מי אתה צפרדי? היידי עפרון

יום אחד הופיעה על שולחן הארכיון בובת יד מרוטה בצבעי שחור, לבן ואדום - צפרדי שמו. 

לבושתי, כנכדה שלא גדלה פה, לא הכרתי אותו. 

טל בירן הביאה אותו מבית אמה אסתי, ואם טל בחרה להביא אותו - בוודאי הייתה לו משמעות מיוחדת. כך יצאתי בעזרתה של חנוש למסע לגלות את סיפורו של צפרדי.

אסתי עם צפרדי - פעוטון מירהלה 1987-1990 

אך אי אפשר לספר על צפרדי בלי להתחיל באסתי, האישה שהפיחה בו חיים. 

בתחילת שנות ה-80 הגיעה אסתי לקיבוץ עם משפחתה, והביאה עמה את אהבתה העמוקה לחינוך ולמוזיקה. במשך שנים רבות חינכה כיתות א', לימדה דרמה לילדים ולמורים, בבית הספר היסודי ובתיכון. כשסיימה את תפקידה כמחנכת, הקימה את מרכז המוזיקה - עולם קסום של צלילים ושמחה שהעניק אושר רב לילדים ולהוריהם.

באחד מחגי החנוכה אסתי כתבה על המשמעות של המוזיקה בחייה: 

...המוסיקה היא הרמוניה של אהבה

נגינה של סובלנות

היא שביל זוהר בים של חשיכה ופורענות

היא זוהרת ובכוחה לאחד, לשמר, לעדן ולענג.

בכוחה לגרום לנו להיות טובים יותר

ובתוך נשמתנו לחוש כשווים יותר.

המוסיקה היא האור שלי ולכם היא מוענקת

לכם קלות היא נושקת - 

בשיר ערש קודם השינה

ובמוסיקפה מהביל בקונצרט שהוא פנינה

בחינוך ילדיכם לעדנות ונגינה

ובשירה צלולה זכה ורעננה.

על חשיבות המוזיקה בחינוך הגיל הרך לפי משנתה של אסתי, אפשר לקרוא בראיון שערך איתה ארנון לפיד בשנת 1989 – 

""בכל אחד", היא אומרת, "טמונה מילדות יכולת מוסיקלית. עלינו רק לדעת לגרות את הילדים ולחשוף אותם לחוויית הצליל והתנועה. התינוק ניחן ביכולת שמיעה כבר כעובר ברחם אימו, בגיל חמישה חודשים. נעשה ניסיון שבו השמיעו לעובר כשהיצירה מוסיקלית באמצעות אלקטרודות שהוצמדו אל בטן האם. כשנולד, הגיב מיד ליצירה ההיא, ונשאר אדיש לאחרות. בעוד ההתפתחות המוטורית מישיבה להליכה היא ספונטנית, הדיבור, המימיקה והתנועה – לא. לגורם המתווך יש כאן, איפוא, משמעות רבה. בשתי השנים הראשונות לחייו של התינוק קיימת אצלו הנכונות לדיבור, ויש חשיבות עצומה לגירויים. המימיקה והתנועה עובדים על מערכת שלמה. ראשית החינוך המוסיקלי הוא בשיר הפשוט שמשמיעה האם לתינוקה כשפניה אליו. שלא ביודעין, היא מסייעת בכך לפיתוח כשרונו המוסיקלי. בכך היא, כמובן, משדרת גם חום ותשומת לב.

"המשכו של החינוך המוסיקלי בפרישת עולם הצלילים. יש לחשוף את התינוק בצורה זהירה ומדודה להתנסויות המוסיקליות. לכך יתאימו כלים ומכשירים שונים. בשלב מתקדם יותר, יוכנסו קטעי מוסיקה להאזנה, המפתחים את חוש הקצב. טובה במיוחד היא מוסיקה מתקופת הבארוק, אם כי גם הרומנטית והקלאסית טובות. רצוי להתחיל מחצי דקה ולהגיע עד 5 דקות.

