הכל כלול / חנוש מורג

ישראל כץ עם מפקח הבנייה 1953
צילם עמרם נבו

בשנת 1952, טרם הקמת הקבוץ, הייתה כאן גבעה של חול. מעט עצים, בעיקר אקליפטוסים ואורנים שניטעו כאן על ידי הקרן הקיימת מיד עם תום מלחמת השחרור כסימון לאדמה "שלנו". זכר להם עדיין נראה באותם אורנים שעמודים ליד בית טרזין, ושני האקליפטוסים הגדולים שעומדים ליד מחסן משק וליד מולהלול.

הטיפול בחורש הצעיר הוטל על ישראל הוכדורף. הנערים של אז (שמעון הישראלי, עודד בן אור ועוד) סיפרו איך הם השקו בעזרת מכל מים את העצים הבודדים על הגבעה. ועוד הם סיפרו שהגבעה הזו הייתה אהובה עליהם כי היו יכולים להטיס ממנה את הטיסנים שהם בנו מבלזה (חוג בניית טיסנים היה מן האהובים והיותר פופולאריים בין נערי הקיבוץ עוד במאוחד. צריף הטיסנאות עמד על הגבול של מגרש הכדורגל שהפריד בין שני הקיבוצים, והאור דלק בו שעות ארוכות בערב).

אקליפטוס ליד מתחם היד השניה 
צילם יוסי רום

הבתים הראשונים

עם ההחלטה לבנות כאן את הקיבוץ החדש נשלחו כמה נגרים מכפר סאלד, וביחד עם בעלי המקצוע של גבעת חיים החלה הבנייה בשטח הנקודה. 

המבנים הראשונים היו צריפי העץ למגורי החברים, היו ביניהם צריפים ארוכים עם חמישה חדרים וצריפים קטנים עם שני חדרים. חברי כפר סאלד גרו בהם עד שבתי הקבע נבנו, כל חדר שימש למשפחה. מבחינת חברי כפר סאלד לא הייתה בכך הרעת תנאים... 

המקלחת הציבורית בבניה

המקלחת הציבורית כנראה נבנתה ביחד עם הצריפים הראשונים ושימשה את החברים דרי הצריפים שהגיעו מכפר סאלד בסוף אוגוסט 1952. אותם צריפים שימשו עוד שנים רבות אחר כך את צעירי הקיבוץ וחייליו, מה שקראנו בזמנו 'חוג הנוער', השכונה כולה שכנה ליד פרדס הבית, היום עומדת שם השכונה היותר מערבית של הקיבוץ ובתי הקומתיים. 

בו זמנית נבנו גם הצריפים של חברת הילדים, לכיתות ו'-י"ב, שברבות השנים היוו את התחלת בית ספר משגב, ואחר כך שימשו את בי"ס 'שפרירים'. 

מאחר ובתי הילדים והצריפים שיועדו לכיתות ו-יב עדיין לא היו מוכנים כשעברו הנה חברי וילדי כפר סאלד, הצטרפו ילדי כפר סאלד אל ילדי ג"ח שעדיין התגוררו ולמדו יחד במאוחד. אני, למשל, עוד זכיתי לגור בבית הקומתיים במאוחד. הגדולים יותר – המחזורים הבוגרים נכנסו במשך השנה הראשונה לצריפים שכבר נבנו כאן. הלימודים היו במבנים של הכיתות במאוחד.

ישראל כץ, שהיה אחראי על הבנייה של הנקודה, דיווח במדורו הקבוע – מהנעשה בנקודה, מידי חודש על ההתקדמות בבנייה בנקודה. בו זמנית היה צריך להקים את מבני המשק החקלאי – לולים, רפת ומחסן המשק, וגם את בתי החברים, בית הספר וכמובן את מבני הציבור הראשונים, קודם כל את חדר האוכל. 

חדר האוכל הראשון היה מבנה עץ שהורכב על הגבעה המרכזית של הקיבוץ, בתמונה נדמה כאילו תיבת נוח עגנה על הגבעה.

חדר האוכל הראשון (עומד היכן שהיום חדר האוכל) צילם עמרם נבו בשנת 1952-53

בין מבני הקבע הראשונים שהוקמו מיד עם גמר בניית הצריפים היו בתי הילדים – פעוטונים, גנים ובתים כוללים. הבתים הכוללים היו ממוקמים ממש בקצה המערבי של הקיבוץ, והבית הכולל הראשון שהסתיים היה הבית שאליו נכנסה כיתתי – כיתת 'שקד'. הוא שכן בבית שהיום הוא בית התינוקות – וגבל בשדה אספסת שהיה בקצה הקיבוץ. בלילות שמענו את קולות התנים ממש מעבר לקיר, כאילו הם מייללים ליד חלון חדר השינה, זה אכן היה קצת מפחיד.

