רשומות

עמוס עוז במטושטש? / היידי עפרון

תמונה
הארכיון הפך בשנים האחרונות לאבן שואבת לצילומים של אנשי המקום. לשמחתנו יותר ויותר אנשים מודעים לחשיבות התיעוד של הקיבוץ - באירועים, בחגים וביום-יום. אנחנו מצידנו משתדלים למיין את התמונות ולזהות את הדמויות כמיטב יכולתנו.
אחד הדברים שאנחנו משתדלים לעשות הוא לשמור צילומים שמבחינה טכנית הם טובים:  כלומר, אם מישהו צילם חבורה של אנשים אבל חתך לכולם את הראש (לצערנו), לא נשמור את התמונה,  אם את כל התמונה "תופס" גבו של אחד המצולמים - כנ"ל. וכמובן אם הצילום הוא מטושטש/מגורען הוא גם לא יישמר.
עם זאת, לפעמים אנחנו חורגים מכך ומרגישים שאנו חייבים זאת להיסטוריה התיעודית. דוגמא לכך הוא הצילום שלמטה:
מפגש עם עמוס עוז במועדון, 2016 בעקבות ספרו "הבשורה על פי יהודה"
מקווה שאתם מסכימים איתי.  זה בסדר אם לא... אבל אז בבקשה תכתבו למה. אולי תשכנעו אותי.
והערת ביניים - איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?...
לסיום, השבוע קיבלנו את שנת 2019, ואנחנו בארכיון התייחסנו ל-2018 במצגת צילומים מ-2018, בצורת חידון. 
מוזמנים להכנס ולראות:
לסרטון וסתם אם בא לכם יש עוד כתבות...

חינוך על קצה המזלג אז והיום / חנוש מורג

תמונה
הנושא גדול עלי בכמה מידות, אך הוא מאגד בתוכו כמה סוגיות שמונחות על שולחני כבר זמן מה, ואין לי כל רצון לקבור אותן תחת ערמות של חובות ושל משימות שוטפות. פשוט בא לי שהן יראו אור עולם, וגם אם לא יקראו אותם כל אלה שאליהם מכוונים הסיפורים, לפחות בדברי הימים של הקיבוץ יהיו רשומים.
נכון שכולנו יודעים את התורה "הקיבוץ משחר לידתו ידע לשים את החינוך כנושא בעל חשיבות ראשונה במעלה", אך גם נכון הוא שהנושא לא התגבש מראש כמשנה סדורה. התקדמו תוך כדי למידת הנושא עם ריבוי הלידות והילדים בחצר הקיבוץ.  סיפור ידוע על מרים ברץ מדגניה  - כשנולד בנה גדעון, שהיה הבן הראשון בקיבוץ, בתי ילדים עדיין לא היו באופק, והיא, שרצתה לחזור לעבודה ברפת, וידעה שמקום העבודה שמור לה רק לתקופה קצרה שלאחר הלידה, הבינה שאין לה ברירה אלא לקחת איתה את בנה איתה לעבודה. כדברי מוקי צור אפשר היה לזהות מיד איפה הילד מונח - איפה שהייתה ערימת זבובים...


אל מול החינוך המתקדם שמקבלים היום ילדינו בבית הספר, לא פעם נשאלות שאלות ועולות מחשבות, אם אכן טוב עושים שמקצועות הליבה תפסו את מקומם של מקצועות העמלנות, המוזיקה, המלאכות השונות והחק…

שירת הארכיון

אני נוסע

אני נוסע נסיעות קצרות
לעבר הרחוק
כל נסיעה מביאה אותי 
למקום אחר.
לכל מקום צבעים משלו.
בנסיעותי הקצרות
הדרכים עולות ויורדות.
משהו בי מתכווץ
משהו בי מתרחב.
לכל מקום זמן משלו.

