ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

נאסף, לוקט, נכתב ונערך על ידי רחל ארזי וחנוש מורג, 2016 סגנון הלבוש בקיבוץ "עוצב" מתוך תנאים של עוני, מחסור ומצוקה כלכלית. לבשו את שהתאפשר. בראשית לא הייתה אידאולוגיה של עיצוב. מלאי הבגדים היה הביגוד שאותו הביאו החברים עם עלייתם לארץ. מוסד ההלבשה מימי ראשית הקיבוץ נקרא "קומונה" (קהילה שיתופית שוויונית), שם המעיד גם על האידאולוגיה שעמדה מאחורי מוסד ההלבשה – במצב של אין – מתחלקים כולם במה שיש. אין שלי ושלך, יש רק "שלנו". כולם מסרו את בגדיהם ל"קומונה", ושם חילקו את הבגדים לתאי החברים כל שבוע על פי צורכיהם. כשהיית זקוק לבגד חגיגי או מיוחד, כשנסעת בתפקיד או סתם ליום חופש, הלכת ל"קומונה" ושם בארון מיוחד יכולת לבחור לך את בגד הבילוי הדרוש לך. כמובן שהיית צריך להחזיר אותו לאחר השימוש. יש לא מעט עדויות של חברות קיבוץ שליבן התכווץ בראותן חברה אחרת לובשת את הבגד האהוב עליה, אותו הביאה מן הבית בחו"ל. העולים החדשים לארץ ככלל, ואלו שהצטרפו לקיבוץ בפרט, חוו ירידה מהותית ברמת החיים, ובתוך כך גם ירידה משמעותית של איכות וכמות בלבוש. עד סו

מראשיתו של הקיבוץ חרתו הנשים על דגלן את העבודה כאתגר הגדול שלהן. הן שאפו להיות שוות בכל, שמשמעותו העיקרית שוויון ההזדמנויות בעבודה. אם הגברים עובדים בשדה, גם הן יכולות, ואם צריך לעבוד בשמירה – גם כאן ראו את ייעודן. המציאות הייתה קצת שונה, ומעטות הנשים שבאמת מצאו את מקומן בעבודת השדה. המטבח, הקומונה, הטיפול בילדים, החינוך –  דרשו את שלהם, והגברים לא חשבו שגם הם יכולים להיות באותם מקומות, וכך, מצאו הנשים בקיבוץ את מקומן בענפי השירות, כך קראו להם פעם. היום יודעים להעריך שירות כעבודה מכניסה, פעם החלוקה הייתה לשירותים יצרניים וצרכניים. בעצם זה די דומה למה שקרה בעיר – נשים מעטות יצאו לעבודה, הן היו עקרות בית, מבלי להבין שגם זו עבודה שפרנסה בצידה. הרי אם האישה עובדת מישהו אחר צריך לעשות זאת. היום כה טבעי הדבר לשלם עבור בישול וניקיון הבית, פעם זה לא היה כך. מה שברור הוא שעבודת האישה מצטלמת יפה. באלבומי הקיבוץ אין חלוקה לעבודה יצרנית או לא, כולם זוכים לחשיפה של עדשת המצלמה, ובתחום הזה אלי ורפל הצלם היותר מסור שלנו, היה מאד שוויוני. הנה לפניכם כמה דוגמיות מהמאגר הויזואלי בארכיון, שממחישות

מרים ארזי מקלידה חומרים מרתקים ומדי פעם נביא אותם לבלוג לחשיפה. בחבתניה "גת" בתוכנו מס.197 3.2.1961 - כתב יהודה קראוס החבתניה הינה מחלקה אשר בה, בדומה למטבח בקיבוץ, אינה מהווה ענף מכניס, אולם אין המפעל יכול להתקיים בלעדיה. הכרחי לאחסן את הסחורה המוכנה עד לעונת היצוא. ובכל זאת, לא לעתים נדירות כאשר עלי לגשת להנהלת המפעל בקשר לפיתוח מחלקת החביות, מתקבל אני במלים:" אם ברצונך לקבל משהו, אזי רק בעברית". ואז אני יודע שפנייתי תסתיים בלי תוצאות. על-אף הכול עלה בידי להקים מפעל חביות נאה  עם שלושה בעלי מקצוע מעולים. בהזדמנות חגם של עובדי "גת", ברצוני להביא לידיעת הציבור, אחדים מן ההישגים של מחלקת החביות, שכאמור נוסדה על-ידי, וכים הינה ענף מסודר ומצויד כהלכה בכוח אדם ובמכונות. מתוך האלבום של גרי בר שלום כמות החביות הנמצאות בשימוש בית החרושת עולה ל-6000 חביות שנמצאות תמיד במחזור ובאורח טבעי זקוקות לתיקון. החבר אורי פולק גילה הבנה מלאה לצרכי המחלקה ועמד לצידי בכל פעם כשהיה צורך לרכוש ציוד חדש. בעונת הזיתים נזקקנו ל-1000 חביות בערך, בשביל פלפל -600 חב