"מחקרים הראו שמוסיקה ותנועה מינקות, מסייעות להתפתחות הדיבור, יכולת הקשב, בקואורדינציה, האינטלקט, חוש הסדר, ההתמצאות במרחב, הזיכרון, הריכוז, ובהמשך בעזרת הרצף של המקצבים והתווים, גם הכנה טובה לקריאה, לתפיסת השלם".

וכך מגיעים אנו לצפרדי - שותפה הנאמן של אסתי בעשייה החינוכית. "צפרדי היה חבר וקולגה," מספרת טל, בתה של אסתי. "אמא העבירה איתו ובעזרתו שיעורים ומוזיקה, ואפילו הייתה משעשעת ומרגיעה בעזרתו את הילדים." עדות לחשיבותו ניתן היה לראות גם בימי השבעה, כשמבקרים הזכירו את צפרדי כחבר ותיק ואהוב.

טל גם הביאה לנו חוברת מקסימה – "חינוך מוסיקלי לפעוטות אסתי בירן 1989".

בתמונות אפשר לראות את צפרדי על ידה של אסתי מלווה אותה בפעילויות.

האם אתם זוכרים את טָפָה טֶפֶה ?

אסתי בירן הקנתה חינוך מוזיקלי לדורות של ילדים. המקצב טָה-פָה-טֶה-פֶה שנאמר תוך כדי מחיאת כף מזוהה איתה משום שבאמצעותו נהגה להקנות משמעת לילדים.                    

תלמידים של אסתי מספרים עליה:

אפרת מורג - קשה לי להגיד במילים מי זו אסתי, אסתי היא יותר תחושה, היא אנרגיה, קשה להסביר במילים מי היא הייתה בשבילי. עיקר הזיכרון שלי ממנה הוא ענין רגשי, אוהב, תומך, רגוע. זה מה שהיא הייתה. היא הייתה בן אדם שעושה משהו טוב ונעים להיות בסביבתו, היה לה חיבור ישיר לילדים, היא הייתה אוהבת ילדים.

אני זוכרת את הטיולים איתה, את המשחק עם הבובות, את אין-שם ועוד מישהי ששכחתי את שמה. אני זוכרת את הנגינה שלה בחליל בשעה של רגיעה, אני זוכרת הליטוף הנעים עם מטפחת המשי בשעה שאנחנו מניחים את הראש על השולחן כדי לנוח. אסתי באמת אהבה ילדים והם אהבו אותה. 

ניר הורוויץ - אסתי ידעה לתת יחס אישי לכולם, כל ילד קיבל ממנה ליטוף אישי. הייתה לנו שעת רגיעה וכולנו הנחנו את הראשים על הולחן והיא עברה ונתנה ליטוף לכל אחד ואחד, והיום כשאני חושב על זה כאבא, אני עוד יותר מבין עד כמה משמעותית הייתה אותה נגיעה רכה, אותו ליטוף. איך היא הבינה שכל ילד זקוק למנת ליטוף יומית, זה משהו שאני יודע להעריך היום מאד. 

זכור לי סיפור קטן עליה ועלינו שגם מלמד הרבה בעיקר עליה. מצאנו את האופנים שלה מקולקלים, ורצינו לתקן אותם. היינו קטנים ולא היה לנו מושג איך מתקנים פנצ'ר, מלבד רוני שהיה קצת יותר 'מומחה' מכולנו. היא כל כך התרגשה מהמעשה הזה ופירסמה אותו באחד הפרסומים של הקיבוץ, ובמיוחד הזכירה את רוני, רצתה כאילו להדגיש עד כמה לכל ילד יש התחום החזק שבו הוא טוב. אנחנו נורא התרגשנו מכך...

מוזמנים לחלוק איתנו חוויות מאסתי ומצפרדי.

חינוך מוזיקלי עם אסתי בירן בגיל הרך - פעוטון מירהלה 1987-1990 ליאן פולק

לדף של אסתי

לכתבות נוספות בבלוג