מן המקום, עודד גיורי


אוצר בארכיון (שנת 1947) / חנוש מורג

תמונה
כשמוצאים אוצר בארכיון, היו בטוחים שלא מדובר במשהו בעל שווי כספי. אוצר ארכיוני יש לו משמעות נוסטלגית, והאמת שאפילו מעבר לכך – היסטורית.
אז הנה לכם אוצר – מחברת כיתה ג' של התלמיד דן שינדלר (היום שגיא).



חישוב קצר מלמד אותנו שהשנה היא שנת 1947. מחנכת הכיתה היא יפה, מורה נערצת על כל תלמידי אותה כיתה, שהם בני מחזור ג'. בכיתה זו במאוחד היו למשל - רביבה כץ לימים שמיר, אבנר רוזנברג, מורדי מורג, אורי יערי, עופרה בלאו, וכל זה בטרם היה הפילוג ובטרם הגיעו ילדי כפר סאלד לכיתה.


על משקל השיר בהגדה 'דיינו' הייתי כותבת כך: אילו הייתה זו רק מחברת סתמית של שנת 1947 - דיינו אילו הייתה זו רק מחברת "נושא" (מקצוע בעל חשיבות רבה בשנים הללו) - דיינו

אילו היו בה רק דברים של תלמיד המספר על תפקיד המטפלת– דיינו


אילו היו בה רק תיאורים מביקור בבית חרושת 'גת' – דיינו

סיפורי חיים / חנוש מורג, היידי עפרון

תמונה
אחד הנושאים החשובים שהארכיון עוסק בהם הוא תיעוד קורות חיים של החברים. בזכות הסיפורים הללו נפרשים בפנינו מצד אחד – סיפורים מרתקים של הקיבוץ ומצד שני - סיפורי האנשים. התחלת התיעוד היתה למעשה בשנים מאוחרות יחסית – סוף שנות ה-70, מאחר והארכיון עדיין לא היה ממוסד. פינדה שפע התחיל בזה שראיין מעט אנשים בטייפ אבל החומר לצערנו לא תומלל בצורה מסודרת. זאבה ליבני שהייתה ארכיונאית, יזמה מדי פעם שיחות פתוחות עם חברים על נושאים שונים (כמו הפלמ"ח). בהמשך, בתחילת שנות ה-80, הקימה דינה שפריר את הארכיון המסודר של הקיבוץ, כשנחנך בנין המנהלה. מאותה התקופה שמורות בארכיון קלטות אודיו (קסטות) המכילות שעות רבות של שיחות/ראיונות. היא גם דאגה לתמלל אותן. בעת ההיא רבים מהחברים כבר היו מבוגרים, ולכן היה צורך בתגבור הכוחות. לאה הישראלי נרתמה למלאכה ועשתה זאת במסירות רבה. את החומרים המוקלטים פענחה והקלידה סימה שרי, וכך נוצר רצף של סיפורי חיים של רבים מהחברים. את העבודה החשובה הזו ממשיכה עד היום בעיקר חנוש (היא עושה זאת בהנאה רבה...). האנשים שהיום אנחנו מראיינים אותם, כולם בעלי רקע די דומה, ילידי קיבוץ, בני משק, ו…

התקליטיה של אילזה ופרי / אפרת אשל

תמונה
בקיבוץ שבו גדלתי היה מקום קסום 💫
התקליטיה של אילזה ופרי 🎼.
התקליטיה היתה בשבילנו המקום הכי מיוחד
והיינו מאושרים תמיד להגיע לבית הקטן והחם שאחד מחדריו הפך לספרית תקליטים מהחלומות.
כשהגעתי לצילום של קוטנר, נעמדתי בחדר העבודה שלו מול מדפי התקליטים העמוסים ולרגע הרגשתי שהתקליטיה הקסומה של אילזה ופרי כאילו מצאה שם בית חדש.
גם בחדר העבודה של  קוטנר יש אלפי תקליטים שמסודרים על מדפים מדפים מהרצפה ועד לתקרה.
גם שם יש את אותה אוירה קסומה.
סיפרתי לו על התקליטיה והוא הקשיב.
ולרגע אחד אני הפסקתי לצחוק ויואב הפסיק לעשות לי פרצופים מצחיקים, אבל רק לרגע.

