ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

מוצאי שבת, שעות אחרונות בסוף של שבוע. זמן של כביסה. ההורים ממיינים, מפרידים, מכינים בערימות וקושרים בסדין. ובדרך אל בית הילדים עוצרים במכבסה וזורקים לתאים. ג׳ינס, צבעוני, לבן, מגבות, מצעים, כותנה, סינטטי... לכל בגד התא שלו. ולאחר מספר ימים קורה הקסם והבגדים הנקיים מונחים מחכים, בתא במחסן. משהו להתגעגע... משהו שכבר לא יחזור. ועכשיו כשהכל כל כך השתנה, חוזרת עם מאיה שלי למכבסה ומספרת לה על המקום המיוחד הזה שבקרוב יעלם. מספרת, כי חשוב לי שגם היא תזכור. מכבסה לפני שיפוץ, צילם אלדד ורדי 2017 - פנורמה כללית 2008 - לילך יגודה, שינוי, סוג של קיבוץ, עבודת גמר זאב גוטקינד, כביסה במכבסה איור בתוכנו 1958  מזל שהסיפור של סימה נשאר איתנו: המכבסה / סימה שרי גם  הפעם, סיפור של פעם. מה, שישים כן, ושישים ואחת לא? גם בימים של זכרונות מטלטלים, נותר הרצון לספר לכל מי שלא היה כאן, איך היו הדברים מעולם. הסיפור להלן הוא מעשה שהיה.  זה היה מזמן. נכדתי – כיום עלמה לכל דבר ועניין - הייתה אז בת שבע או שמונה. יצאנו לנו בש

חלק מעבודת המתנדבות בארכיון זה להקליד הספדים. והנה הספד שהקלידה מרים ארזי שמצא חן בעיני. הוא היה כל כך  ויז'ואלי. וגם תהיתי - למה שבתה שביתת רעב מיכל נטע - הנכדה של סוניה נטע? סוניה ומישה נטע סוניה נטע - סבתא, כותבת הנכדה מיכל (נטע) 1998 ביום ראשון בבוקר הייתה התרגשות קטנה בשמים, סבא עמד בשערי הגן וחיכה... הוא ידע שהיא תבוא וכבר המון זמן הוא מצפה, מתגעגע, דואג. אבל נעזר בסבלנות: שהרי אין להאיץ בחיים על אף הייסורים. אבל הנה היא מגיעה. והוא מחה דמעה מהעיניים הכחולות שלו, ובזרועות חסונות חיבק את הכתפיים שלה הרועדות. היא חייכה אליו חיוך עייף ומאושר... והעיניים שלה נצצו בשמחה אילמת כי הגרון עוד ניחר והנשימה כבדה. הוא הסביר לה שעוד מעט יעברו הכאבים, ויחלימו הפצעים ושלווה גדולה תבוא... וכל הזמן ליטף אותה בעיני שמיים אוהבות ובידיים חמות החליק את שערה הלבן והרך. אחר כך כשחזר אליה קולה הם ישבו חבוקים, והיא סיפרה לו על הארץ שכל כך התכערה! על הגידולים הממאירים שצמחו בה. ועל המשפחה שיפתה ועל המצטרפים החדשים: יובל ויאקי, ועל הפרחים שנבטו ומקשטים אותה. על ה