ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

הקיץ כבר בפתח, וזה זמן מעולה להזכר בטקסט שכתב פ.ש (יודעים מי זה?). הקייצים של אז  לא היו פחות חמים מאלה שבימינו ויש האומרים שאפילו חמים יותר. בשבתות שלטו שעמום וחוסר מעש. בשעות הבוקר הראשונות עוד יכולנו לשכב באוהלים ובצריפים, כל עת שצינת הלילה השאירה מעט קרירות, שאיפשרה לנו מנוחת שבת שכה זקוקים היינו לה. עד שנולד הרעיון לרחוץ בים הקרוב – דהיינו מרחק של כ-3 – 4 ק"מ, מדובר על קו אוויר, כלומר ישר דרך החולות באדמות ואדי חווארת – מה שקוראים היום עמק חפר. הייתה זו חבורה של מנין חברים וחברות, רובם עולי מערב אירופה, יודעי שחייה פלוס-מינוס. רכב כבר היה לנו, ה"פורד", שהסיע דרך קבע את חברי קבוצת הבניין לחדרה, אך איש לא העלה על הדעת שהוא מסוגל לעבור את בחולות בלי ה"קולי" ואפילו עגלת הפרידות לא תעמוד במבחן שכזה (וגם לפרידות הגיעה שבת!). ואכן הלכנו... רצוצים ומיוזעים הגענו לחוף, והים הנפלא פיצה אותנו במלוא המחיר, אם לא מעבר לזה. כאן יש לומר, שבחוף מכמורת של היום, קרי בין נתניה וחדרה, לא נראתה נפש חיה, להוציא אולי "משוגע" מעין התכלת או כפר ויתקין. אחרי 2-3 שבת

27/12/2013 הרשימה במקור נועדה לגננת של ילדי גן בוגר בקיבוץ יפעת , בהקשר של ציון שנת השישים לקיבוץ יפעת . אמנם לא נולדתי ביפעת אבל נולדתי וגדלתי בקיבוץ (גבעת חיים איחוד). היו הבדלים בין הקיבוצים - בדעות החברים, בעבודות שהקיבוץ הציע, בצורת החגים, במוצא של רוב החברים ועוד הבדלים רבים. אבל הלינה המשותפת היתה אחד הדברים שאיחדו את רוב הקיבוצים. עירית גלילי (מיכאלי) בעבודה במשק הילדים המשפחה שלי עלתה לארץ לפני שנולדתי. להורי כבר היו אז ילדים. אמא היתה רגילה להשכיב אותם לישון בבית קרוב אליה, והיה לה לא פשוט להתרגל לשינוי. מרגע שהגיעה לקיבוץ היתה חייבת להישמע להוראות המטפלות בנוגע לילדים שלה. כדי שיתפנו לרקוד ולעבוד, ובגלל שהכל היה של כולם, לא היה מוזר לראשוני ההורים "למסור" את הילדים. לעומת אמא - לאחים שלי זה היה כיף. כמו קייטנה של ילדים גדולים. הם התרגלו מהר לחברת הילדים ונהנו להיות איתם כמה שיותר. ואז אני נולדתי ומהיום הראשון שאמא ואני יצאנו מבית היולדות, ישנתי בבית התינוקות של הקיבוץ. למזלה של אמא, המטפלת שלי היתה אישיות נפלאה - גם מקצועית וגם נשמה. הזיכרונות