-גוריון, כתוב: "לצבא הבריטי היה חלק גדול בהשקטת המצב. ממהלך הקרב התברר שנוכח עדיפותו הטופוגראפית של האויב והשימוש בנשק קל נגד נשק כבד לא אנחנו היינו אלה שהכרענו את הקרב." 

בהתקפה על כפר-סאלד נהרג יהודי אחד וארבעה נפצעו. אנשי הצבא הבריטים הובילו במשוריין שלהם אישה הרה, פצועה (זו הייתה לוטה אהרון, בהריון עם דודו) לבית-החולים. מהתוקפים נהרגו עשרים וארבעה ונפצעו שישים ושבעה. כל הפצועים אושפזו בבית-חולים בדמשק. 

הדרך לשמיר

כל משך ההתקפה היה קשר אלחוטי בין כפר-סאלד ובין קיבוץ שמיר, שבו היה ממוקם בסיס-אימונים לטירוני הפלמ"ח. חברי שמיר הציעו לגולן לשלוח אליהם חמישה-עשר לוחמים לעזרה, אך הוא סירב לקבלם מחשש שייפגעו בדרך. מִפקדת-הנפה שלחה כיתת חי"ש מדפנה לחסום את דרך-הנסיגה של התוקפים. 

ארבעה ימים לאחר ההתקפה נסע נחמיה גינסבורג, מזכיר החוץ של כפר-סאלד, לתל אביב, ודיווח לבן-גוריון: "היחסים עם הצבא היו מצוינים. הצבא עזב המקום בשעה 5, כי ב-6 עליהם להימצא במעונותיהם. (החיילים) היו באים אלינו בימים שאחר-כך. נחום דרש מהם להעביר השיירה שנתקעה במושב בית-הילל, והם עשו זאת." אילו ניסו התוקפים לפרוץ לתוך הקיבוץ ברגע ההפתעה, אמר גינסבורג, היה המצב קריטי. הוא הציע לבן-גוריון למנות את גולן למפקד הגליל העליון (נפת תל-חי), אך בן-גוריון כבר הועיד אותו לתפקיד קצין התכנון של חטיבת הדרום ("גבעתי"). 

לשבירת ההתקפה על כפר-סאלד סייעו הכוחות הניידים שבמרחב, חוליות הפטרול של אנשי הקיבוץ והמשוריינים הבריטיים, וכן סייעה לכך נכונותו של המפקד הבריטי לקבל פקודות מאיש ה"הגנה".   

אחרי 9 בינואר נקשרה רעות בין החיילים הבריטים ובין חברי כפר-סאלד. הקצין הג'ינג'י ומשורייניו ביקרו בקיבוץ יום-יום, ולעיתים נלוו אליו קצינים בכירים ממנו. הם קיבלו בקיבוץ שמנת תוצרת-בית וקפה עם קצפת, בגלל חוסר אפשרות לשווק את החלב. פעם נתן הג'ינג'י לחברי כפר-סאלד משוריין "דינגו", לנסיעה אל בריכות-הדגים שהיו ליד כפר ערבי, במרחק ארבעה קילומטרים מהקיבוץ, ופעם ביקר בכפר-סאלד מפקד-הפלוגה הבריטי, הצביע על שני מגדלי-בטון ואמר לנחום גולן: "אני בטוח שאתם מחזיקים פה מכונות-ירייה!" 

"ותהיה בטוח שאני לא אראה לך מה יש פה," השיב לו גולן. 

הבריטי חייך ולא אמר דבר. 

ביום ההתקפה ואחריו ראו הקצינים הבריטים נשק רב בכפר-סאלד, הרבה יותר מהנשק הלגאלי של תחנת-הנוטרים המקומית, ולא דיווחו על כך לממונים עליהם. הבטחתם של שלטונות המנדט לבן-גוריון ולגולדה מאיר לא לחפש אצל יהודים נשק המשמש להם להגנה, התקיימה, לפחות בכפר-סאלד. 

נחום גולן, ויקיפדיה

אחרי ההתקפה קיבל נחום גולן הוראה להצטרף לחטיבת "גבעתי", אך חברי הקיבוץ לא הסכימו לוותר עליו והוא קיבל את דין הקיבוץ. באמצע פברואר קיבל פקודה להקים – יחד עם משה מן (מונטג') – חטיבה חדשה בצפון, ולהיות לקצין המבצעים שלה והיה ממקימי גולני.

👈מלחמת השחרור בכפר סאלד - זכרונות בת תשע / רחל נחמני גליק 2018 - לקריאה

רישום של כפר-סאלד רחל שניר

לעוד כתבות מרתקות בבלוג - לקריאה