רשומות

84 שנים לליל הבדולח, עדויות מקומיות

תמונה
המילה בדולח מעוררת בך צילצול נעים של שנדליר נוצץ גדול ומפואר. אבל לא במקרה של ליל הבדולח. קצת כמו שהיום מכנים נגיד את האזור מסביב לעזה – עוטף עזה.  ליל הבדולח או גם בשמו "ליל הזכוכיות המנופצות" הוא כינוי לפוגרום שהתחולל ברחבי גרמניה ואוסטריה בליל 9-10 בנובמבר 1938. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית, שבאה בתגובה על רציחתו של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס ארנסט פום רט ע"י צעיר יהודי.  בתי-כנסת נהרסו והועלו באש, חלונות-ראווה נופצו, החנויות הפרוצות נשדדו, ושברי הזכוכית כיסו את המדרכות. בתי היהודים הותקפו ובמקומות רבים נפגעו יהודים בגופם. נעצרו כ-30,000 יהודים, רובם אמידים ובעלי השפעה. העצורים נשלחו למחנות ריכוז, ושם היו קורבן ליחס מחריד באכזריותו מצד הס"ס. זו הפעם הראשונה בה נעשו פרעות ביהודי גרמניה בקנה-מידה כה נרחב, ולוו במעצר המונים. סרטון על ליל הדולח מצאנו מספר עדויות של חברי קיבוץ לגבי האירוע: אילנה צביון מהתקופה בגרמניה אני זוכרת זמנים יפים מאד. הייתה לי ילדות מאד מאושרת, עד שנת 38. כשהייתי בת 6. בשנת 1938, שרפו את בית הספר שלנו, בליל הבדולח. באנו למחרת

גרי בר שלום מתחיל לצייר

תמונה
שנים רבות השתוקקתי להביע את עצמי ובעיקר את אהבתי לארץ ישראל. זה היה משהו משונה. ממש אהבה ממבט ראשון, מהרגע שירדתי מן האונייה, וזה מורגש גם בסיפורים. הרגשה שמעולם לא הייתה לי לגבי צ'כיה. לא היה לי שום דבר נגד צ'כיה, אני לא מאלה ששונאים את ארץ העבר שלהם, אבל, לא היה לי שום קשר. פה הרגשתי שייך מן הרגע הראשון שבאתי. ניסיתי לכתוב, וזה נראה לי כל כך שדוף, אז לא ידעתי מה לעשות.  אני, הלוא, עם ההגנה הסתובבתי בכל ארץ-ישראל. בכל פינה בארץ-ישראל. רציתי איך שהוא לומר את זה. ב-1954 הייתי בן 40, ואצל האנגלים יש פתגם: "החיים מתחילים בגיל 40"... אצל האצולה הבריטית גומרים אז את השרות הצבאי שלהם, ומתחילים לחשוב על נישואין וכך הלאה. ואצלי היה פתאום פתק על לוח מודעות בחדר האוכל, שמארגנים חוג ציור עם משה פרופס, אחד הציירים הידועים בארץ, שהיה אז חבר קיבוץ עין החורש, ומשום מה הייתה ביני לבינו כימיה מהרגע הראשון שנפגשנו, לא בתור צייר, בתור אדם לאדם.  החוג לציור בגבעת חיים איחוד - מימין לשמאל - רבקה רבינוביץ, נורית רפאלי, משה פרופס מורה-צייר, מדג'ה זליגר, שושנה פניגר, (?) היכן בקיבוץ מצוי