שלט שימור על אחד הבתים הכוללים
פרויקט שילוט שנת ה-60

הבתים הכוללים

ה"בתים הכוללים" נקראו כך מפני שהם כללו בתוכם את כל הפונקציות הדרושות: כיתת לימוד, חדרי שינה, מטבחון וחדר אוכל וכמובן שירותים, ואפילו מרפסת למשחקים. הם תוכננו על ידי אלכס קסטן. אלכס היה גם המתכנן של הפעוטונים והגנים, תוך שהוא לומד ביסודיות רבה את הצרכים ואת הפעילויות השונות בכל הגילים, אך יחד עם זאת לא מזניח את הנראות, ואת האסתטיקה של מבנה שבו החלונות נמוכים ופתוחים לרווחה החוצה והחוץ נכנס לתוך הבית. 

בית כולל

החלונות הגדולים בבית הכולל

על אף הפונקציונאליות המאד מובהקת של המבנה, היה לאלכס חשוב גם להביא את הגישה המודרנית בבניה – מה שהיום מוכר לנו בשם הזרם הברוטליסטי (בית וינה מייצג באופן מובהק את אותו זרם בארכיטקטורה). הבטון הפונקציונאלי בא לידי ביטוי גם בשימוש הדקורטיבי בו בתוך הבית. יעיד על כך 'קיר השפריץ' בכניסה. אין מי שגדל בבית הילדים שלא יזכור את אותו הקיר. אני, למשל, זוכרת לילה שבו אני קודחת מחום ותוך כדי כך אני גוררת את עצמי בעצימת עיניים לשירותים, וכצפוי נתקלת בקיר, לא נעים... ברוב המרכזונים הוא עדיין נשאר בצורתו המקורית, אך הוא מכוסה בלוח שעם גדול.

אוכלים בבית הכולל - משמאל רותי אסטליין, הדס שוחט, צפריר בן אור

מחזור מ' בפעילות מחוץ לבית הכולל - מימין שני לברון עומדת באמצע נעה קארי

את הארוחות כולן אכלו הילדים בבית הילדים, אפילו את ארוחת הערב, שלא פעם הוגשה כבר אחרי הצהרים. והמקלחות היו חלק אינטגרלי מסדר היום החינוכי של הילדים, ובו גם נכללו בליעת כפית של שמן קיק...

היו קבוצות שבית הילדים שלהם היה פעיל לא רק בשעות הבוקר, והילדים המשיכו את הפעילות שלהם גם בשעות אחה"צ. דוגמא אחת בולטת הייתה כיתת 'אשל', מחזור ל"ו (יוחאי, אייר, נבות, יריב, עילם ועוד). בכיתה זו היו הרבה בנים שעסקו בבניית תעלות ומתחמים ל'צבא הנחל' שהם הקימו. עוד שנים רבות אחרי שעזבו את הבית הכולל פני השטח שלו העידו על העבר הסוער שלו.

הסיפור של הבתים הכוללים היה מזוהה מאד עם החינוך הקיבוצי, והיווה דגם מאד מובהק לעקרונות של החינוך המשותף.  לכל כיתה היה המחנך שלה שלימד גם את רוב המקצועות וליווה אותה כמה שנים וגם המטפלת התמידה בכך שנים. הצמדים של מחנכים ומטפלות היו דגם מובהק של שיתוף פעולה חינוכי שהמוטו שלו היה: "לימודים הם רק חלק מן המכלול החינוכי ולמטפלת יש תפקיד לא פחות חשוב מלמורה ולמחנך במערך החינוכי".

מילדות לבגרות

בכיתה ו' במעבר דרסטי מאורח חיים של 'בית כולל' עברו הילדים לאיזור הצריפים של חברת הילדים (היום אזור די נטוש אחרי עזיבת 'שפרירים' שעברו ליכון). באיזור זה שכנו השכבה הצעירה והשכבה הבוגרת, כשביניהן הפריד שטח דשא גדול ששימש למשחקי כדור, כמו 'הקפות' ועוד. כל כיתה שכנה במתחם נפרד, שבו הדגם היה קבוע: שתי שורות צריפים עם חדרי שינה כשבתווך כיתת לימוד בנויה ולידה חדרי שירותים ומקלחות. גם אז נראה היה שהקרבה בין המיטה לכיתה הוא קצת מוגזם, בעיקר בעיני אלו שהיו רגילים לכך שלבית ספר נוסעים או הולכים ברגל לפחות כמה ק"מ... 

