רשומות

הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

תמונה
לאחרונה, סיימה יערה בן אור את מלאכת ההקלדה של כל "ספר החיים" על גבעת חיים איחוד, שיצא לרגל שנת ה-40 לקיבוץ.  יש מי שמכיר את הספר הזה היטב, יש מי שרק דפדף בו, ויש, כנראה, גם כאלו שעדיין לא דפדפו בו מעולם. מי שמתוודע אליו יודה שטמון בין דפיו קסם והוא אף מרתק, וגם אם לא גדלת כאן תוכל למצוא את עצמך עוקב בעניין אחרי כל אותם רזי החיים שהוא משמר בין דפיו. ואכן, כל אותם הקטעים, פיסות החיים, חוויות ותמונות ליקט בארי צימרמן בעמל רב כשלידו עוזרת סימה שרי. איך הכל התחיל? לקראת חג ה-40 הקרב ובא הציעה תרצה מדיני, שאז הייתה מרכזת התרבות, להוציא ספר על הקיבוץ. "באותו זמן סיימתי את לימודיי בסמינר הרעיוני של 'אפעל', שם נחשפתי לחשיבותו של הארכיון בשימור הזיכרון ההיסטורי והקיבוצי ולשילוב בין זה לבין התרבות המקומית. היה לי חשוב שהסיפור של המקום יהיה חלק מן התוכן של חג ה-40".   באותן שנים היה נהוג בקיבוצים רבים שחגגו יובלות להוציא אלבום חגיגי לציון היובל. לרוב היו אלה אלבומי צילומים מובחרים מחיי הקיבוץ. תרצה פנתה לבארי והציעה לו לעסוק במשימה. מה שראה בארי בעיני רוחו אולי לא היה מ

שתי תמונות / היידי עפרון

תמונה
הפעם ברצוני לשים זרקור על שתי תמונות שעברו אצלנו ועשינו עליהם מחקר קטן. אני כבר אומרת שלכתבה הזו אין פואנטה :-)  אז אם אתם כאלה שחייבים פואנטה אז דפדפו הלאה בכייף כמו שאומרים... ואם יש לכם מה להוסיף על התמונות - בבקשה! תמונה 1 התמונה המעניינת הזו היא תמונה של חברי מועצת עמק חפר הראשונה שהגיעה אלינו מעזבונה של אדית מדיני. מועצת עמק חפר היא המועצה הראשונה שכונסה בארץ תחת המנדט הבריטי במרץ 1940! לא ברור האירוע שלכבודו התכנסו האנשים אך כנראה שזה היה בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. להלן פענוח שמות האנשים (תודה גם לגדי גיל ודן שגיא). יהושע מדיני השלישי מימין (אבא של עמי מדיני ותמנע אופיר), השלישי משמאל הוא שמעון שיפמן – סבא שלי ושל ליאור איתי. למטה מימין - אהרון ברעם (אהרונצ'יק) מעין החורש, סגן ראש המועצה האזורית. לידו ראש המועצה הראשון – חיים בן צבי מכפר ויתקין. ב-1931 עלה בן-צבי ל'בית הגדול' (מה שמכונה היום בית הראשונים) בעמק חפר כאחד מבין קבוצת 'עשרים הראשונים', שהגיעו לוואדי חווארת וייסדו לימים את כפר ויתקין. בן-צבי עמד בראש המועצה עד 1975 עם הפסקה במלחמת העולם השניי

מבצע בוקר בפעוטון / ערה

תמונה
בקיץ 1979, עם חזרתי מהצבא, הייתי מטפלת באחד מהפעוטונים בקיבוץ. בפעוטון היו חמישה ילדים חמודים כבני 3.5 שטרם עברו לגן "רימון" של הבוגרים. חמישיית פעוטים אלה נהגו להתעורר מוקדם בבקרים, אחרי ששומרת הלילה סיימה את משמרתה בשעה 6:00 ובטרם הגעתי לעבודה בפעוטון בשעה 7:00.  שעה זו היתה עבורם שעת כושר לקום מהמיטות, לתכנן ולבצע רעיונות ו"מבצעים", במיוחד כאלה שהמבוגרים לא מסכימים להם... באחד הבקרים הזאטוטים קמו מהמיטות, יצאו מהפעוטון ובצעד נמרץ צעדו אל מבנה השמרטף הסמוך, בו היו שומרות הלילה שוהות וקשובות לשמרטף המתריע על כל קריאה או בכי של תינוקות בפעוטונים וילדים בגנים ובכיתות הנמוכות. בחדר קטן זה היו השומרות מכינות ארוחות לילה להן ולשומר הלילה, ואלה היו מתפנקים עם סלט, חביתות וצ'יפס ושאר מעדנים. ורדה לביא בשמרטף ובכן, הילדים הגיעו לחדר השמרטף מבלי שמישהו יפגוש בהם כה מוקדם, פתחו את הדלת, הוציאו ביצים מהמקרר, חיממו מחבת על הכיריים והכינו חביתות לארוחת בוקר מוקדמת. שובבים שכאלה! עם הגעתי לעוד יום עבודה שגרתי בפעוטון, נדהמתי לשמע סיפורם הטרי של הילדים הנרגשים (ששבו לפעוטון ש