הפסיפס האבוד והאמנית האלמונית / היידי עפרון, חנוש מורג

תמונה
החזיקו חזק! אתם יוצאים למסע בעקבות יצירת אמנות יפה המוסתרת מתחת לשטיח בקיבוץ גבעת חיים איחוד, יש חנות יד שניה צבעונית וקסומה. מי שמגיע לחנות מסתובב לו בין פרטי הווינטג' ובלי משים דורך על ריצפת בטון שאת חלקה מכסים שטיחים. אם תבקשו מענת לוי, בעלת החנות, היא תרים את השטיח, ומתחתיו יתגלו שני פסיפסים גדולים ויפים של בעלי חיים וניכר מיד שיד אמן יצרה אותם. סיפורו של הפסיפס בשנת 1954 הונחה בקיבוצנו הצעיר אבן הפינה לבית התרבות, שעוד בטרם נחנך כבר ידעו להגיד שהוא ייקרא על שם חיים ארלוזורוב (כמו הקיבוץ עצמו). בית התרבות, שהארכיטקט שלו היה חבר הקיבוץ אלכס קשטן, היה אמור להיות חלק מהמרכז התרבותי חברתי של הקיבוץ או כפי שאלכס כינה זאת "לב הקבוצה".  מהבחינה הטופוגרפית קל לראות שהיה זה אך טבעי למקם אותו בלב היישוב, על גבעה. השם 'בית התרבות' הפך מהר מאד ל'מועדון חברים' ולא עבר הרבה זמן והוא נקרא פשוט 'מועדון'. באותו בית תרבות נבנתה ריצפה ובה שובצו שלוש עבודות פסיפס, מעשה ידיה של אמנית הפסיפס חיה פישהנדלר. חיה יצרה בקפידה ובמקצועיות פסיפס של בעלי חיים - עופר, שועל וח

כרוניקת הדואר בגבעת חיים איחוד /צוות הארכיון

תמונה
בפורום הארכיונאים ביקשו לקבל מידע על היסטוריית הדואר בקיבוצים.  ארכיונאים הם למעשה עם של לקטים ובלשים, ובקשות כאלה מתקבלות בברכה.  להלן הכרוניקה של הדואר בקיבוצנו שלוקטה מהמקורות שבארכיון.  את הלקט ההיסטורי חותם סיפור נחמד של רחל נחמני על הסבא שלה - "סבא נחמני" שחילק דואר ועיתון בשנים הראשונות של הקיבוץ. *תוספות והערות יתקבלו בברכה אצל צוות הארכיון. 22.01.1954 -  לתשומת לב החברים: לרגל העלאת תעריפי הדואר אנו מבקשים את החברים להשתמש בעיקר בגלויות לכתיבה בפנים הארץ. לחו"ל בדואר-אוויר אנו שולחים אך ורק איגרות. מכתבים ישלחו בדואר רגיל. 06.02.1954 - לתשומת לב החברים! החל מהראשון לפברואר הועלו במידה ניכרת תעריפי הדואר גם לחו"ל. החברים מתבקשים להתחשב בכך. 22.01.1955 - הסתיים המו"מ עם הנהלת הדואר ביחס להתקנת טלפון במשקנו. ההתקנה תעלה 1400 ל"י, ותבוצע עוד בחודש ינואר. 13.02.1955 - בימים אלו הודיעה לנו סוכנות הדואר שעובדים בהתקנת קו הטלפון למשקנו. יש לצפות לכך שבימים הקרובים יצלצל לראשונה הטלפון אצלנו. מספרנו יהיה: חדרה 347. אף סוכנות דואר תקום אצלנו בקרוב, לעת-ע

"האמת בפרסום" / יריב אמיתי

תמונה
 בוקר קייצי אחד, כשהאוויר מהביל מסביב, יריב נכנס לארכיון עם עיניים בורקות – "קבלנו אוצר".  ואכן, אחרי דפדוף באוצר הבנו שמתנה נאה שמרה לנו דבורה צנגן בעליית הגג שלה. שוב הגיע לידי (באדיבותם של חן ונתנאל החשמלאים) מטמון קטן שנותר מיותם במשך שנים רבות בעליית הגג של הבית בו גרו בזמנו דבורה ומנחם צנגן ז"ל.  שיעור בכלכלת בית  מירי יגודה, גייל לבקוביץ, דבורה צנגן דבורה, שהייתה מורה ותיקה לכלכלת-בית שמרה עלוני פרסומת ומתכונים ("קונטרסים" בלשון התקופה) של יצרני מזון, אגודות ממשלתיות לקידום תזונה נכונה, היגיינה ובריאות, התאחדויות חקלאיות והכל ברוח הקיצוב והצנע שאפיינו את שנות החמישים-שישים.  בתור חובב מושבע של גרפיקה ישראלית ישנה, לא יכולתי להישאר אדיש לאיורים הנפלאים של מעצבי התקופה ההיא, כגון: א. להמן והאחים שמיר שיצרו פרסומות מאוירות (מזכירות קצת את איורי ספרי הילדים של אותה תקופה) בצבעים עליזים, קריקטורות מקסימות, אמרות שפר שנונות שנועדו לסייע לעקרת הבית רבת-התושיה להכין מטעמים מזינים לבני המשפחה, תוך כדי שמירה על תקציב מאוזן ורוח ציונית מפעמת בלבבות ובקיבה. מעט &quo