פוסטים

יציאת מצרים שלי / סיפר גרי בר-שלום בשנת 1989

תמונה
  לכל עולה יציאת מצרים משלו. לא חשוב אם היציאה היתה מרצון, מתוך תשוקה ל"ארץ חדשה אתה היום עובר!" או מתוך מנוסה מפני צר ומפני רוצח. ואינני יודע אם לברכה או לקללה היתה לנו העובדה שלא קם לנו משה רבנו ולא הוביל אותנו במדבר 40 שנה כדי שכובשי הארץ יהיו רק כאלה שזיכרון "סירי הבשר של מצרים והדגה שביאור" יהיה זר להם ולעומת המדבר האכזר "זבת חלב" ארץ זו. ארץ ישראל העניה והצרה, ארץ ללא אוצרות טבע וללא מים זורמים, ארץ זו תהיה כגן עדן ובאמת ארץ זבת חלב ודבש, ותמיד תמיד כשאני נוכח בין אנשים הזוכרים בגעגועים, מה טוב היה "לנו" שמה ו"בבית", איזה סדר ואיזה נקיון נראה ברחובותיה של בוקרשט או מוסקבה - האם זה לא בדיוק דברי הרוטנים נגד משה? בדיוק כפי שהעבדים מארץ גושן שכחו את סבלנות העבדות וכל הרעות שעשו להם נוגשיהם וזכרו את סדר ואת הנקיון "אצלנו בבית" - הבית שהקיא איתם.   והנה אפיזודה מ"יציאת מצרים שלי". אוקטובר 1933. ידידי ואני עולים על אוניה איטלקית ששמה "אדריה". תחשבו על כך - אוניה איטלקית פשיסטית של מוסוליני ושנינו ס

אז מה קורה אצלנו בארכיון / היידי עפרון

תמונה
הבלוג שלנו מרגיש קצת זנוח, ואין פלא - חודש וקצת לא כתבנו. אמנם המוני אדם לא צבאו על פתחנו בדרישה לטקסטים נוסטלגים, אבל בהחלט שניסתי מותנינו כדי לכתוב קצת מה קורה בארכיון. חלוצות סביב יום האישה העלנו לפייסבוק כל פעם סיפור אחר של מייסדת חלוצה של הקיבוץ.  איך נבחרו הדמויות?  באופן אקראי, לפי מה שהיה מענין בדף ההנצחה שלהם, וגם לפי בקשות של בני משפחה. בקשות של בני משפחה זה תמיד מרגש ונעים, כי אז יש לנו קשר עם הציבור ואנחנו לא פועלים בחלל ריק.  כמובן שהיו כאלה ששאלו - אבל איך לא העלתם את... לצערנו לא ניתן להעלות תמיד את כולן/ם וצריך לקבל את זה.  בסוף הכתבה מספר ציטטות של חלק מהנשים. פעם היתה כאן שממה השבוע הייתי בחדר האוכל, ונפגשתי עם אחד הילדים מול ברז הסודה המיתולוגי. הוא התבונן בתמונה של חדר האוכל הישן ושאל אותי לגבי כל האדמה מסביב למבנה. הסברתי לו שכך זה היה פעם - שלא היה כאן כלום, ושאת חדר האוכל הישן החליפו בחדש, זה שעד היום משתמשים בו. כמה צמא ורצון יש לילדים לשמוע על מה שהיה כאן פעם. רק צריך לעשות את זה מותאם אליהם. כדאי לקרוא את מה שכתבה סער בר בעלון על משימת הבר מצווה. היא מסבירה א

מספרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי...

