רשומות

איך נפלתי בשבי הרומאים / חנוש מורג

תמונה
*זיכרון שסופר במפגש מחזור 31.12.2019   1953-1963 ילדים במחנה אוהלים זיכרון ילדות מחנות החטיבה לא היו מן האירועים שחיכיתי להם.  כל חופש רציתי להיות אחרי שתי משימות - לסיים את 26 ימי העבודה שהעיבו עלי מתחילת החופש ואת מחנה החטיבה.  יציאה מהבית, המקום הבטוח והמוגן, תמיד גרמו לי סוג של דיכאון קל, מילה שאז בכלל לא נחשפנו לה.  ולמחנה על אחת כמה וכמה. מחנה הקנאים בכיתה ה' היה הראשון בשורת מחנות הקיץ.  כשמגיעים למחנה ומתמקמים, תמיד היו כמה שידעו מה צריך לעשות. אני לא הייתי מאלה.איזה מתקנים לבנות ואיך לעשות כפיתה מרובעת, ואני? אף פעם לא ידעתי איך מחברים סנדה לסנדה שבסוף יצא מהן מתקן למקלחת או לבישול. הפעילות העיקרית של אותו מחנה היה משחק שבו הקנאים נלחמים ברומאים. היום קוראים לזה סימולציה. לקחנו את משחק התפקידים נורא ברצינות. היינו הקנאים ואוי לנו אם ניפול בשבי לידי הרומאים. הפחד נבנה כבר שם, כשתיארו לנו את חוקי המשחק. הכתובת הייתה על הקיר. הפחד שיתק אותי, ונפלתי קרבן חסר ישע לידי מחנה הרומאים.  את שארית ימי המחנה נשאתי כשהחוט על פרק ידי היה כאות קין.  לא יודעת מה אתם זוכרים מן המחנה הראשון

על חדרי האירוח עם סימה אמיתי 1985

*חבל שאי אפשר לסדר שיהיו שוב חדרי אירוח :-)  --------------------------------------------------------- במשך השנתיים האחרונות היתה סימה אחראית על חדרי האירוח בקיבוץ, במגרת חברותה בוועדת דירות. עם סיום התפקיד והעברתו לנאווה, מסבירה סימה את הנושא ומסכמת את תפקידה בתחום זה: בגבעת חיים כיום ארבעה חדרי אירוח, שלושה מהם בין דירות ותיקים, מתוך מגמה לארח בהם הורי חברים, קרובים,ידידים וכו'. חדרי האירוח נחוצים מאד, ואין לדעתי להפחית מהמספר הקיים היום. החודשים העמוסים ביותר הם חודשי הקיץ וכמובן ימי החגים. במידת האפשר הקפדנו מאד לא לאפשר שימוש בחדרים – למטרות דיור זמניות, והדבר חשוב ביותר. במשך השנתיים האחרונות נוספו לחדרים פריטים שונים כתמונות, כיסויי מיטה וכן הוחלף חלק מהריהוט, זאת על מנת להעלות את רמת החדר ולשפר את מראיהו. כמובן שיש עוד הרבה מקום לשיפורים שונים בחדרים. ומילים אחדות על השימוש ההולם בחדרי האירוח: נחוץ מאד להחזיר במועד את המפתחות, לשמור על נקיון החדר ולהקפיד שלא יעלמו מתוכו חפצים. כבר נתקלנו בתופעות כאלה- וחבל. חשוב גם במידת הצורך להודיע עם החזרת המפתחות על קילקולים שונים

דובוש מלך הכולבויניקים

תמונה
מתוך פוסט בפייסבוק – 10 שנים למותו של דובוש.  מיכל כהן הבת של דובוש ואביטל (בן אור) כתבה טקסט לזכרו שפורסם בעלון כפר עזה.      שורה למטה מימין לשמאל - אביטל בן-אור, רינה נבון,  למעלה מימין לשמאל - חנוש, עירית שילה, ששי בוכהולץ                               דובוש מלך הכולבויניקים בכפיפה אחת גרו הרציני - איש ערכים ורוח, חוקר מטעם עצמו, יסודי ומושקע, איש עקרונות מחמיר, יש ויגידו נוקשה, ולץ שובב - בדחן, הומוריסט וקוסם, שטותניק פרוע, יש ויגידו חתרן. אכן  - משיכת חבל לא פשוטה בין ה"יורם", גלגולו הקדום של החנון, ל"דובוש", פושטק אגדי (ממסורת החסידות) פורע חוק וסדר, אשר הואר במפגשו עם הבעל שם טוב. כך חברו להם אהבת הסדר ופריעת הסדר וקסמה של הרוח, אז איך בכלל אפשר לנוע עם חבורה מורכבת שכזו המתכנסת לה באיש אחד? סיפור מחאת הכולבויניקים הוא אולי דרך טובה לראות משהו מאיך העסק הזה עבד. ולמרות שכבר סופר, ונדרש ומוחזר, תמיד כיף ומצחיק לחזור אליו. מעשה שהיה כך (בערך) היה. חדר האוכל הראשון בגבעת חיים איחוד ערוך לארוחה עם כלים על השולחנות עם כלבוייניק ב 9.2.1994, לפני 27 שנה, ימים של סע

