הארכיון והמוות / היידי עפרון

טראח. ישר לפנים.
כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה...

נשימה עמוקה.
יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו.




משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים.
מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו.

מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו.
בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים.
אבל שיעורי מוות?
הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו.
הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו.

ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים?

אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי.
למה?
אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה...
וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת.
ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ולעשות כרטיס אדי כי חלק מההתמודדות עם הבעיה הוא להכיר בה ואפילו לכתוב אותה.
אז אם אתם פוגשים אותי היכן שהוא,אתם מוזמנים לשאול אותי בתוכחה אם כבר עשיתי כרטיס אדי.

אבל למה בכלל הגעתי לנושא המוות?
כי בשבועיים האחרונים נפטר בחור צעיר בן כארבעים בקיבוץ (בנו של גרשון שפע השחיין הידוע ומדריך השחייה הנפלא). ואחריו נפטרו עוד שלושה אנשים.
העצבות שורה על הקהילה ואני לא אומרת את זה סתם.
מעין ערפילי עצב עדינים שטים להם בשבילי הקיבוץ.
העוצמה של הרגשות - הכאב, העצב, החום והאהבה יוצאים במלוא הדרם החוצה.





והקשר לארכיון? הכל קשור.
דוריס שפע שבעלה נפטר הייתה אחראית על כל החלקים הטכנים בנושא ההלוויות בקיבוץ. בעיקר להיות בקשר עם המשפחה ולארגן את הכל. תפקיד קשה לכל הדעות ואתה תוהה על תעצומות הנפש המאפשרות לבן אדם לעשות תפקיד כזה.
בחודשים האחרונים כשהיה מופיע לי על צג הנייד השם דוריס, תמיד חששתי כי זה אומר שמישהו נפטר.
השלב הבא אחרי הטלפון הזה היה ללכת לארכיון ולבדוק האם בתיק האישי של אותו אדם יש קורות חיים או כל מסמך אחר שהמשפחה יכולה לקבל כדי להקריא בהלוויה.
התיקים האישיים של האדם נשמרים במקום מסוים בארכיון ואז כשאותו אדם נפטר התיק עובר לאזור אחר בגנזך שלנו, לאזור ההנצחה.
יש כאלה עם תיקים עבים, במיוחד אם היו אנשי ציבור או אנשי עט ויש כאלה כמו סבא שלי שנפטר לפני 20 שנה והתיק שלו לצערי כה דקיק.
גם האלבומים אוצרים בתוכם תמונות של אנשים שנפטרו אבל יש גם תמונות של אנשים חיים והיפה הוא שתמיד זה יהיה כך החיים לצד המוות.
הארכיון הוא מעין מקדש הנצחה לאנשים, אירועים וזכרונות.

לפני כמה זמן אמרה לי חברה שבמערב לא מכינים אותנו למוות, ואילו במזרח ששם ביקרה כמה פעמים בשנים האחרונות כל החיים הם סוג של הכנה למוות.
והנה אני כותבת וכותבת על המוות ולא מבינה אותו בכלל.
ואם לכתבה הזו אין רצף קוהרנטי עמכם הסליחה...




והנה שיר יפהפה לסיום (התוודעתי אליו בקורס נאמני ארכיון של תנועת המושבים):



עוד מעט לא יהיה את מי לשאול / יוסי בנאי

עוד מעט לא יהיה את מי לשאול
אם כל מה שהיה,
באמת היה.
או שאולי, מי יודע,
זו בדיה.
עוד מעט לא יהיה את מי לשאול,
אם הרוח הייתה רוח,
ומה היה צבעו של הזמן,
איזה טעם היה לחגים...
ילדים שואלים
ואנחנו עומדים
עם שקי זיכרונות מלאים
בסימני שאלות,
בערפל סמיך
וכל כיסי הלב ריקים
מתשובות.
עכשיו קיץ גם בחוץ,
גם בפנים.
אחר כך יבוא הסתיו,
ויביא איתו את רוחות
החורף הגשום והקר
הבלתי צפוי,
והכול כך מוכר.

שלכם כתמיד
היידי עפרון

תגובות

  1. אוהבת את הנושא וגם את סגנון הכתיבה.
    הבלוג שלך הוא כרטיס ביקור יפה גם לגבעת חיים איחוד וגם לארכיונים בקיבוצים ובמושבים גם כן.
    ישר כח

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה! תגובה כזו מחממת את הלב ומעודדת לעשייה!

      מחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סדר זה סדר... / חנוש מורג

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

טעימות לשבועות!

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!

חלקת הדשא האלוהית / היידי עפרון

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע / היידי עפרון

זיכרונות ילדות מכיתת גפן / אראלה בורנשטיין (לברון), 2017

מי אני ומה שמי?

חוכמת ההמונים וגם קצת עוגמת נפש / היידי עפרון

ממלכה של מלכות / חנוש מורג