רשומות

התקליטיה של אילזה ופרי / אפרת אשל

תמונה
בקיבוץ שבו גדלתי היה מקום קסום 💫
התקליטיה של אילזה ופרי 🎼.
התקליטיה היתה בשבילנו המקום הכי מיוחד
והיינו מאושרים תמיד להגיע לבית הקטן והחם שאחד מחדריו הפך לספרית תקליטים מהחלומות.
כשהגעתי לצילום של קוטנר, נעמדתי בחדר העבודה שלו מול מדפי התקליטים העמוסים ולרגע הרגשתי שהתקליטיה הקסומה של אילזה ופרי כאילו מצאה שם בית חדש.
גם בחדר העבודה של  קוטנר יש אלפי תקליטים שמסודרים על מדפים מדפים מהרצפה ועד לתקרה.
גם שם יש את אותה אוירה קסומה.
סיפרתי לו על התקליטיה והוא הקשיב.
ולרגע אחד אני הפסקתי לצחוק ויואב הפסיק לעשות לי פרצופים מצחיקים, אבל רק לרגע.

בקיבוץ שבו גדלתי היה מקום קסום 💫
התקליטיה של אילזה ופרי.
ושמחנו להגיע לשם ולמצוא ראשונים את התקליט הכי שווה, הכי עכשוי, התקליט ההוא מהטלויזיה, מהפינה הכל כך משפיעה, הפינה של יואב קוטנר ב״זהו זה״.
צילום שכולו כיף והמון צחוק עם יואב קוטנר הגדול.
״מתי בפעם האחרונה״ של שיר זיו 😘
שישבת של ישראל היום
תקראו, התקליט והחולצה כבר בדרך אליכם...

לכתבה



לדף של אילזה ברונר




מפתחות הסובארו / היידי עפרון

תמונה
סיפור נחמד שנקרה בדרכי יום אחד (זהו טבעם של סיפורים טובים. הם פשוט פתאום מופיעים).

ארחנו בארכיון כיתה נחמדה משפרירים שבאה לעשות פרויקט מרתק על תיעוד עצים בקיבוץ כחלק מפרויקט ארצי.
מנהל חוות הנוי - רז אליה, מלווה אותם בפרוייקט וגם הוא נכח במפגש.
במהלך הפגישה הסתכל רז על חדר הארכיון ולפתע צד את עינו מתקן המפתחות של רכבי הקיבוץ.


פעם היה כאן צי רכבים, כשעוד לא היה לכל אחד רכב פרטי... צבי פלבר טיפל ברכבים, אחר כך - אבי ברוך במשך תקופה ארוכה, ואחר כך מאיר נחמני, ואחריו  - יוסי חי (החתן של אבי ברוך - הכל נשאר במשפחה...), העושה זאת בנאמנות עד היום. רינה נבון גם השתתפה במאמץ למשך זמן.




היום יש מעט רכבים וכדי לקחת את אחד הרכבים ("להוציא רכב") יש מתקן אלקטרוני-אינטרנטי שממנו ניתן לשלוף את המפתחות בהרשמה מראש.

הקיצר... רז גילה לנו שממתקן העץ הזה ניתן ללמוד הרבה ואפילו לעשות הקשר ארצי-היסטורי.


"אתם רואים שיש כאן בעיקר מכוניות סובארו"? ציין רז בפני הילדים. מסתבר שהיתה תקופה שעל הכבישים בארץ בעיקר נסעו מכוניות מדגם סובארו.
וכל זה למה? בשל החרם הערבי!
מדינות ערב נאבקו במדינת ישראל…

מה לנו ולאקזיט סודה? היידי עפרון

תמונה
פפסיקו רכשה את סודהסטרים ב-3.2 מיליארד דולר. 
ולא, אין לקיבוץ גבעת חיים איחוד מניות בסודהסטרים. 
היינו רוצים...

אבל זה תירוץ מצויין לבדוק ממתי יש סודה בחדר האוכל.
אני בכלל עברתי לקיבוץ בגלל שיש סודה בחדר האוכל...

