קריקטורות של זאב גוטקינד, הווי הקיבוץ בשנותיו הראשונות










תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

תמונה
טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו
להמשך קריאה »

פרלמנט המים / היידי עפרון

תמונה
בעקבות אירועי שבוע שעבר נזכרתי שפעם ראיינתי את פרלמנט המים. הנה לפניכם הכתבה משנת 2015 "איך מגיעים"? שאלתי. "תלכי מכיכר הטרקטור מזרחה, מתחת לתחנה", אמרו לי. התברברתי, הגעתי למקום אחר שמטפל בדשאים לספורט. כשהגעתי לבסוף וסיפרתי שהתברברתי, אמרו לי שזה בסדר – יש אנשים שחיים המון שנים בקיבוץ ועדיין לא הגיעו לאזור הזה… התפאורה : יושבים מסביב לשולחן, שותים קפה, אוכלים עוגה. בצד זרוקים הרבה ברזים וצינורות של פעם. מאחור, המחסן המיתולוגי של המים שעדין ממשיך לתפקד. נוכחים ? יש קבועים ויש עו"ש מסביר גלעד כרמי. עו"ש? עוברים ושבים… ביום הפגישה נכחו: עמי רטר, גלעד כרמי, קובי באואר, גדי ורד, ראובן זיו, גדעון בר שלום (הבן של גרי שגר באליכין) ויוסי חי. נחום ידיד הגיע מאוחר יותר. לפעמים מגיע גם דן שגיא. המפגש עם הפרלמנט מתובל בסיפורי היסטוריה (מתאים מאד לארכיונאית…). גלעד כרמי היה הדובר הראשון, והוא סיפר על נטיעת האורנים מתחת לחדר האוכל. מי שנטע אותם היה ישראל הוכדורוף, אבא של חגי דור, שנסע לאזור בסוס ועגלה ושתל אותם עוד לפני הפילוג כדי למנוע סחף של חולות. כי למי שלא יודע, ה
להמשך קריאה »

זכרונות ממחזור יג ומיובל רפאלי

תמונה
יערה בן אור מתנדבת בארכיון ומקלידה. כעת היא מקלידה את חוברת הזכרון ליובל רפאלי. כותבת ומוקסמת מהאיש-נער-ילד שהיה. הנה סיפור קטן שמצא חן בעינינו ובטח גם ידבר אליכם. בהמשך גם טקסט שכתב ארנון על מפגש מחזור - שווה לקרוא! מימין יובל רפאלי לידו גדי בר שלום יובל רפאלי - משהו בקשר לאומץ-הלב שהיה לו.  לאחד הבנים היו סיוטים בלילות. היה נדמה לו שמחוץ לחלון בין השיחים, מתחבא איש מפחיד. יום אחד (זה היה בכיתה ו'), החלטנו לחסל את האיש ויהיה מה!  כמובן, אף אחד לא העז לצאת לבד, אז הוחלט שמעירים את יובל שישן בחדר אחר.  הלכנו והערנו אותו והסברנו לו את העניינים.  יובל יצא ראשון ואחריו אנחנו - כל אחד עם אבן ולפקודת "אש" זרקנו את האבנים לתוך השיחים.  בעיני כל הכיתה הוא נחשב להכי אמיץ, וכך זה היה.  בלי ספק - כי רק עם יובל העזנו לצאת והוא הלך באמת ראשון. *נכתב על ידי מישהו מקבוצתו של יובל, מחזור י"ג קבוצת ניצן לדף ההנצחה של יובל במשק ילדים מימין יובל רפאלי תחילת שנות ה-60 משמאל אליעזר לוסקי מחזור יג עם המחנך עמרם הישראלי והמטפלת ניצה גיל (יובל משמאל שורה שניה) אין עורכים פגישת מחזור בא"
להמשך קריאה »