האחד במאי / היידי עפרון

תמונה
ב'אחד במאי' סבא שלי שמעון שיפמן היה מגיע לחדר האוכל בגאווה עם החולצה הכחולה, גם אחרי שכבר כולם הגיעו עם בגדי עבודה רגילים...  והיום? רוב האנשים, לפחות הצעירים, כנראה לא יודעים בכלל שהיה יום כזה ומה משמעותו. ה'אחד במאי' נחשב ליום הפועלים הבין־לאומי שביטא את הסולידריות בין ארגוני עובדים במאבק למען תנאי עבודה טובים יותר, והיווה את אחד מסמליו המרכזיים של הסוציאליזם. עד לתחילת שנות ה־80 היה 'אחד במאי' מעין יום חג רשמי כאשר כל המשק הציבורי וההסתדרותי שבת וצוין באירועים וכיום שבתון. בכל הארץ התקיימו טקסים, מפקדים וגם הפגנות ותהלוכות בערים הגדולות. עם היחלשות תנועת העבודה בישראל, דעך גם זוהרו של ה'אחד במאי' אך דווקא לאחרונה יש ארגונים שונים המציינים אותו. אז אנחנו כאן קצת לזכור ולהזכיר כרגיל. ותכלס, אם תשאלו אותי - בהחלט שווה לייחד יום לפועלים (אנחנו כולנו) בואו נחזיר את האחד במאי ונבקש לפחות שבוע מקוצר לפועלים! בגבעת חיים (לפני הפילוג) נהגו לחגוג את החג הזה באדיקות.  מתוך ויקיפדיה - פתיחת חגיגות האחד במאי בקיבוץ. רוכבים על הסוסים: פרנטו ויוסף שנפר, צילם אוטו גי

ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד / חנהל'ה פרנקל

תמונה
 50 שנה למדינה  -  יום הזיכרון שלי  אפריל 1998 (יום הזיכרון) אבא של יורם מהגנון שלי נהרג בהתקפה על כפר-סאלד במלחמת השחרור. זה היה לפני חמישים שנה, ואף שהייתי קטנטנה אני זוכרת זאת היטב. איך מי שהיה סתם יורם מהגנון שלי הפך להיות יתום. כשהגעתי אחרי הפילוג לגבעת-חיים, הכרתי את אורה (מכיתה מעלי). גם לה אין אבא. אמרו לי שהוא נהרג בשבת השחורה. מקץ כמה שנים (אני בכיתה ו') בהגיעי בערב לשכונת הצריפים שלנו, בנקודה החדשה, סיפרו לי שמיכאל כפרי וגד סמואל, אבא של שולה ואבא של עמוס מכיתה מתחתיי נהרגו בהתקפה של הפדאיון. בהיותי בכיתה ט', בזמן ששתלנו את הדשא בין חדר האוכל לשכונה ב', הודיעו לנו שאמנון, אח של ניסן מהכיתה שלי, נהרג באימונים בצבא. בזמן שירותי הצבאי נהרג מאיר, מכיתה מעלי, בתאונת מטוס, ואחר כך איתמר, שהיה צעיר ממני, מת בריצת אימונים. תקופת ההמתנה במלחמת ששת הימים. עוד טרם התחילה המלחמה עלו קבוצת חיילים על מארב. ביניהם נהרג אבנר זמיר, שהכרתי אותו מטיולי החטיבה ואחר כך משירותי בצבא. לימים, כשהכרתי את שלומית זמיר (היום מירון), התברר לי שהוא אחיה. הבנתי: המלחמה שתפרוץ רעה ומרה תהיה, וא