היכן התקיים טקס אבן הפינה? התשובה כנראה בגוף הכתבה

תמונה
על פי ישראל כץ המיקום המדויק של טקס אבן הפינה שהתקיים לפני 69 שנים, ב-23 במאי 1952, הוא איפה שעומד הבית של עליזה שילר, מהצד השני של הכביש, מול הבית של מוטי וסמדר זעירא. זאת שמעה מפיו חנוש מורג. ישראל כץ בטקס אבן הפינה ב-1952 (משמאל האיש הגבוה עם הכובע, עומד ליד איציק פניגר): בתמונה הבאה רואים את ישראל כץ מסביר לילדים על הטקס והכותרת של התמונה שמצאנו אצלנו:   "ילדים משוחחים עם ישראל כץ במקום שבו הונחה אבן הפינה"  (ראו את השלט גזית נבנה כפי שהיה בטקס אבן הפינה המקורי). השילוט על בית עליזה שילר שנעשה ב-2012 לכבוד 60 לקיבוץ: בשלט כתוב: דירת חברים* זהו שריד אחרון מדגם שנעלם מן העולם, שבו הצניעות וההסתפקות במועט עדיין שלטו בתכנון ובבניה. הדגם הזה נבנה בשנת 1952-1953, ושימש כמודל לכל התנועה הקיבוצית, כי היו בו גם שירותים וגם מטבחון קטן, לוקסוס במושגים של אותם זמנים.  היו שני טיפוסי בתים: בשיכון א' בתים דו-משפחתיים; בשיכון ב' – בתים עם ארבע יחידות – בקצוות למשפחות ובתווך חדרים ליחידים. לכל דירה היו שתי כניסות, זו הסיבה שבגבעת חיים איחוד היו תמיד גינות מטופחות מסביב לבתים. מקו

מעלילות שרלוק הולמס בארכיון גח"א / היידי עפרון

תמונה
תמונה לזיהוי שהועלתה בפייסבוק של הקיבוץ, שלחה אותנו לכיוונים שונים, עד לפתרון. שרלוק הולמס היה גאה בנו. רקע תמר בר אילן העבירה לארכיון ערימה של תמונות שהיו אצלה מתערוכת ה-40 המרשימה שהוצגה בבית וינה בשנת 1992.  תמונה אחת שמעולם לא ראינו בארכיון תפסה את עינינו: אז מה רואים בתמונה? מאחור רואים את חדר האוכל הראשון (היכן שהיום נמצא חדר האוכל הקיים שהוקם ב-1977), משמאל, הכניסה הראשית שלו. לפני חדר האוכל אין עדיין ריצוף וגינון. במרכז שוטרים צבאיים עם אופנועים צבאיים וילדי קיבוץ מסביב. ילדי הקיבוץ לבושים בחולצות פסים כפי שהיה נהוג בזמנו (או משבצות), הבנים לבושים אותו הדבר והבנות לבושות אותו הדבר.  שרלוק - מה היה האירוע לדעתך? פנינו להמונים במדיה וקבלנו עזרה מרובה! דן שגיא אמר שכנראה זה היה ביקור של אישיות מאובטחת, לפי מכוניות שרד שחורות מרשימות. חן אמיתי זיהה את המכונית הקרובה כקרייזלר אימפיריאל (אולי מודל 1955) והשנייה כקאדילק. את המשאית מימין הוא זיהה כמשאית צבאית עם סימון של צנחנים (לפי הצבע על הפגוש). חן חשב שאולי מדובר באירוע הקשור לטקס אבן הפינה של בית בית וינה, שאליו הגיעו אנשים רמי דר