מבצע בוקר בפעוטון / ערה

תמונה
בקיץ 1979, עם חזרתי מהצבא, הייתי מטפלת באחד מהפעוטונים בקיבוץ. בפעוטון היו חמישה ילדים חמודים כבני 3.5 שטרם עברו לגן "רימון" של הבוגרים. חמישיית פעוטים אלה נהגו להתעורר מוקדם בבקרים, אחרי ששומרת הלילה סיימה את משמרתה בשעה 6:00 ובטרם הגעתי לעבודה בפעוטון בשעה 7:00.  שעה זו היתה עבורם שעת כושר לקום מהמיטות, לתכנן ולבצע רעיונות ו"מבצעים", במיוחד כאלה שהמבוגרים לא מסכימים להם... באחד הבקרים הזאטוטים קמו מהמיטות, יצאו מהפעוטון ובצעד נמרץ צעדו אל מבנה השמרטף הסמוך, בו היו שומרות הלילה שוהות וקשובות לשמרטף המתריע על כל קריאה או בכי של תינוקות בפעוטונים וילדים בגנים ובכיתות הנמוכות. בחדר קטן זה היו השומרות מכינות ארוחות לילה להן ולשומר הלילה, ואלה היו מתפנקים עם סלט, חביתות וצ'יפס ושאר מעדנים. ורדה לביא בשמרטף ובכן, הילדים הגיעו לחדר השמרטף מבלי שמישהו יפגוש בהם כה מוקדם, פתחו את הדלת, הוציאו ביצים מהמקרר, חיממו מחבת על הכיריים והכינו חביתות לארוחת בוקר מוקדמת. שובבים שכאלה! עם הגעתי לעוד יום עבודה שגרתי בפעוטון, נדהמתי לשמע סיפורם הטרי של הילדים הנרגשים (ששבו לפעוטון ש
להמשך קריאה »

גרי בר שלום מתחיל לצייר

תמונה
שנים רבות השתוקקתי להביע את עצמי ובעיקר את אהבתי לארץ ישראל. זה היה משהו משונה. ממש אהבה ממבט ראשון, מהרגע שירדתי מן האונייה, וזה מורגש גם בסיפורים. הרגשה שמעולם לא הייתה לי לגבי צ'כיה. לא היה לי שום דבר נגד צ'כיה, אני לא מאלה ששונאים את ארץ העבר שלהם, אבל, לא היה לי שום קשר. פה הרגשתי שייך מן הרגע הראשון שבאתי. ניסיתי לכתוב, וזה נראה לי כל כך שדוף, אז לא ידעתי מה לעשות.  אני, הלוא, עם ההגנה הסתובבתי בכל ארץ-ישראל. בכל פינה בארץ-ישראל. רציתי איך שהוא לומר את זה. ב-1954 הייתי בן 40, ואצל האנגלים יש פתגם: "החיים מתחילים בגיל 40"... אצל האצולה הבריטית גומרים אז את השרות הצבאי שלהם, ומתחילים לחשוב על נישואין וכך הלאה. ואצלי היה פתאום פתק על לוח מודעות בחדר האוכל, שמארגנים חוג ציור עם משה פרופס, אחד הציירים הידועים בארץ, שהיה אז חבר קיבוץ עין החורש, ומשום מה הייתה ביני לבינו כימיה מהרגע הראשון שנפגשנו, לא בתור צייר, בתור אדם לאדם.  החוג לציור בגבעת חיים איחוד - מימין לשמאל - רבקה רבינוביץ, נורית רפאלי, משה פרופס מורה-צייר, מדג'ה זליגר, שושנה פניגר, (?) היכן בקיבוץ מצוי
להמשך קריאה »

שתי תמונות / היידי עפרון

תמונה
הפעם ברצוני לשים זרקור על שתי תמונות שעברו אצלנו ועשינו עליהם מחקר קטן. אני כבר אומרת שלכתבה הזו אין פואנטה :-)  אז אם אתם כאלה שחייבים פואנטה אז דפדפו הלאה בכייף כמו שאומרים... ואם יש לכם מה להוסיף על התמונות - בבקשה! תמונה 1 התמונה המעניינת הזו היא תמונה של חברי מועצת עמק חפר הראשונה שהגיעה אלינו מעזבונה של אדית מדיני. מועצת עמק חפר היא המועצה הראשונה שכונסה בארץ תחת המנדט הבריטי במרץ 1940! לא ברור האירוע שלכבודו התכנסו האנשים אך כנראה שזה היה בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. להלן פענוח שמות האנשים (תודה גם לגדי גיל ודן שגיא). יהושע מדיני השלישי מימין (אבא של עמי מדיני ותמנע אופיר), השלישי משמאל הוא שמעון שיפמן – סבא שלי ושל ליאור איתי. למטה מימין - אהרון ברעם (אהרונצ'יק) מעין החורש, סגן ראש המועצה האזורית. לידו ראש המועצה הראשון – חיים בן צבי מכפר ויתקין. ב-1931 עלה בן-צבי ל'בית הגדול' (מה שמכונה היום בית הראשונים) בעמק חפר כאחד מבין קבוצת 'עשרים הראשונים', שהגיעו לוואדי חווארת וייסדו לימים את כפר ויתקין. בן-צבי עמד בראש המועצה עד 1975 עם הפסקה במלחמת העולם השניי
להמשך קריאה »

