ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד

מאור הוא מתנדב בארכיון של גבעת חיים איחוד. דרך מאור אני לומדת איך לעבוד עם מתנדבים וזה מאד מעניין. קודם כל חשוב שלמתנדב יהיה מעניין ונחמד לעבוד. אם הוא משועמם רוב הזמן (אפשר קצת שעמום אבל במידה) אז מהר מאד הוא יברח מהארכיון... אכן לארכיון אין ממש סקס אפיל היום ואולי הבעיה נעוצה בכינוי שלו. מעניין אם היינו קוראים לו - מרכז המידע הקיבוצי אולי הייתה לו יותר משיכה... אבל הכי כייף (אני יודעת שאני סוטה מהנושא אבל לא נורא נזרום עם המחשבות...) זה לפגוש אנשים שדווקא המילה ארכיון מהלכת עליהם קסמים. כאשר הם שומעים שאני מהארכיון עיניהם נהיות זגוגיות ובעלות מבט רומנטי משהו. האוצרות בארכיון, הסודות, והסיפורים מושכים אותם. יש כאלה שמגיעים לארכיון והתמונות מושכות אותם וישר הם מחפשים את קרובי המשפחה שלהם או מה כתוב עליהם. מאור דרך אגב קורא לגנזך, היכן שאנו שומרים את כל החומרים, "חדר המתים" וזאת למה? כי החדר הזה די קר. חשוב לשמור בו על טמפרטורה ולחות קבועים כדי שהחומרים ישמרו בתנאים הטובים ביותר, ואין בו אפילו חלון אחד. חוץ מזה גם הראתי לו שיש מכלי הנצחה שכל אחד שנפטר בקיבוץ יש לו ת

אִמַתִי על אמא שלי אספר כאן. הייתי שמחה לספר עליה ועל אבי גם בטרם עלייתם ארצה, אבל אנחנו, שייכים היינו לדור שלא רצה לדעת על הוריו בחוץ לארץ, והם לא רצו לספר לנו על חייהם בגולה. זהו פרק עצוב מאוד לגבי, אך כך זה היה אז. רצינו הורים צברים ולא הורים מהגולה אבל זה שיך כבר לפרק אחר בזיכרונות. כאן אני רוצה לספר על אמא - שרה וינט, שהייתה מדריכה לצמר בשנות ה-30 במאה שעברה. שרה וינט, אימה של דבורה עמלי טווה צמר אנו התגוררנו עדיין בשער-הנגב (המקום שבו שהו חברי כפר סאלד לפני שעברו לגליל), ואין לי מושג (ירוק) כיצד גילו את המומחיות של אמי בנושא הצמר - מגזיזת הצמר, דרך כביסה, צביעה, סירוק, טוויה, אריגה, סריגה, ואפילו יצירת מרבצים מעור הכבשה והצמר. את הקורסים היא העבירה בתל-אביב בבית החלוצות. זכורים לי היטב הביקורים אצלה - תלמידותיה נהנו להאכיל אותי בממתקים, ואני התענגתי על כך כי בזמנו זכינו למעט מאד ממתקים. דבורה (עמלי) ושרה וינט את המעיל והכובע הארוגים בתמונה עם אמי צילמו באוגוסט. אמנם אני מחייכת כאן בתמונה אבל זכור לי שממש בכיתי כשהלבישו אותי, כי היה נורא חם. שאר התמונות