תמונה
לאתר עיתון "הארץ" יש קבוצת פייסבוק מעניינת שנקראת: "נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של הארץ". חברים בה כ-20000 חברים, והיא מנוהלת על ידי עופר אדרת ואייל גיל. מפרסמים שם לפעמים דברים ממש מעניינים.  לאחרונה פורסם שם פוסט נחמד על נוסטלגיה, והנה הוא לפניכם: על נוסטלגיה  מאת לילך צ'רנוביץ פעם אבל ממש פעם, ב1600 ומשהו גילה רופא שווצרי, שחיילים שוויצריים ששרתו בחו״ל חלו במחלה קשה מאוד שכללה עייפות, חום,  נדודי שינה, בעיות עיכול. הוא מצא שהמחלה נגרמת בשל געגוע קשה למולדת שלהם.  הוא קרא למחלה נוסטלגיה. בהתחלה חשבו שהמחלה היא נחלתם של השוויצריים העדינים בלבד, אבל שנים אחרי גילו מקרים דומים במקומות אחרים בעולם.  ואז בתחילת המאה ה20 השתנה היחס למחלת הנוסטלגיה והיא נתפסה כמצב נפשי, המייצר תחושות קשות. מאוחר יותר שוב השתנה התפיסה. וכעת נוסטלגיה הפכה לדבר הזה, שאם חווים אותו מרגישים תחושות טובות, שיכולות לרומם, לעודד, לייצר רגיעה והתרפקות על העבר. עוד יותר מזה, נמצא שאם נזכרים בחוויות משמעותיות מהעבר אז ניתן להרחיב את ההערכה העצמית, לחוש צמיחה ואף לגרום לאנשים להיות נדיבים יותר.

תיקי יונינה / חנוש מורג

תמונה
בין מכלי הארכיון נחו להם בשקט וחיכו ליומם המסמכים הישנים של יונינה טלמון גרבר. הנוגע בהם מרגיש את אצבעות הזמן. בזיכרון אישי ופרטי שלי מימי ילדותי בראשית הקיבוץ, אני מעלה במעומעם דמות אישה עם צמה שחורה שמתארחת בבית של הוריי. זכרתי שקראו לה יונינה טלמון. ידעתי שהיא עושה מחקר בקיבוץ, ובו היא מראיינת את חברות הקיבוץ. הכל קרה אי אז בשנים הראשונות של הקיבוץ בשנות ה-50 המוקדמות. כעבור שנים מעטות היא נפטרה, ורבים התאבלו על לכתה של חוקרת צעירה ומבטיחה מהאוניברסיטה העברית. השנים עברו ועימן גם נשכח ממני אותו אירוע.  כשהגעתי לעבוד בארכיון גיליתי את התיקים של המחקר של יונינה על מדפי הגנזך. אלה הכילו חומרים שהתבססו על הראיונות עם חברות הקיבוץ, ועל תצפיות שעשו חוקרים צעירים בניצוחה של יונינה על עבודת הוועדות, הצוותים של הענפים ועל ראיונות עם מרכזי ענפים. עלעלתי בהם - פתחתי גם את הריאיון אם אמא שלי, אבל הבנתי שעדיף להשאיר את התיקים חתומים, עד שיימצא חוקר או חוקרת שיתעניין בהם.  לא תמיד זוכים חומרי המחקר לחזור לכור מחצבתם. כאן, כנראה, פעל נחמיה מאחורי הקלעים לכך שאותם חומרי מחקר יגיעו לארכיון שלנו.  מו

טיפוסים בגבעה - ציון חביב / ראיינו: מירהל'ה זיו ותמר בר-אילן

תמונה
בתוכנו 795, 8.6.2000   "אהבתי את העבודה, לא הרגשתי קושי ואני אוהב אותה עד היום" ציון חביב, בן 68 (נראה מצוין וצעיר!) נולד ב-14 במאי 1932, מה שמזמין קודם-כל מזל-טוב! בעל לנורית, אב לשני ילדים וסבא לנכד אחד. מוכר? מתחילים לזהות? כן, ציון – איש צוות הפרדס. ציון עולה לארץ מלוב ביולי 1949 בעלייה מסודרת, דרך תנועת הנוער בה היה חבר. עם קבוצת נער שהגיעו לשדה-אליהו, שם חיו כארבע שנים, כולל שירות צבאי בנח"ל. ב-1952 עלתה אימו. שתי אחיותיו הגיעו במשך הזמן לשדה-אליהו, לאחר שציון ביקש מהקיבוץ לקבלן ונענה ברצון. ציון ידע קרוא וכתוב עברית עוד בלוב, והשתלב טוב בשדה-אליהו. אלמלא הצורך לעזור לאימו, היה מן הסתם חבר קיבוץ. אך תסריט חייו נכתב אחרת. ציון חי בתחילה במעברה עם אימו, ואחר-כך בנתניה. את אשתו נורית הכיר במשתלת "מהדרין" ושניהם נעשו שם בעלי-מקצוע. מכאן גבעת חיים השתלבה בחייו, והוא בחייה. ב-1957 חיפשה גבעת-חיים "מרכיב" לכרם, שהיה אמור להחליף את הזנים. אל מרדכי שקדי, שהיה אז מרכז המשק, הגיעה שמה של נורית כמרכיבה טובה ויחד עם משה מוהר, איש הכרם, הל

ורדה לביא מביאה לארכיון צילומים שצילם רפי!

