ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

בעקבות אירועי שבוע שעבר נזכרתי שפעם ראיינתי את פרלמנט המים. הנה לפניכם הכתבה משנת 2015 "איך מגיעים"? שאלתי. "תלכי מכיכר הטרקטור מזרחה, מתחת לתחנה", אמרו לי. התברברתי, הגעתי למקום אחר שמטפל בדשאים לספורט. כשהגעתי לבסוף וסיפרתי שהתברברתי, אמרו לי שזה בסדר – יש אנשים שחיים המון שנים בקיבוץ ועדיין לא הגיעו לאזור הזה… התפאורה : יושבים מסביב לשולחן, שותים קפה, אוכלים עוגה. בצד זרוקים הרבה ברזים וצינורות של פעם. מאחור, המחסן המיתולוגי של המים שעדין ממשיך לתפקד. נוכחים ? יש קבועים ויש עו"ש מסביר גלעד כרמי. עו"ש? עוברים ושבים… ביום הפגישה נכחו: עמי רטר, גלעד כרמי, קובי באואר, גדי ורד, ראובן זיו, גדעון בר שלום (הבן של גרי שגר באליכין) ויוסי חי. נחום ידיד הגיע מאוחר יותר. לפעמים מגיע גם דן שגיא. המפגש עם הפרלמנט מתובל בסיפורי היסטוריה (מתאים מאד לארכיונאית…). גלעד כרמי היה הדובר הראשון, והוא סיפר על נטיעת האורנים מתחת לחדר האוכל. מי שנטע אותם היה ישראל הוכדורוף, אבא של חגי דור, שנסע לאזור בסוס ועגלה ושתל אותם עוד לפני הפילוג כדי למנוע סחף של חולות. כי למי שלא יודע, ה

יערה בן אור מתנדבת בארכיון ומקלידה. כעת היא מקלידה את חוברת הזכרון ליובל רפאלי. כותבת ומוקסמת מהאיש-נער-ילד שהיה. הנה סיפור קטן שמצא חן בעינינו ובטח גם ידבר אליכם. בהמשך גם טקסט שכתב ארנון על מפגש מחזור - שווה לקרוא! מימין יובל רפאלי לידו גדי בר שלום יובל רפאלי - משהו בקשר לאומץ-הלב שהיה לו.  לאחד הבנים היו סיוטים בלילות. היה נדמה לו שמחוץ לחלון בין השיחים, מתחבא איש מפחיד. יום אחד (זה היה בכיתה ו'), החלטנו לחסל את האיש ויהיה מה!  כמובן, אף אחד לא העז לצאת לבד, אז הוחלט שמעירים את יובל שישן בחדר אחר.  הלכנו והערנו אותו והסברנו לו את העניינים.  יובל יצא ראשון ואחריו אנחנו - כל אחד עם אבן ולפקודת "אש" זרקנו את האבנים לתוך השיחים.  בעיני כל הכיתה הוא נחשב להכי אמיץ, וכך זה היה.  בלי ספק - כי רק עם יובל העזנו לצאת והוא הלך באמת ראשון. *נכתב על ידי מישהו מקבוצתו של יובל, מחזור י"ג קבוצת ניצן לדף ההנצחה של יובל במשק ילדים מימין יובל רפאלי תחילת שנות ה-60 משמאל אליעזר לוסקי מחזור יג עם המחנך עמרם הישראלי והמטפלת ניצה גיל (יובל משמאל שורה שניה) אין עורכים פגישת מחזור בא"