יציאת מצרים שלי / סיפר גרי בר-שלום בשנת 1989

תמונה
  לכל עולה יציאת מצרים משלו. לא חשוב אם היציאה היתה מרצון, מתוך תשוקה ל"ארץ חדשה אתה היום עובר!" או מתוך מנוסה מפני צר ומפני רוצח. ואינני יודע אם לברכה או לקללה היתה לנו העובדה שלא קם לנו משה רבנו ולא הוביל אותנו במדבר 40 שנה כדי שכובשי הארץ יהיו רק כאלה שזיכרון "סירי הבשר של מצרים והדגה שביאור" יהיה זר להם ולעומת המדבר האכזר "זבת חלב" ארץ זו. ארץ ישראל העניה והצרה, ארץ ללא אוצרות טבע וללא מים זורמים, ארץ זו תהיה כגן עדן ובאמת ארץ זבת חלב ודבש, ותמיד תמיד כשאני נוכח בין אנשים הזוכרים בגעגועים, מה טוב היה "לנו" שמה ו"בבית", איזה סדר ואיזה נקיון נראה ברחובותיה של בוקרשט או מוסקבה - האם זה לא בדיוק דברי הרוטנים נגד משה? בדיוק כפי שהעבדים מארץ גושן שכחו את סבלנות העבדות וכל הרעות שעשו להם נוגשיהם וזכרו את סדר ואת הנקיון "אצלנו בבית" - הבית שהקיא איתם.   והנה אפיזודה מ"יציאת מצרים שלי". אוקטובר 1933. ידידי ואני עולים על אוניה איטלקית ששמה "אדריה". תחשבו על כך - אוניה איטלקית פשיסטית של מוסוליני ושנינו ס

אז מה קורה אצלנו בארכיון / היידי עפרון

תמונה
הבלוג שלנו מרגיש קצת זנוח, ואין פלא - חודש וקצת לא כתבנו. אמנם המוני אדם לא צבאו על פתחנו בדרישה לטקסטים נוסטלגים, אבל בהחלט שניסתי מותנינו כדי לכתוב קצת מה קורה בארכיון. חלוצות סביב יום האישה העלנו לפייסבוק כל פעם סיפור אחר של מייסדת חלוצה של הקיבוץ.  איך נבחרו הדמויות?  באופן אקראי, לפי מה שהיה מענין בדף ההנצחה שלהם, וגם לפי בקשות של בני משפחה. בקשות של בני משפחה זה תמיד מרגש ונעים, כי אז יש לנו קשר עם הציבור ואנחנו לא פועלים בחלל ריק.  כמובן שהיו כאלה ששאלו - אבל איך לא העלתם את... לצערנו לא ניתן להעלות תמיד את כולן/ם וצריך לקבל את זה.  בסוף הכתבה מספר ציטטות של חלק מהנשים. פעם היתה כאן שממה השבוע הייתי בחדר האוכל, ונפגשתי עם אחד הילדים מול ברז הסודה המיתולוגי. הוא התבונן בתמונה של חדר האוכל הישן ושאל אותי לגבי כל האדמה מסביב למבנה. הסברתי לו שכך זה היה פעם - שלא היה כאן כלום, ושאת חדר האוכל הישן החליפו בחדש, זה שעד היום משתמשים בו. כמה צמא ורצון יש לילדים לשמוע על מה שהיה כאן פעם. רק צריך לעשות את זה מותאם אליהם. כדאי לקרוא את מה שכתבה סער בר בעלון על משימת הבר מצווה. היא מסבירה א

מספרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי...

תמונה
לאתר עיתון "הארץ" יש קבוצת פייסבוק מעניינת שנקראת: "נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של הארץ". חברים בה כ-20000 חברים, והיא מנוהלת על ידי עופר אדרת ואייל גיל. מפרסמים שם לפעמים דברים ממש מעניינים.  לאחרונה פורסם שם פוסט נחמד על נוסטלגיה, והנה הוא לפניכם: על נוסטלגיה  מאת לילך צ'רנוביץ פעם אבל ממש פעם, ב1600 ומשהו גילה רופא שווצרי, שחיילים שוויצריים ששרתו בחו״ל חלו במחלה קשה מאוד שכללה עייפות, חום,  נדודי שינה, בעיות עיכול. הוא מצא שהמחלה נגרמת בשל געגוע קשה למולדת שלהם.  הוא קרא למחלה נוסטלגיה. בהתחלה חשבו שהמחלה היא נחלתם של השוויצריים העדינים בלבד, אבל שנים אחרי גילו מקרים דומים במקומות אחרים בעולם.  ואז בתחילת המאה ה20 השתנה היחס למחלת הנוסטלגיה והיא נתפסה כמצב נפשי, המייצר תחושות קשות. מאוחר יותר שוב השתנה התפיסה. וכעת נוסטלגיה הפכה לדבר הזה, שאם חווים אותו מרגישים תחושות טובות, שיכולות לרומם, לעודד, לייצר רגיעה והתרפקות על העבר. עוד יותר מזה, נמצא שאם נזכרים בחוויות משמעותיות מהעבר אז ניתן להרחיב את ההערכה העצמית, לחוש צמיחה ואף לגרום לאנשים להיות נדיבים יותר.