תמונה
בכל אפליקציה, תוכנה ושאר מיני שטויות דיגיטליות לפעמים מוצאים טיוטות...  והטיוטות - ריחן כריח מאפה מופלא שיצא זה עתה מהתנור. אז הנה דוגמה לטיוטה. מצאתי אותה בבלוג. לא ברור למה לא פורסמה. ורדה כבר לא איתנו (חסרה בשבילים). ואני בכלל רציתי לכתוב פוסט על בן גוריון. בוקר נפלא, ורדה לביא מגיעה ומביאה צילומים. ככה צריך להתחיל את השבוע ארכיון! ואם כבר, כמה מילים על רפי הצלם: "רפי הגיע לגבעת חיים איחוד מקיבוץ צרעה (שהיה בין מיסדיו) אחרי שהתחתנו ב-1959. רפי הגיע כבר עם מצלמה לקיבוץ, והחל לצלם. הוא אהב לצלם אירועים, ילדים קטנים ונופים, וגם חתולים... היתה לו המון סבלנות לחכות לצילום הטוב. הוא היה מפתח בעצמו במקלט שליד משק חי. יש לי הרבה תמונות שצילם בבית. במיוחד אני אוהבת את תמונה שצילם שבה מופיע אברך צעיר מחייך בירושלים." מימין: יצחק שקדי, נטע ברוך, רבקה ורדי, ורדה לביא, דינה כרמי, אגי ורדי שנות ה-70, לאחר כיבוש סיני מחזור י, טיול לירושלים בכיתה ח' מחזור י' עם ורדה לביא המטפלת מחזור כ"ה מחזור "סקרלטינה"... חיברו את כל הנערים ו

לא כל תולעת היא נחש ארסי / אדם הישראלי "בתוכנו" 1997

לפעמים מענין לקרוא מה נכתב אז, כשהאירוע היה טרי, ונשאל את עצמנו - מה למדנו מכך?   "קשה בלעדיך כי הלכת לי ומה שבינינו נגמר" ביום שלמחרת רצח רבין שודרו בכל תחנות הרדיו שירים עבריים ברצף. לאחר שהושמע השיר "קשה בלעדיך" של הזמרת שרון ליפשיץ, אמר השדרן בקול מהורהר "כל שיר מקבל כעת משמעות חדשה, הכל מתקשר לרבין, הכל נראה אחרת". אחרי המשפט הזה נדמה היה לי פתאום כאילו כל שיר אהבה ששודר, נכתב כקינה לראש-הממשלה המנוח. התחלנו לגלות משמעויות חדשות בכל דבר. כל סטיקר על מכונית הפך לדבר הסתה. כל ראיון עם איש שמאל הפך להתקפה. יצחק רבין ויגאל עמיר הפכו לנציגי שני מחנות אויבים שכל גוון אפור ביניהם לא אפשרי ומתנצל- או זה, או זה. ערכים הפכו קדושים או בזויים ומאורעות יומיומיים קבלו ערך מוסף היסטורי.שום דבר כבר לא מתקבל כפשוטו- הכל לאור הרצח, הכל לאור השינוי, לאור המשבר, הגילוי הנורא. הנטיה למצוא בכל מקום משמעויות נוספות ורבדים עמוקים ואפלים, הביאה עם הזמן להקצנת העמדות והגדלת הקיטוב בתוכנו. כבר אין מי שמצביע ביבי ורוצה שלום. אין דור שדורש שלום ואוהב את ארץ ישראל. שחור או ל

