פעם החלוצות טוו צמר... סיפור זכרון של דבורה עמלי
אִמַתִי
הייתי שמחה לספר עליה ועל אבי גם בטרם עלייתם ארצה, אבל אנחנו, שייכים היינו לדור שלא רצה לדעת על הוריו בחוץ לארץ, והם לא רצו לספר לנו על חייהם בגולה. זהו פרק עצוב מאוד לגבי, אך כך זה היה אז. רצינו הורים צברים ולא הורים מהגולה אבל זה שיך כבר לפרק אחר בזיכרונות.
כאן אני רוצה לספר על אמא - שרה וינט, שהייתה מדריכה לצמר בשנות ה-30 במאה שעברה.
 |
| שרה וינט, אימה של דבורה עמלי טווה צמר |
אנו התגוררנו עדיין בשער-הנגב (המקום שבו שהו חברי כפר סאלד לפני שעברו לגליל), ואין לי מושג (ירוק) כיצד גילו את המומחיות של אמי בנושא הצמר - מגזיזת הצמר, דרך כביסה, צביעה, סירוק, טוויה, אריגה, סריגה, ואפילו יצירת מרבצים מעור הכבשה והצמר.
את הקורסים היא העבירה בתל-אביב בבית החלוצות. זכורים לי היטב הביקורים אצלה - תלמידותיה נהנו להאכיל אותי בממתקים, ואני התענגתי על כך כי בזמנו זכינו למעט מאד ממתקים.
 |
| דבורה (עמלי) ושרה וינט |
שאר התמונות שלמטה הן התמונות מקורס הצמר שאימי העבירה בבית החלוצות בתל-אביב.
בין יתר עבודותיה אמי ידעה גם ליצור גבינת צאן מאוד טעימה. למעשה היא הייתה גם שפית מאוד מוצלחת. אני זוכרת בערגה את הכרוב הממולא, את מרק העגבניות ואת העוגות הרייחניות שהיינו אוכלים פעמיים בשבוע, ביום שלישי בערב וביום שבת בבוקר. כן, כן, לא היו לה מתחרים!
תופרת מעולה היא גם הייתה,
בקיצור אין, אין על אמא שלי במומחיות...
בגעגועים...
בתה דבורה עמלי לבית וינט
לומדים לעבוד עם צמר
 |
צמר נקי אחרי כביסה (משמאל שרה וינט)
|
 |
| לימוד אריגה על מסגרת מצמר פתוח |
הקליד וסרק מאור - מתנדב בארכיון
.jpeg)
תגובות
הוסף רשומת תגובה