ב1983 פינדה שפע מספר על הקמת המועדון ועל מכשיר הסודה הראשון:

"ב-30 בנובמבר 1958 נבחרה באסיפה ועדת מועדון שהרכבה האישי לא צוין ביומני. אך שלינה רובין וברוריה ורטהימר, הראשונה בין אימהות הבית, היו בתוך הועדה. התחלתי להתרוצץ בכל הארץ בחיפוש אחרי ציוד. עברתי בתל אביב בבתי קפה, ושאלתי אם אין מתקן סודה, שהחליפו אותו לגדול יותר, ואכן מצאתי דבר שכזה, ואם כי היה זה בחלקו חלוד, ודי פרימיטיבי, קפצתי על המציאה, וראו פלא: הוא שימש לנו שנים רבות מאד."

בנובמבר 1962 הופעל לראשונה מתקן סודה בחדר האוכל (הראשון)!

אפילו היה איור חמוד בעלון:


אחר כך היה גם מתקן לסודה בחדר האוכל השני, שקיים עד היום.

והיו כאלה (אולי עוד היום) שהיו מביאים בקבוק וממלאים סודה כדי לקחת הביתה.

והיו כאלה שהיה להם בבית סיפולוקס, להכנה ביתית של סודה (החברה שיצרה אותם היתה ישראלית)



לסיכום,
לפעמים הוא משפריץ עלינו בחד…

החופש הגדול של פעם / חנוש מורג 2018

תמונה
החום והגיל גורמים לך לא פעם להרהר – מה עשינו פעם בחופש הגדול? גם אז היה לנו כל כך חם? ואיך בכלל שרדנו קיץ בלי מזגנים? מבלי להיכנס לתיאוריות ההתחממות של כדור הארץ, בא לי להעלות זיכרונות, תרגיל טוב למוח ולכוח היצירה הרדומה, מה היו הבילויים שלי כילדה, מה אני זוכרת מהתקופה שכה חיכינו לה – החופש הגדול.

הדבר הראשון שקופץ בתור – הוא המספר 26. ולמה? זה המספר של ימי העבודה שבהם היינו חייבים לעבוד. תבינו – כבר במספר הזה טמון הקאץ', כי איך אפשר להרגיש חופש כשברור לך שמחצית ממנו אתה חייב להיות במסגרת קבועה לך מראש. ולא רק זאת, הייתה בעיה – מי יהיו הילדים שיסכימו לעבוד במחצית השנייה של החופש, את משק הילדים הרי לא סוגרים באוגוסט... כנראה שתמיד היו ילדים שאהבו לדחות את המטלות שלהם, והם העדיפו לחשוב בדרך של 'אכול ושתה'...

אחרי שתמה תקופת העבודה באו "חובות" מוכתבים אחרים – מחנה וקייטנה, וגם אם הם נחשבו ככיפים, לגביי, למשל 'מחנה' לא בדיוק נחשב כיף, הם היוו צו עליון, לא אתה קובע מה תעשה בימי החופש.
וכך נשארו להם שבועיים לבילוי כלבבך. כאן, היינו אדונים לזמננו. אני זוכרת, למשל,…

"כתב יד" / חנוש מורג

תמונה
מדפי הארכיון עמוסי המכלים ידעו זמנים טובים מאלו. היו זמנים בהם כל נייר, כל פתק נשמרו, נגנזו לדורות הבאים. היום רוב החומרים נשמרים בצורה דיגיטלית, ובכך נמנע הצורך בשימוש מיותר ובזבזני בנייר. 



עם היעלמות הנייר הולכים לאיבוד – החומר, המראה, המגע, הריח שהם חלק משמעותי בשימור הזיכרון. אמנם הכללים לא תמיד חד משמעיים, ובין הארכיונאים שוררת גם אמירה ברורה – לא לוותר על השימור של הדף הכתוב. בארכיון שלנו אנחנו נהוגים בדרך האמצע – מכאן ומכאן, כעין פשרה.

