ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

לפעמים אני מרגישה שהבלוג (האתרונצ'יק שלנו) דורש הרבה תשומת לב ולא בטוח שהוא עושה את עבודתו. ומה בעצם עבודתו? להגיע לאנשים, ללמד אנשים על מה קורה בארכיון להציג את ההתלבטויות שלנו, ולייצר איזה זיק חשוב בין האנשים לארכיון ולעבר שלהם ולייצר איזה סוג של זהות קהילתית. מילים גדולות? ניחא. אני מתנחמת בכך שאנשים ניגשים אלי בשביל או קופצים לארכיון ואומרים לי: "ראינו את הבלוג ונורא נהננו." אז דיינו לא? לפני מספר ימים נחתה אצלנו במייל ההודעה הבאה ואנחנו שמחים להודיע שגם להונגריה הגענו... חנוש / ארכיון יקר אני מצרף כאן חמישה צילומים מהעבר של המחזור שלנו (אני חושב שזה מחזור י"א) – תוספת צנועה לארכיון גח"א המרתק! בנוסף, צילום של נבחרת הכדורמים האגדית! מבחינתי התמונות מקפלות בתוכן המון אושר, ואולי קצת תמימות של ילדים ונערים שעדיין חלקי החיים הקשים והאכזריים עדיין לפניהם – והם טרם יודעים... אני בארץ אחרת כעת – אבל זכרונותי ודמעותי יחד עם כולם – וזה כנראה יישאר כך לתמיד. אריה פריד מהונגריה אנא לחצו על התמונות כדי לראות אותן בגדול מימין לשמאל

טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו

מה כבר יכול להיות ממכר בארכיון אהה? אז זהו, שנראה לי שגם כאלה שאין להם את ההתרגשות הזו כשהם מוצאים משהו ישן ונוסטלגי מהעבר של הקיבוץ, יכולים לקרוא וליהנות מהכרכים של "בתוכנו" - עלון הקיבוץ, מהשנים הראשונות ואולי אפילו להתמכר... חלק מנושא מיחשוב הארכיון הוא התייחסות בכובד ראש לתיעדוף סריקות. למה הכוונה? אם היינו יכולים אולי היינו מוציאים את כל החומר בארכיון - תמונות, מסמכים, שקופיות לסריקה אצל חברה חיצונית ונגמר העניין. אז זהו. שלא נגמר העניין. קודם כל צריך להתייחס כמובן לנושא הכספי - זה יכול לעלות די הרבה כסף לסרוק כל פריט ופריט, מה שמכונה  "בשפה הארכיונאית" - רשומה. ואחר כך לרשום כל רשומה, להכניס מערכת, וכמובן גם לאחסן את כל החומר הזה במקום כלשהוא עולה כסף. והאם בכלל צריך לסרוק הכל? יש היגידו "בוודאי, כל פרט חשוב" ויש שיאמרו "צריך לעשות מיון, ולעשות תיעדוף - מלשון העדפה. ולהחליט רק על מה חשוב." אבל מי מחליט מה חשוב? אולי דווקא מה שחשוב היום לא יהיה חשוב מחר? וכמו במקרים רבים אין תשובות מוחלטות. אבל מה בטוח? התחלנו עם העלונ