ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

לפעמים תמונת פסיפס יכולה להיות תיעוד! נורית וולף שעבדה שנים בנוי עם חיימקה ורדי, תיעדה את בית וינה והעצים בסמוך בעבודת פסיפס מקסימה. מי שמעורה במה שקורה בחצר הקיבוץ יודע שעץ האורן השלישי מצד ימין נפל בסערה האחרונה (עצוב... חיימקה ששתל את העץ אמר שבא לו לבכות אחרי שראה מה שקרה שם).      חיימקה מספר שהעצים הללו נשתלו כחלק מתוכנית הנוף של האדריכל נוף שעבד בקיבוץ - יוסף סגל. פסיפס בית וינה והדשא 2019 תמונת עצי האורן בצעירותם, סוף שנות השישים ולכבוד טו בשבט אנחנו מביאים את מה שכתבה באהבה נורית על הנוי שלה בקיבוץ ב-2004: עץ הכורזיה, או כפי שהוא מכונה עץ השיכור, הוא אחד מיני רבים שיש לי אליו רגשות מיוחדים. הכוריזיה ליד החניה הגדולה, צילמה אפרת אשל   יש בקיבוצנו כמה עצים כאלו ברחבה של בית וינה ובמגרש החניה. העץ נקרא כך על שום הגזע שלו שמתעבה במרכז ויש לו צורה של בקבוק ועליו קוצים (תשתה אבל בזהירות...).  הפרחים בצבע ורוד עז, פתוחים וגדולים מאד. העצים האלה יובאו לארץ כזרעים מדרום אמריקה לחוות הנוי שע"י מדרשת רופין שנוהלה ע"י רות בנימי

באותו ערב פברואר קר סעדנו סעודה משפחתית ב״בירנבאום ומנדלבאום״. זו היתה המסעדה בה נהגנו לחגוג בניינטיז אירועים משפחתיים. הערב הזה נחרת בי כה עמוק עד כי אני זוכר מה לבשתי, מה אכלתי. זה היה יום הולדתה של אילת, אחותי. כדרכנו, שתינו יין, העלינו באוב נוסטלגיה משפחתית, צחקנו לרוב. בצאתנו התנשקנו נשיקות פרידה. התפזרנו לרכבים. אילת ואני נסענו עם ההורים. ברדיו הרכב התנגנו שירים. כמה דקות של נסיעה ואנו כבר בפאתי העיר, קצהו הצפוני של אבן גבירול, ומן הרדיו בוקע פתאום שיר שקט, מהזן שמתנגן בימי זכרון. מעט מפתיע אבל לא בלתי מתקבל על הדעת. אבל אחרי השיר הזה היה שיר נוסף שקט ועצוב. ואחריו עוד אחד.  כל אדם במדינת ישראל של שנות התשעים למד בכאב שכשיש רצף של כמה שירים שקטים ועצובים ברדיו, זו הקדמה מאיימת לחדשות רעות. ״קרה משהו״ זרקתי לחלל הרכב, ספק מבקש אישור, ספק מחפש הרגעה. מספר דקות נוספות חלפו וליד הרצליה, על כביש החוף, קטע פתאום השדרן את רצף השירים השקטים ודיווח על אירוע בצפון. עד שהגענו הביתה כבר החלו להצטבר פרטים, ואנחנו, יושבי הרכב התעטפנו בשתיקה גדולה. הייתי אז משוחרר טרי יחסית. מיטב חבר