בית הספר, מיפוי הצריפים בקיבוץ בשנות השישים

המעבר לצריפים סימן שלב בהתבגרות וכניסה לחברת הילדים. ילדי חברת הילדים גם נתנו לו ביטוי נוסף – בצורת 'השבעה' שסימלה את הכניסה לחברת הילדים. כבר דובר על כך שכל כיתה הייתה כעין יחידה הרמטית בפני עצמה, והיו מעט קשרים בין הכיתות, המפגשים היו בעיקר על רקע של פעילות משותפת בחברת הילדים – מסיבות שבת, שיחות חברה וימי מחנונים. וכמובן בעבודה במשק חברת הילדים, שבשנים האלו היה לו משקל לא פחות חשוב מלבית הספר בסדר היום של הילדים.

את בעיית הארוחות של הכיתות הצעירות שעלו לצריפים, ניסו לפתור בשנים הראשונות על ידי כך שהסבו מקלט לחדר אוכל, כך שיחסוך מהילדים עלייה לחדר האוכל. הרבה שנים חדר האוכל היה מחוץ לתחום עבור הילדים. צריך להגיד את האמת, הסידור הזה לא בא רק כדי לפתור את בעיית מרחק ההליכה לארוחות בוקר וצהרים בחדר האוכל, היה בכך גם ביטוי לגישה חינוכית לפיה הילדים אוכלים בחדר אוכל נפרד, אולי כדי שיקבלו הרגלי אכילה יותר טובים, אולי בגלל שרצו לחסוך מן המבוגרים רעש מיותר... הילדים הם "גורם מפריע"... בטח בזמן שהחברים אוכלים... הניסיון של חדר אוכל לילדים בכיתות ו-ז בשטח הצריפים לא החזיק זמן רב, ומהר מאד אכלו כל הילדים מכיתה ו' בחדר האוכל הגדול. 

הדרך לחדר אוכל (שעדיין קיימת)

בוקר וצהרים יכולת לראות זרימה של ילדים מן הצריפים לכיוון חדר האוכל בגשם ובחום בדרכי החול כשעוד לא היו כבישים. לא תמיד אהבו המבוגרים את ההופעה של הילדים בלי נעלים ויחפים בחדר האוכל, ואני גם זוכרת שהיו לפעמים אוסרים על ילדים להיכנס אם הופיעו בחדר אוכל בהופעה זרוקה מידי.

תהליך השינוי כפי שבא לידי ביטוי בחינוך

במשך השנים, כשבית הספר המקומי סיפח גם ילדים מקיבוצים שכנים שבהם לא הייתה הצדקה לקיים בית ספר מקומי, החלו גם שינויים בתפיסת הבית הכולל. מהר מאד הובן שעדיף ליצור מתחם לימודי מוגדר, ובתי הילדים התרוקנו מתוכן מהותי. נכון, ילדי הקיבוץ עדיין ראו בבית הילדים את המרכז של שעות הפנאי שלהם, אבל אז באה הלינה המשפחתית ובבת אחת הם התרוקנו מפונקציה משמעותית נוספת. 

שיפוץ בית לקראת המעבר ללינה משפחתית מהלינה המשותפת

שלב המעבר הזה לא היה מאד מוגדר ולא היו תוכניות מגירה לאיך וכיצד ייראה החינוך שמעבר לבית הספר. למדו איך להתנהל עם החיים החדשים תוך כדי השינויים. ההכרה בשינוי ההגדרה של בית הילדים הייתה כמובן ברורה, אך השינוי לא היה קל. 

דוגמה לכך שלא הכל היה ברור וידוע, הוא הבנייה של בתי המשושים והתלתונים עם המועדון הצהוב לילדי גיל הבינים (בין גיל הכיתות הנמוכות לנעורים). נעשו טעויות מתוך רצון טוב לשמר את ערכי החינוך המשותף. הדרישות בפרוגרמה החינוכית היו לנסות לייצר לכל ילד את הפינה שלו, בזמן שכבר מזמן הפינה האישית הייתה הבית של ההורים. המבנה המאד יוצא דופן שתיכנן אמנון לוי אמור היה לענות על המון רצונות וחלומות שהיו עדיין למערכת החינוך מעצמה, ובסופו של דבר הוא לא התאים לשום דבר...

בניית התלתונים

בראשית שנות ה-90 תחת הנהגתה של שלומית מירון שהייתה אז מרכזת חינוך, הוקם צוות שהיו בו בעיקר מטפלות, שהציע להפוך את בתי הילדים למרכזים ייעודיים. התהליך היה מאד מעניין וגם נעשה עם חשיבה רבה ותוך למידה מקיבוצים אחרים.