84 שנים לליל הבדולח, עדויות מקומיות

תמונה
המילה בדולח מעוררת בך צילצול נעים של שנדליר נוצץ גדול ומפואר. אבל לא במקרה של ליל הבדולח. קצת כמו שהיום מכנים נגיד את האזור מסביב לעזה – עוטף עזה.  ליל הבדולח או גם בשמו "ליל הזכוכיות המנופצות" הוא כינוי לפוגרום שהתחולל ברחבי גרמניה ואוסטריה בליל 9-10 בנובמבר 1938. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית, שבאה בתגובה על רציחתו של המזכיר השלישי בשגרירות גרמניה בפריס ארנסט פום רט ע"י צעיר יהודי.  בתי-כנסת נהרסו והועלו באש, חלונות-ראווה נופצו, החנויות הפרוצות נשדדו, ושברי הזכוכית כיסו את המדרכות. בתי היהודים הותקפו ובמקומות רבים נפגעו יהודים בגופם. נעצרו כ-30,000 יהודים, רובם אמידים ובעלי השפעה. העצורים נשלחו למחנות ריכוז, ושם היו קורבן ליחס מחריד באכזריותו מצד הס"ס. זו הפעם הראשונה בה נעשו פרעות ביהודי גרמניה בקנה-מידה כה נרחב, ולוו במעצר המונים. סרטון על ליל הדולח מצאנו מספר עדויות של חברי קיבוץ לגבי האירוע: אילנה צביון מהתקופה בגרמניה אני זוכרת זמנים יפים מאד. הייתה לי ילדות מאד מאושרת, עד שנת 38. כשהייתי בת 6. בשנת 1938, שרפו את בית הספר שלנו, בליל הבדולח. באנו למחרת
להמשך קריאה »

ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד / חנהל'ה פרנקל

תמונה
 50 שנה למדינה  -  יום הזיכרון שלי  אפריל 1998 (יום הזיכרון) אבא של יורם מהגנון שלי נהרג בהתקפה על כפר-סאלד במלחמת השחרור. זה היה לפני חמישים שנה, ואף שהייתי קטנטנה אני זוכרת זאת היטב. איך מי שהיה סתם יורם מהגנון שלי הפך להיות יתום. כשהגעתי אחרי הפילוג לגבעת-חיים, הכרתי את אורה (מכיתה מעלי). גם לה אין אבא. אמרו לי שהוא נהרג בשבת השחורה. מקץ כמה שנים (אני בכיתה ו') בהגיעי בערב לשכונת הצריפים שלנו, בנקודה החדשה, סיפרו לי שמיכאל כפרי וגד סמואל, אבא של שולה ואבא של עמוס מכיתה מתחתיי נהרגו בהתקפה של הפדאיון. בהיותי בכיתה ט', בזמן ששתלנו את הדשא בין חדר האוכל לשכונה ב', הודיעו לנו שאמנון, אח של ניסן מהכיתה שלי, נהרג באימונים בצבא. בזמן שירותי הצבאי נהרג מאיר, מכיתה מעלי, בתאונת מטוס, ואחר כך איתמר, שהיה צעיר ממני, מת בריצת אימונים. תקופת ההמתנה במלחמת ששת הימים. עוד טרם התחילה המלחמה עלו קבוצת חיילים על מארב. ביניהם נהרג אבנר זמיר, שהכרתי אותו מטיולי החטיבה ואחר כך משירותי בצבא. לימים, כשהכרתי את שלומית זמיר (היום מירון), התברר לי שהוא אחיה. הבנתי: המלחמה שתפרוץ רעה ומרה תהיה, וא
להמשך קריאה »