המילה בדולח מעוררת בך צילצול נעים של שנדליר נוצץ גדול ומפואר. אבל לא במקרה של ליל הבדולח. קצת כמו שהיום מכנים נגיד את האזור מסביב לעזה – עוטף עזה.  ליל הבדולח או גם בשמו "ליל הזכוכיות המנופצות" הוא כינוי לפוגרום שהתחולל ברחבי גרמניה ואוסטריה בליל 9-10 בנובמבר 1938. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית, שבאה בתגובה על רציחתו של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס ארנסט פום רט ע"י צעיר יהודי.  בתי-כנסת נהרסו והועלו באש, חלונות-ראווה נופצו, החנויות הפרוצות נשדדו, ושברי הזכוכית כיסו את המדרכות. בתי היהודים הותקפו ובמקומות רבים נפגעו יהודים בגופם. נעצרו כ-30,000 יהודים, רובם אמידים ובעלי השפעה. העצורים נשלחו למחנות ריכוז, ושם היו קורבן ליחס מחריד באכזריותו מצד הס"ס. זו הפעם הראשונה בה נעשו פרעות ביהודי גרמניה בקנה-מידה כה נרחב, ולוו במעצר המונים. סרטון על ליל הדולח מצאנו מספר עדויות של חברי קיבוץ לגבי האירוע: אילנה צביון מהתקופה בגרמניה אני זוכרת זמנים יפים מאד. הייתה לי ילדות מאד מאושרת, עד שנת 38. כשהייתי בת 6. בשנת 1938, שרפו את בית הספר שלנו, בליל הבדולח. באנו למחרת

שנים רבות השתוקקתי להביע את עצמי ובעיקר את אהבתי לארץ ישראל. זה היה משהו משונה. ממש אהבה ממבט ראשון, מהרגע שירדתי מן האונייה, וזה מורגש גם בסיפורים. הרגשה שמעולם לא הייתה לי לגבי צ'כיה. לא היה לי שום דבר נגד צ'כיה, אני לא מאלה ששונאים את ארץ העבר שלהם, אבל, לא היה לי שום קשר. פה הרגשתי שייך מן הרגע הראשון שבאתי. ניסיתי לכתוב, וזה נראה לי כל כך שדוף, אז לא ידעתי מה לעשות.  אני, הלוא, עם ההגנה הסתובבתי בכל ארץ-ישראל. בכל פינה בארץ-ישראל. רציתי איך שהוא לומר את זה. ב-1954 הייתי בן 40, ואצל האנגלים יש פתגם: "החיים מתחילים בגיל 40"... אצל האצולה הבריטית גומרים אז את השרות הצבאי שלהם, ומתחילים לחשוב על נישואין וכך הלאה. ואצלי היה פתאום פתק על לוח מודעות בחדר האוכל, שמארגנים חוג ציור עם משה פרופס, אחד הציירים הידועים בארץ, שהיה אז חבר קיבוץ עין החורש, ומשום מה הייתה ביני לבינו כימיה מהרגע הראשון שנפגשנו, לא בתור צייר, בתור אדם לאדם.  החוג לציור בגבעת חיים איחוד - מימין לשמאל - רבקה רבינוביץ, נורית רפאלי, משה פרופס מורה-צייר, מדג'ה זליגר, שושנה פניגר, (?) היכן בקיבוץ מצוי

החזיקו חזק! אתם יוצאים למסע בעקבות יצירת אמנות יפה המוסתרת מתחת לשטיח בקיבוץ גבעת חיים איחוד, יש חנות יד שניה צבעונית וקסומה. מי שמגיע לחנות מסתובב לו בין פרטי הווינטג' ובלי משים דורך על ריצפת בטון שאת חלקה מכסים שטיחים. אם תבקשו מענת לוי, בעלת החנות, היא תרים את השטיח, ומתחתיו יתגלו שני פסיפסים גדולים ויפים של בעלי חיים וניכר מיד שיד אמן יצרה אותם. סיפורו של הפסיפס בשנת 1954 הונחה בקיבוצנו הצעיר אבן הפינה לבית התרבות, שעוד בטרם נחנך כבר ידעו להגיד שהוא ייקרא על שם חיים ארלוזורוב (כמו הקיבוץ עצמו). בית התרבות, שהארכיטקט שלו היה חבר הקיבוץ אלכס קשטן, היה אמור להיות חלק מהמרכז התרבותי חברתי של הקיבוץ או כפי שאלכס כינה זאת "לב הקבוצה".  מהבחינה הטופוגרפית קל לראות שהיה זה אך טבעי למקם אותו בלב היישוב, על גבעה. השם 'בית התרבות' הפך מהר מאד ל'מועדון חברים' ולא עבר הרבה זמן והוא נקרא פשוט 'מועדון'. באותו בית תרבות נבנתה ריצפה ובה שובצו שלוש עבודות פסיפס, מעשה ידיה של אמנית הפסיפס חיה פישהנדלר. חיה יצרה בקפידה ובמקצועיות פסיפס של בעלי חיים - עופר, שועל וח