בקיבוץ שבו גדלתי היה מקום קסום 💫
התקליטיה של אילזה ופרי.
ושמחנו להגיע לשם ולמצוא ראשונים את התקליט הכי שווה, הכי עכשוי, התקליט ההוא מהטלויזיה, מהפינה הכל כך משפיעה, הפינה של יואב קוטנר ב״זהו זה״.
צילום שכולו כיף והמון צחוק עם יואב קוטנר הגדול.
״מתי בפעם האחרונה״ של שיר זיו 😘
שישבת של ישראל היום
תקראו, התקליט והחולצה כבר בדרך אליכם...

לכתבה



לדף של אילזה ברונר




מפתחות הסובארו / היידי עפרון

תמונה
סיפור נחמד שנקרה בדרכי יום אחד (זהו טבעם של סיפורים טובים. הם פשוט פתאום מופיעים).

ארחנו בארכיון כיתה נחמדה משפרירים שבאה לעשות פרויקט מרתק על תיעוד עצים בקיבוץ כחלק מפרויקט ארצי.
מנהל חוות הנוי - רז אליה, מלווה אותם בפרוייקט וגם הוא נכח במפגש.
במהלך הפגישה הסתכל רז על חדר הארכיון ולפתע צד את עינו מתקן המפתחות של רכבי הקיבוץ.


פעם היה כאן צי רכבים, כשעוד לא היה לכל אחד רכב פרטי... צבי פלבר טיפל ברכבים, אחר כך - אבי ברוך במשך תקופה ארוכה, ואחר כך מאיר נחמני, ואחריו  - יוסי חי (החתן של אבי ברוך - הכל נשאר במשפחה...), העושה זאת בנאמנות עד היום. רינה נבון גם השתתפה במאמץ למשך זמן.




היום יש מעט רכבים וכדי לקחת את אחד הרכבים ("להוציא רכב") יש מתקן אלקטרוני-אינטרנטי שממנו ניתן לשלוף את המפתחות בהרשמה מראש.

הקיצר... רז גילה לנו שממתקן העץ הזה ניתן ללמוד הרבה ואפילו לעשות הקשר ארצי-היסטורי.


"אתם רואים שיש כאן בעיקר מכוניות סובארו"? ציין רז בפני הילדים. מסתבר שהיתה תקופה שעל הכבישים בארץ בעיקר נסעו מכוניות מדגם סובארו.
וכל זה למה? בשל החרם הערבי!
מדינות ערב נאבקו במדינת ישראל…

מה לנו ולאקזיט סודה? היידי עפרון

תמונה
פפסיקו רכשה את סודהסטרים ב-3.2 מיליארד דולר. 
ולא, אין לקיבוץ גבעת חיים איחוד מניות בסודהסטרים. 
היינו רוצים...

אבל זה תירוץ מצויין לבדוק ממתי יש סודה בחדר האוכל.
אני בכלל עברתי לקיבוץ בגלל שיש סודה בחדר האוכל...

ב1983 פינדה שפע מספר על הקמת המועדון ועל מכשיר הסודה הראשון:

"ב-30 בנובמבר 1958 נבחרה באסיפה ועדת מועדון שהרכבה האישי לא צוין ביומני. אך שלינה רובין וברוריה ורטהימר, הראשונה בין אימהות הבית, היו בתוך הועדה. התחלתי להתרוצץ בכל הארץ בחיפוש אחרי ציוד. עברתי בתל אביב בבתי קפה, ושאלתי אם אין מתקן סודה, שהחליפו אותו לגדול יותר, ואכן מצאתי דבר שכזה, ואם כי היה זה בחלקו חלוד, ודי פרימיטיבי, קפצתי על המציאה, וראו פלא: הוא שימש לנו שנים רבות מאד."

בנובמבר 1962 הופעל לראשונה מתקן סודה בחדר האוכל (הראשון)!