תיקי יונינה / חנוש מורג

תמונה
בין מכלי הארכיון נחו להם בשקט וחיכו ליומם המסמכים הישנים של יונינה טלמון גרבר. הנוגע בהם מרגיש את אצבעות הזמן. בזיכרון אישי ופרטי שלי מימי ילדותי בראשית הקיבוץ, אני מעלה במעומעם דמות אישה עם צמה שחורה שמתארחת בבית של הוריי. זכרתי שקראו לה יונינה טלמון. ידעתי שהיא עושה מחקר בקיבוץ, ובו היא מראיינת את חברות הקיבוץ. הכל קרה אי אז בשנים הראשונות של הקיבוץ בשנות ה-50 המוקדמות. כעבור שנים מעטות היא נפטרה, ורבים התאבלו על לכתה של חוקרת צעירה ומבטיחה מהאוניברסיטה העברית. השנים עברו ועימן גם נשכח ממני אותו אירוע.  כשהגעתי לעבוד בארכיון גיליתי את התיקים של המחקר של יונינה על מדפי הגנזך. אלה הכילו חומרים שהתבססו על הראיונות עם חברות הקיבוץ, ועל תצפיות שעשו חוקרים צעירים בניצוחה של יונינה על עבודת הוועדות, הצוותים של הענפים ועל ראיונות עם מרכזי ענפים. עלעלתי בהם - פתחתי גם את הריאיון אם אמא שלי, אבל הבנתי שעדיף להשאיר את התיקים חתומים, עד שיימצא חוקר או חוקרת שיתעניין בהם.  לא תמיד זוכים חומרי המחקר לחזור לכור מחצבתם. כאן, כנראה, פעל נחמיה מאחורי הקלעים לכך שאותם חומרי מחקר יגיעו לארכיון שלנו.  מו

טיפוסים בגבעה - ציון חביב / ראיינו: מירהל'ה זיו ותמר בר-אילן

תמונה
בתוכנו 795, 8.6.2000   "אהבתי את העבודה, לא הרגשתי קושי ואני אוהב אותה עד היום" ציון חביב, בן 68 (נראה מצוין וצעיר!) נולד ב-14 במאי 1932, מה שמזמין קודם-כל מזל-טוב! בעל לנורית, אב לשני ילדים וסבא לנכד אחד. מוכר? מתחילים לזהות? כן, ציון – איש צוות הפרדס. ציון עולה לארץ מלוב ביולי 1949 בעלייה מסודרת, דרך תנועת הנוער בה היה חבר. עם קבוצת נער שהגיעו לשדה-אליהו, שם חיו כארבע שנים, כולל שירות צבאי בנח"ל. ב-1952 עלתה אימו. שתי אחיותיו הגיעו במשך הזמן לשדה-אליהו, לאחר שציון ביקש מהקיבוץ לקבלן ונענה ברצון. ציון ידע קרוא וכתוב עברית עוד בלוב, והשתלב טוב בשדה-אליהו. אלמלא הצורך לעזור לאימו, היה מן הסתם חבר קיבוץ. אך תסריט חייו נכתב אחרת. ציון חי בתחילה במעברה עם אימו, ואחר-כך בנתניה. את אשתו נורית הכיר במשתלת "מהדרין" ושניהם נעשו שם בעלי-מקצוע. מכאן גבעת חיים השתלבה בחייו, והוא בחייה. ב-1957 חיפשה גבעת-חיים "מרכיב" לכרם, שהיה אמור להחליף את הזנים. אל מרדכי שקדי, שהיה אז מרכז המשק, הגיעה שמה של נורית כמרכיבה טובה ויחד עם משה מוהר, איש הכרם, הל