החשיבות שאנחנו רואים בשימור הנייר יש לו משמעויות רבות, גם מעבר לאלו שהזכרתי. וקודמת לכולן היא מידת האותנטיות. כדי לא להתרחק לגמרי מן המקור, וכדי לא להיות ארכיון שכולו על טהרת הדיגיטציה, יש לנו נוהג: מידי פעם כשמגיע פתק, כתבה או כל מסמך אחר הכתוב בכתב יד אישי של החבר אנחנו מתייחסים אליו כמעט ביראת קודש – והוא מבחינתנו "חומר נדיר". אנחנו מתייקים אותו לתוך התיק האישי של החבר. נדמה לנו שבכך ניתן למקור את הכבוד שלו, ובכך גם ניצור כעין פסיפס של כתבי יד של החברים שחיו כאן.


בהיותנו ילדים לוח המודעות היה סוכן התקשורת החשוב של החצר הקיבוצית. יכולת ל…

מחר משחק כדורגל אליפות, תבואו?

תמונה
שישי הקרוב 15.6.18 הפועל גלי ג"ח במשחק על האליפות. חייבים ניצחון ולקוות למעידה של המוליכה. נפגשים ב-16:00 באיצטדיון. בירות, קרטיבים ופינוקים עלינו! המודעה הזו לגבי המשחק החשוב מחר, הזכירה לנו את הטקסט הנהדר שהקלידה לאחרונה מרים ארזי.

הצד האפל של הכדור / א. ל.  תגובות של חברים, חומר למחשבה ביום חג
מתוך החוברת 40 שנה ל"הפועל גבעת חיים"' 1975 מקור: פמפלט?

"אוף, כמה שאנחנו נהדרים! אנחנו, הלוקאל-פטריוטים של גבעת חיים, נלחמים עד חרמה בכל מיני דפיניסטים עלובים, מתיוונים, מתחסדים, המתנכרים לכור מחצבתם, זורקי אבנים לבאר ממנה שתו. איננו מתעסקים בקטנות של תרבות ורוח בקיבוץ. יאללה! יאללה. "מהו עולמה של ספרות לעומת זעקתו של שחקן כדורמים נאמן?" אנחנו, בפרפראזה על דבריו של ז'.פ'.סארטר...


בחורף, בצהרי שבתות אנחנו נוטלים כסאות מתקפלים ויוצאים אל מגרש הכדורגל. לא טכניקה של שחקנים היא המעניינת אותנו, או טקטיקה של המאמן. אפילו מספר השערים שספג היריב לא "משגע" אותנו. כי בסתר לבנו תקווה לראות איזה "אקשן", מכות, כמה סטירות או אגרופים...

אנחנו …

איפה איפה הם, הצריפים ההם? / חנוש מורג 2018

תמונה
בעבודה השגרתית בארכיון יש גם מבצעים קצת יותר מיוחדים ומשמעותיים. באחד מהם אנו עוסקים כעת – סריקת כל הפלקטים שנעשו כאן במשך השנים. לא צריך להיות ידען גדול כדי לנחש שאת רובם עיצבה, קישטה וכתבה אגי ורדי. אין ספק שהיא מאלה שכתב ידם, במובן הרחב של המילה, יישאר כאן לדורות הבאים. פה ושם יש גם כישרונות נוספים, ותמיד מרגש לפגוש עיצוב מיוחד ויוצא דופן, ויש לא מעטים, כי הרי כישרונות לא היו חסרים כאן: ארנון, גדי, נילי, נגה ועוד...

ההתרגשות הזו גם מלווה לא פעם בתמיהה – מה, כאלו היינו? קצת פתטי לפגוש בתמימות שאפיינה את חיי הקיבוץ בשנים הראשונות שלו, אבל יש גם הרבה הערכה כשרואים כמה ערכיים ניסינו ורצינו להיות. חוגי למידה, ירח עיון, הרצאות על נושאים חובקי עולם – חברה סקרנית, יצירתית. ניכר שהיו כאן פעם אנשים שתחומי העניין שלהם היו מאד מגוונים. איפה היום ישב ציבור חברים לשמוע דברים מפי חבר כנסת (ברוך אזניה שהיה גם חבר קיבוץ) על הנעשה בארץ ובעולם בתחום הפוליטי והכלכלי? וכן, היו אנשים שרצו לשמוע ובאו בערב שבת, וישבו בחדר האוכל הישן כדי "לרכוש דעת". בין כל המגירות שהוצאנו לסריקה הייתה מגירה של מפו…