אפילו היה איור חמוד בעלון:


אחר כך היה גם מתקן לסודה בחדר האוכל השני, שקיים עד היום.

והיו כאלה (אולי עוד היום) שהיו מביאים בקבוק וממלאים סודה כדי לקחת הביתה.

והיו כאלה שהיה להם בבית סיפולוקס, להכנה ביתית של סודה (החברה שיצרה אותם היתה ישראלית)



לסיכום,
לפעמים הוא משפריץ עלינו בחד…

החופש הגדול של פעם / חנוש מורג 2018

תמונה
החום והגיל גורמים לך לא פעם להרהר – מה עשינו פעם בחופש הגדול? גם אז היה לנו כל כך חם? ואיך בכלל שרדנו קיץ בלי מזגנים? מבלי להיכנס לתיאוריות ההתחממות של כדור הארץ, בא לי להעלות זיכרונות, תרגיל טוב למוח ולכוח היצירה הרדומה, מה היו הבילויים שלי כילדה, מה אני זוכרת מהתקופה שכה חיכינו לה – החופש הגדול.

הדבר הראשון שקופץ בתור – הוא המספר 26. ולמה? זה המספר של ימי העבודה שבהם היינו חייבים לעבוד. תבינו – כבר במספר הזה טמון הקאץ', כי איך אפשר להרגיש חופש כשברור לך שמחצית ממנו אתה חייב להיות במסגרת קבועה לך מראש. ולא רק זאת, הייתה בעיה – מי יהיו הילדים שיסכימו לעבוד במחצית השנייה של החופש, את משק הילדים הרי לא סוגרים באוגוסט... כנראה שתמיד היו ילדים שאהבו לדחות את המטלות שלהם, והם העדיפו לחשוב בדרך של 'אכול ושתה'...

אחרי שתמה תקופת העבודה באו "חובות" מוכתבים אחרים – מחנה וקייטנה, וגם אם הם נחשבו ככיפים, לגביי, למשל 'מחנה' לא בדיוק נחשב כיף, הם היוו צו עליון, לא אתה קובע מה תעשה בימי החופש.
וכך נשארו להם שבועיים לבילוי כלבבך. כאן, היינו אדונים לזמננו. אני זוכרת, למשל,…

"כתב יד" / חנוש מורג

תמונה
מדפי הארכיון עמוסי המכלים ידעו זמנים טובים מאלו. היו זמנים בהם כל נייר, כל פתק נשמרו, נגנזו לדורות הבאים. היום רוב החומרים נשמרים בצורה דיגיטלית, ובכך נמנע הצורך בשימוש מיותר ובזבזני בנייר. 



עם היעלמות הנייר הולכים לאיבוד – החומר, המראה, המגע, הריח שהם חלק משמעותי בשימור הזיכרון. אמנם הכללים לא תמיד חד משמעיים, ובין הארכיונאים שוררת גם אמירה ברורה – לא לוותר על השימור של הדף הכתוב. בארכיון שלנו אנחנו נהוגים בדרך האמצע – מכאן ומכאן, כעין פשרה.

החשיבות שאנחנו רואים בשימור הנייר יש לו משמעויות רבות, גם מעבר לאלו שהזכרתי. וקודמת לכולן היא מידת האותנטיות. כדי לא להתרחק לגמרי מן המקור, וכדי לא להיות ארכיון שכולו על טהרת הדיגיטציה, יש לנו נוהג: מידי פעם כשמגיע פתק, כתבה או כל מסמך אחר הכתוב בכתב יד אישי של החבר אנחנו מתייחסים אליו כמעט ביראת קודש – והוא מבחינתנו "חומר נדיר". אנחנו מתייקים אותו לתוך התיק האישי של החבר. נדמה לנו שבכך ניתן למקור את הכבוד שלו, ובכך גם ניצור כעין פסיפס של כתבי יד של החברים שחיו כאן.


בהיותנו ילדים לוח המודעות היה סוכן התקשורת החשוב של החצר הקיבוצית. יכולת ל…