מוזיאון היה-היה באפיקים

תמונה
מפרגנים לארכיונים/מוזיאונים של קיבוצים - איזה יופי של עבודה עם הקהילה (אומרים שפרגון עושה טוב לעור הפנים) *מתוך הפייסבוק של ארכיון אפיקים כמה מפתיע ומשמח לראות שהדברים הפשוטים, הסיפורים והחפצים מצליחים עדיין לדבר לילדים שלנו. לרגע הפכנו לחלוצים וחלוצות, הכרנו חפצים ומושגים של "פעם", עשינו חידון פנטומימה על מקומות באפיקים ולסיום תצוגת אופנה וריקוד למנגינת "פה בארץ חמדת אבות" גירסת הראפ והקירל (גם אני למדתי היום משהו). תודה לאימהות שפנו אלי בבקשה לעשות פעילות במוזיאון ואתגרו אותי. זאת היתה חוויה נהדרת שפתחה פתח לרעיונות נוספים. "ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע" אז מה היה לנו היום? ילדי גן שקד לא ויתרו, וביקשו גם הם לבוא לבקר במוזיאון היֹה-היה. נפגשנו בשתי קבוצות וקודם כל ניסינו להבין מה זה ״מוזיאון״ ומה זה ״היֹה-היה״ ואיזה חפצים שומרים במוזיאון היֹה-היה. בעזרת חידון פנטומימה שהציגו האמהות והסבתות המלוות למדנו על חפצים מפעם: חולץ מגפיים, פְליט, כפכפי עץ למקלחת ונושא-אוכל (או נושא כלים). אחר-כך שיחקנו ב-2 קבוצות במשחק זיכרון שהכנתי לכבוד ילדי הגן.

"עוגה לחגיגה כפולה" דבורה הדר

תמונה
45 שנה עברו ואני זוכרת את היום הזה כאילו קרה אתמול.  זה היה בסוכות. כל הקיבוץ חגג במסיבת סוכות ואני ישבתי בסוכה שלנו בבית עם צירי לידה. בזמן הזה, בין ציר לציר, הספקתי לאפות עוגה נהדרת עם משמשים  לכבוד סוכות רבקה'לה רותם (מספר המתכונים הורוד הנהדר שכולם השתמשו בו). יותר מאוחר בלילה נסעתי לבית החולים ואיתי, חצי מהעוגה הטעימה. החלטתי לתת אותה לצוות הרפואי לאחר הלידה. הצוות אכל בהנאה מרובה מהעוגה ואני אמרתי "מי שבא לעבוד בערב החג - מגיעה לו עוגה!" (וכמובן שגם ביקשו את המתכון). באותו לילה גילי שלי נולדה, ומאז ארבעים וחמש שנה, אני אופה את אותה עוגה לכבוד החגיגה הכפולה. כל שנה בנינו סוכה והיות ואני שייכת למשפחת דקל - גם נטענו דקלים. עוזי, גדי, דבורה וגילי הדר,  ענת ועודד ברנע, רותי ושירן חי, צפרא ושרון מייקלס סוף שנות ה-70 גילי הדר בכל שנותיה של גילי בגן ביום ההולדת הייתי מביאה עוגה לגן לשמחת הילדים והגננות ומספרת את סיפורה של אותה עוגה. טיול לסיני  מימין לשמאל - תמי בן אור, דבורה הדר, ימימה שפע   טורט פירות של רבקה'לה רותם שש ביצים אחד ורבע כוס סוכר אחד ורבע כ

ספר התורה של קהילת וינה

תמונה
מה קרה לספר התורה של קהילת וינה ערב מלחמת העולם השניה, איך הוא קשור לחגלה, ואיך הוא קשור למשפחת בן אור בגבעת חיים איחוד? סקרנים? מוזמנים לקרוא... הכל התחיל כשדן שגיא מגבעת חיים איחוד (במקור מגבעת חיים מעבר לכביש) וחנה  חי בת למשפחת יוסלבסקי מוותיקי חגלה, למדו יחד בחברותא, וגלגלו את הסיפור מזיכרונותיהם עד שהגיע אלינו לארכיון... הקליד: יובל נקר בית הכנסת המשותף התקיים בצריף על גבול חגלה וגבעת חיים. הצריף שימש ביתם הזמני של משפחת לינדנפלד וכשעברו לבית הקבע, הפך הצריף לבית הכנסת. החלוצים החילוניים שהגיעו לארץ בעליות השלישית והרביעית והקימו את הישובים, לא גילו זיקה לדת. מספר שנים לאחר מכן עם עליית האנטישמיות באירופה, הזמינו החלוצים הצעירים את הוריהם שיצטרפו אליהם למפעל הציוני ויברחו מאירופה שעם עליית הנאצים הפכה מסוכנת ליהודים. משנה לשנה הצטרפו ליישובים שרק הוקמו ההורים שהגיעו מאירופה. בניגוד לדור החלוצים החילוני, ההורים שמרו על המסורת ובכדי לאפשר להם את שמירת היהדות, כפי שנהגו באירופה, הוקם בית הכנסת המשותף.  ב-1939 עם פרוץ המלחמה כשהבינו שלום וציפורה הפנר (סבא וסבתא של חנוך, עודד, יוסף ו