בסופו של התהליך הוחלט לשנות את ייעודם של חלק מהבתים למרכזים:

- מרכז עיוני עם מרכז מחשבים וספריה (בבית שהיום הוא בית התינוקות)

- מרכז יצירה (במבנה שהיום הוא בית האורן)

מרכז יצירה

מרכז עיוני משמאל גדי הדר

במרכז העיוני רם שפע ורותי הורוביץ

הרעיון שהיה מאד נכון של מרכזי למידה, משחק ויצירה התמוססא במשך השנים, וכיום המרכזים היו למרכזונים כיתתיים. . את ההסבר למה זה התמוסס ואם היה כדאי להמשיך ולא לוותר על הגישה של מרכזים ייעודיים פונקציונאליים במהותם, נשאיר לדיון אחר...

שיפוץ בית כולל בדרך להפוך למרכזון בית האלון

והיום, נסכם את הרשימה בספירת מלאי עכשווית:

שלושה מרכזונים פעילים, כל אחד מהם מרכז בתוכו שתי שכבות גיל: 

- בית האלון – כיתות א'-ב'

- בית האורן – כיתות ג'-ד'

- בית הרותם – כיתות ה'-ו' (זה גם המקום להגיד שהמבנה של בית הרותם אינו שייך לקבוצת הבתים הכוללים הראשונים, ונבנה קצת יותר מאוחר בכספי הסוכנות ובתכנון שונה מהבתים הכוללים הראשונים).

בית כולל אחד (זה שאיתו התחלתי את הסיפור שלי עם קבוצת 'שקד') עבר הסבה ממש דרמטית והפך להיות בית תינוקות (שפעם גם הייתה בו 'פינה חמה', שאולי עוד תחזור להיות כזו בגלגול חדש...) הזכרנו קודם את הבית הכולל של מחזור ל"ו (בדשא מול השמרטף), זה גם הבית שמערכת החינוך ויתרה עליו בשלב מסוים לטובת הסביום, והרבה שנים הוא לא היה בשימוש על ידי מערכת החינוך. עם השיפוצים והשינויים של מבני הפעוטונים הוא עבר "הסבה" ושופץ לטובת הגיל הרך – והוא מהווה היום אכסניה ל'גן תאנה" ול"גן זית". 

בית כולל שהפך לסביום ואחר כך שופץ והפך לגנים

הצריף הצהוב ששימש בהתחלה כגן בלנקה ואז
כמבנה לכיתות המקדמות (שפרירים) ואז להנהלת חשבונות
עד שהורד והיום זהו מגרש החניה של גן דולב

שלושת הגנים – גן רימון, גן דקל וגן דולב נשארו כמעט כל השנים פעילים, היו שנים שבהן היו מעט ילדים ואחד או שניים מהם עברו לידי בית הספר 'שפרירים' שאז עוד היה כיתות בנימין, והמרכז שלו היה "הצריף הצהוב", זה שהיה בראשיתו 'גן בלנקה' ואחר כך היו 'כיתות בנימין' וגם הנהלת חשבונות, והיום עומד עליו מגרש החנייה שליד גן דולב. 

הפעוטונים שינו לחלוטין את ייעודם, והם עברו שיפוצים לטובת דירוניות "רווחה".

התלתונים והמועדון הצהוב שהזכרנו קודם חלקם הפכו לדירוניות לחיילים והיום הם דירוניות להשכרה, והמועדון צהוב וגם המועדון במשושים משמשים את כיתות ז-ח ואת הנעורים, שאחרי הרבה שנים ירדו גם הם מהמיקום המקורי שלהם למעלה לאיזור בתי הילדים למטה.

אז איך לסכם מהלכים כאלו שנעשו על פני יותר מחצי מאה? 

בסופו של דבר שינוי ייעוד של בתים הוא אופייני לא רק בחברה הקיבוצית. דוגמא מאד בולטת היא הבתים שהקימו כ'יד לבנים' שאחרי מעט שנים כבר לא מילאו את הייעוד שלהם. 

בית הוא ביטוי למאווים של מי שבונה אותו. החברה הקיבוצית האמינה בכל מאודה בחינוך המשותף,  אף אחד לא היה יכול לדמיין שבעתיד, 'הבית הכולל' ירד מנכסיו, ויידרשו שינויים על מנת להתאים אותו לתפקוד החדש שלו. זו כמובן רק דוגמא קטנה, דוגמא בולטת ביותר היא חדר האוכל שבקיבוצים רבים מתקשים למצוא לו ייעוד חדש. מבחינות רבות היינו יכולים לחסוך הרבה כסף אם היינו יכולים לנבא לאן תנשוב הרוח בעתיד... 

לכתבה מרתקת בנושא הצריפים

לכתבות נוספות בבלוג