הפמפלט המיתולוגי של גבעת חיים איחוד

תמונה
לאחרונה אנחנו עוסקים בארכיון בהקלדות ובעריכה של עלון ה"פמפלט" מראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. זו גם הזדמנות טובה להודות ליערה בן אור על עבודתה החשובה בהקלדות של הארכיון . ה"פמפלט" היה ביטוי לרוח תקופה ולדור הצעירים דאז. רבים מהם התלבטו באותה עת לגבי עתידם ולגבי אופיו של הקיבוץ . בניסיונות להבין ולתת מענה להתלבטויות לקח על עצמו אברמהל'ה קורין (נפל במלחמת יום כיפור) להיות פעיל בחוג הנוער (רכז צעירים של היום). בין כל הפעילויות והניסיונות הוא יזם יחד עם ארנון לפיד הוצאה של בטאון פנימי לצעירי הקיבוץ וחייליו, והחברים המבוגרים נמשכו לקרוא אותו לא פחות... הביטאון נקרא "פמפלט" והוא יצא החל משנת 1970 באופן רצוף כמעט כל שבוע/שבועיים. במלחמת יום כיפור הפסיק לצאת באופן סדיר . רוח התקופה באה לידי ביטוי בסגנון הכתיבה, בנושאים שעלו, ובקונספט העריכה. סגנון הכתיבה היה מושחז, לארנון היה בכך חלק גדול . הנושאים שעלו היו הד לנושאים אקטואליים שהעסיקו את הקיבוץ אבל גם את החברה הישראלית . העלון עוצב כך שהיו בו מדורים קבועים כמו - תודות ל... פרחים ל... עדכן ועוד. האייטמים נוס

פרלמנט המים / היידי עפרון

תמונה
בעקבות אירועי שבוע שעבר נזכרתי שפעם ראיינתי את פרלמנט המים. הנה לפניכם הכתבה משנת 2015 "איך מגיעים"? שאלתי. "תלכי מכיכר הטרקטור מזרחה, מתחת לתחנה", אמרו לי. התברברתי, הגעתי למקום אחר שמטפל בדשאים לספורט. כשהגעתי לבסוף וסיפרתי שהתברברתי, אמרו לי שזה בסדר – יש אנשים שחיים המון שנים בקיבוץ ועדיין לא הגיעו לאזור הזה… התפאורה : יושבים מסביב לשולחן, שותים קפה, אוכלים עוגה. בצד זרוקים הרבה ברזים וצינורות של פעם. מאחור, המחסן המיתולוגי של המים שעדין ממשיך לתפקד. נוכחים ? יש קבועים ויש עו"ש מסביר גלעד כרמי. עו"ש? עוברים ושבים… ביום הפגישה נכחו: עמי רטר, גלעד כרמי, קובי באואר, גדי ורד, ראובן זיו, גדעון בר שלום (הבן של גרי שגר באליכין) ויוסי חי. נחום ידיד הגיע מאוחר יותר. לפעמים מגיע גם דן שגיא. המפגש עם הפרלמנט מתובל בסיפורי היסטוריה (מתאים מאד לארכיונאית…). גלעד כרמי היה הדובר הראשון, והוא סיפר על נטיעת האורנים מתחת לחדר האוכל. מי שנטע אותם היה ישראל הוכדורוף, אבא של חגי דור, שנסע לאזור בסוס ועגלה ושתל אותם עוד לפני הפילוג כדי למנוע סחף של חולות. כי למי שלא יודע, ה

זכרונות ממחזור יג ומיובל רפאלי

תמונה
יערה בן אור מתנדבת בארכיון ומקלידה. כעת היא מקלידה את חוברת הזכרון ליובל רפאלי. כותבת ומוקסמת מהאיש-נער-ילד שהיה. הנה סיפור קטן שמצא חן בעינינו ובטח גם ידבר אליכם. בהמשך גם טקסט שכתב ארנון על מפגש מחזור - שווה לקרוא! מימין יובל רפאלי לידו גדי בר שלום יובל רפאלי - משהו בקשר לאומץ-הלב שהיה לו.  לאחד הבנים היו סיוטים בלילות. היה נדמה לו שמחוץ לחלון בין השיחים, מתחבא איש מפחיד. יום אחד (זה היה בכיתה ו'), החלטנו לחסל את האיש ויהיה מה!  כמובן, אף אחד לא העז לצאת לבד, אז הוחלט שמעירים את יובל שישן בחדר אחר.  הלכנו והערנו אותו והסברנו לו את העניינים.  יובל יצא ראשון ואחריו אנחנו - כל אחד עם אבן ולפקודת "אש" זרקנו את האבנים לתוך השיחים.  בעיני כל הכיתה הוא נחשב להכי אמיץ, וכך זה היה.  בלי ספק - כי רק עם יובל העזנו לצאת והוא הלך באמת ראשון. *נכתב על ידי מישהו מקבוצתו של יובל, מחזור י"ג קבוצת ניצן לדף ההנצחה של יובל במשק ילדים מימין יובל רפאלי תחילת שנות ה-60 משמאל אליעזר לוסקי מחזור יג עם המחנך עמרם הישראלי והמטפלת ניצה גיל (יובל משמאל שורה שניה) אין עורכים פגישת מחזור בא"