"ארכיאולוגיה מתוקה" / יריב אמיתי 2020

תמונה
לפני כמה שנים, ניגש אלי חבר טוב ואמר "... נשלחתי לנקות עליית גג ישנה ותראה מה מצאתי, יש'ך מה לעשות עם זה? כי אם לא, אז זה הולך לאשפה..."  באותו רגע הוא שם לפני קופסא מקרטון מתפורר (שבעצמה הייתה פריט ארכיאולוגי) ובתוך הערבוביה של קורי עכביש, רגלי תיקנים ואבק   מימי ראשית הקיבוץ, חייך אלי אוסף קטן ונפלא של עטיפות שוקולד וממתקים משנים עברו, ואני כחובב גדול של גרפיקה ישראלית ישנה, לא יכולתי להישאר אדיש לחיוך שכזה!  לפי מה שידוע לי העטיפות נאספו במסירות ע"י ילדי משפחת מיכאלי (כיום סבים וסבתות בעצמם) ועם הזמן נשכח ונשלח לגלות בבוידעם. כל מי שהיה פעם ילד, בעיקר בתקופה שצעצועים, ממתקים וקניות לא היו עניין של מה-בכך, זוכר את הריגוש שבלאסוף, להשלים סדרות, להחליף עם חברים ובעיקר- להתהדר ב"מציאה" נדירה ויוקרתית שתעלה את קרנו בפני שאר הילדים.  אז מה עושים עם אוסף כזה אתם שואלים?  מנקים מאבק, מוציאים את העטיפות הקרועות והמתפוררות (ועל הדרך מעניקים קבורה הולמת לשרידי התיקנים) וממסגרים בקפידה, ואתם מוזמנים לבקר לארכיון ולהנות מחתיכה קטנה ומתוקה של היסטוריה מקומית. ועכשיו

יש ערימה של חבר'ה על הדשא / חנוש מורג

תמונה
  יש ערימה של חבר'ה על הדשא,  במילים אלה תיאר מאיר אריאל את ההווי של בני הקיבוץ ואין מתאים מכך לתיאור האווירה בצריפים של חברת הילדים בקיבוץ.  כל כיתה שכנה בשכונה משלה, כשבכל אחת מן השכונות כיתת לימוד בנויה, כשלידה מבנים של מקלחת ושירותים, ומסביב להם שתי שורות צריפים לחדרי המגורים. כל השכונות ביחד היוו את הקמפוס החינוכי, כלומר, את בית הספר הקיבוצי ואת חברת הילדים שהיו שזורים אחד בשני. מגרש משחקים בבית הספר הישן בצריפים הלימודים, חיי החברה והמסיבות כולם התקיימו בתוך השכונה שמעבר לקו האקליפטוסים שהפריד בין הצריפים למבני הקיבוץ. בדרך כלל נאלץ המורה להתחיל את השיעור עם המעטים שהצליחו להקים את עצמם ישירות מן המיטה לכיתה. המחברות והספרים היו תמיד בתוך התא שבשולחן בכיתה, תיק בית ספר – מי שמע על דבר כזה בכלל...   את הצהרים בילינו יום יום בעבודה במשק הילדים. משק בית ספר, גילי צנגן, טלה אקשטיין  1981-1983 עבודה במשק בית ספר צוות גן הירק אתה יורד לצריפים? כך שאלנו אחד את השני בתום ארוחת הערב. את שעות הערב עד הארוחה בילינו עם ההורים, לעיתים רחוקות לקחנו את המחברת או הספר איתנו בערב לבית