מלחמת השחרור בכפר סאלד - זכרונות בת תשע / רחל נחמני גליק 2018

תמונה
ב-29 בנובמבר 1947, יום אחרי שמלאו לי 9 - בצריף האטרניט הפיצפון של הורי, הצטופפו חברים רבים סביב רדיו ״פיליפס״ קטן שהיה היחיד שקלט גלים קצרים. הם האזינו לישיבת האו״ם בלייק סקסס, ניו יורק, שהיתה אמורה לחרוץ את גורל 'תכנית החלוקה של א"י' שפירושה הקמת מדינה יהודית.
הם עקבו אחר מניין הקולות אחד לאחד; וכשהתקבלה הצעת החלוקה, נשמו לרווחה והתרגשו מרוב שמחה (לא צהלו - הרי רובם היו ייקים!). האירוע חי בזכרוני, למרות שכלל איני בטוחה שהייתי נוכחת בו וסביר להניח שניכסתי לעצמי את סיפורי הורי. לא ידוע לי אם גם בכפר סאלד - כמו במקומות רבים בארץ - פרצו בריקוד הורה סוער לשמע החלטת האו״ם.


מה שכן ידוע לי הוא שהתכוננו בדאגה לבאות:
סלעים - שלא היה מהם מחסור בכפר סאלד - נערמו בחצי עיגול והיו לעמדות הגנה ממוקמות מסביב לקיבוץ. הקיבוץ כולו חולק לקטעי הגנה. המקלטים עדיין לא נבנו.


כעבור ששה שבועות, ב-9 בינואר 1948 הותקפה כפר סאלד ע״י הצבא הסורי; היישוב הראשון שהותקף ע״י צבא ערבי סדיר (עד אז היו התקפות של כפריים, וקרבות עם כנופיות).
הייתי בכיתה ד׳ ושעת-העבודה שלי הייתה בגן הילדים. בין שבע לשמונה בבוקר…

רק תמונה אחת... היידי וחנוש

תמונה
לציון שנת ה-70, לתערוכה וירטואלית של ארכיונים ישראליים, נתבקשנו לבחור פריט אחד מתוך האוספים שלנו - הפריט הנבחר יכול להיות מכול סוג וחומר, בעל ערך היסטורי, לייצג חשיבה מקורית ולשקף לדעתנו את 70 שנות ישראל בהקשר של יישובנו.

אין מה להגיד, זו משימה לא פשוטה והבחירה הייתה קשה.

אותגרנו.

שוטטנו נבוכים בין התמונות של בן גוריון בטקס אבן הפינה בשנת 1952; הנפת דגלים (ישראל והדגל האדום של הפועלים...) של המחזור הראשון באותו הטקס; לקומנדקר של לווית הבנים אחרי מלחמת יום כיפור; לעובד השדה ששרד את התופת באירופה ואיבד את בנו במלחמה; ועד לתמונת כל הקיבוץ על המדרגות במרכז הקיבוץ ב-2012 כשהקיבוץ בן 60.




רצינו לשלב כמה אמירות ולא ליפול אל הבנאלי.
לאו דווקא ללכת על דגל ישראל וכובע טמבל, ולנסות לצאת מהמסגרת של תמונות שמייצגות קיבוצים - החצר הקיבוצית, חצר הגרוטאות, לינה משותפת, חדר האוכל, גיוסים וכו'.




ורצינו גם להיות אופטימיים (לפחות לא הפוך) ולחבר את הראייה הארכיונאית באותה תמונה.

ורצינו גם... שהתמונה תביע סיפור, ושלא נצטרך להסביר אותה.

כמעט התייאשנו.

אבל למזלנו עוד השקענו קצת זמן חשיבה, וסיעור מוחות.

שחזו…