פעם החלוצות טוו צמר... סיפור זכרון של דבורה עמלי

אִמַתִי


על אמא שלי אספר כאן.
הייתי שמחה לספר עליה ועל אבי גם בטרם עלייתם ארצה, אבל אנחנו, שייכים היינו לדור שלא רצה לדעת על הוריו בחוץ לארץ, והם לא רצו לספר לנו על חייהם בגולה. זהו פרק עצוב מאוד לגבי, אך כך זה היה אז. רצינו הורים צברים ולא הורים מהגולה אבל זה שיך כבר לפרק אחר בזיכרונות.
כאן אני רוצה לספר על אמא - שרה וינט, שהייתה מדריכה לצמר בשנות ה-30 במאה שעברה.

שרה וינט, אימה של דבורה עמלי טווה צמר

אנו התגוררנו עדיין בשער-הנגב (המקום שבו שהו חברי כפר סאלד לפני שעברו לגליל), ואין לי מושג (ירוק) כיצד גילו את המומחיות של אמי בנושא הצמר - מגזיזת הצמר, דרך כביסה, צביעה, סירוק, טוויה, אריגה, סריגה, ואפילו יצירת מרבצים מעור הכבשה והצמר.
את הקורסים היא העבירה בתל-אביב בבית החלוצות. זכורים לי היטב הביקורים אצלה - תלמידותיה נהנו להאכיל אותי בממתקים, ואני התענגתי על כך כי בזמנו זכינו למעט מאד ממתקים.

דבורה (עמלי) ושרה וינט
את המעיל והכובע הארוגים בתמונה עם אמי צילמו באוגוסט. אמנם אני מחייכת כאן בתמונה אבל זכור לי שממש בכיתי כשהלבישו אותי, כי היה נורא חם.
שאר התמונות שלמטה הן התמונות מקורס הצמר שאימי העבירה בבית החלוצות בתל-אביב.
בין יתר עבודותיה אמי ידעה גם ליצור גבינת צאן מאוד טעימה. למעשה היא הייתה גם שפית מאוד מוצלחת. אני זוכרת בערגה את הכרוב הממולא, את מרק העגבניות ואת העוגות הרייחניות שהיינו אוכלים פעמיים בשבוע, ביום שלישי בערב וביום שבת בבוקר. כן, כן, לא היו לה מתחרים!
תופרת מעולה היא גם הייתה,
בקיצור אין, אין על אמא שלי במומחיות...

בגעגועים...
בתה דבורה עמלי לבית וינט

לומדים לעבוד עם צמר







צמר נקי אחרי כביסה (משמאל שרה וינט)

לימוד אריגה על מסגרת מצמר פתוח


הקליד וסרק מאור - מתנדב בארכיון

תגובות

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הארכיון והמוות / היידי עפרון

תמונה
טראח. ישר לפנים. כותרת אם היא טובה, היא כמעט חצי מהעבודה של כתבה... נשימה עמוקה. יש הירגישו מאויימים מהכותרת. יש שיסתקרנו ויש את אלה שמיד יבינו. משפט באנלי שאני חייבת לציין ולא יעזור לכם כלום - המוות הוא חלק מהחיים. מוות של אנשים מסביבנו, מוות של יקירים לנו, והמוות שלנו. מוות זה לא דבר שקל לכתוב עליו, קשה לחשוב אותו וקשה לדבר אותו. בבית הספר יש שיעורי חשבון, אנגלית, ואפילו שיעורי מין בגיל המתאים. אבל שיעורי מוות? הרי זה חלק כל כך מהותי מחיינו. הבעיה היא שלא יודעים ממש להתמודד עם הנושא, לא בהסבר לילדנו ולא בהסבר לנו עצמנו. ואם לא נתמודד עם זה, זה לא יהיה קיים? אני למשל לא עשיתי כרטיס אדי. למה? אפשר לתת לזה מלא תירוצים אבל האמת הכי ברורה (לי כמובן... רק על עצמי לספר ידעתי) היא שיש לי פחד קמאי שכזה, מוזר שכזה, ולא מובן, שאם אני אעשה כרטיס אזי אני אגרום לנבואה להגשים את עצמה... וזה לא ברציונל כי אפילו כשאני קוראת את זה, זה נראה לי דבילי. משהו רגשי שלא קשור למחשבה המושכלת. ואולי באמת איך שכתבתי את זה כאן בריש גלי בבלוג שלי (הקורא היחיד מחייך...) זה יגרום לי ללכת ו
להמשך קריאה »

מבצע בוקר בפעוטון / ערה

תמונה
בקיץ 1979, עם חזרתי מהצבא, הייתי מטפלת באחד מהפעוטונים בקיבוץ. בפעוטון היו חמישה ילדים חמודים כבני 3.5 שטרם עברו לגן "רימון" של הבוגרים. חמישיית פעוטים אלה נהגו להתעורר מוקדם בבקרים, אחרי ששומרת הלילה סיימה את משמרתה בשעה 6:00 ובטרם הגעתי לעבודה בפעוטון בשעה 7:00.  שעה זו היתה עבורם שעת כושר לקום מהמיטות, לתכנן ולבצע רעיונות ו"מבצעים", במיוחד כאלה שהמבוגרים לא מסכימים להם... באחד הבקרים הזאטוטים קמו מהמיטות, יצאו מהפעוטון ובצעד נמרץ צעדו אל מבנה השמרטף הסמוך, בו היו שומרות הלילה שוהות וקשובות לשמרטף המתריע על כל קריאה או בכי של תינוקות בפעוטונים וילדים בגנים ובכיתות הנמוכות. בחדר קטן זה היו השומרות מכינות ארוחות לילה להן ולשומר הלילה, ואלה היו מתפנקים עם סלט, חביתות וצ'יפס ושאר מעדנים. ורדה לביא בשמרטף ובכן, הילדים הגיעו לחדר השמרטף מבלי שמישהו יפגוש בהם כה מוקדם, פתחו את הדלת, הוציאו ביצים מהמקרר, חיממו מחבת על הכיריים והכינו חביתות לארוחת בוקר מוקדמת. שובבים שכאלה! עם הגעתי לעוד יום עבודה שגרתי בפעוטון, נדהמתי לשמע סיפורם הטרי של הילדים הנרגשים (ששבו לפעוטון ש
להמשך קריאה »

שתי תמונות / היידי עפרון

תמונה
הפעם ברצוני לשים זרקור על שתי תמונות שעברו אצלנו ועשינו עליהם מחקר קטן. אני כבר אומרת שלכתבה הזו אין פואנטה :-)  אז אם אתם כאלה שחייבים פואנטה אז דפדפו הלאה בכייף כמו שאומרים... ואם יש לכם מה להוסיף על התמונות - בבקשה! תמונה 1 התמונה המעניינת הזו היא תמונה של חברי מועצת עמק חפר הראשונה שהגיעה אלינו מעזבונה של אדית מדיני. מועצת עמק חפר היא המועצה הראשונה שכונסה בארץ תחת המנדט הבריטי במרץ 1940! לא ברור האירוע שלכבודו התכנסו האנשים אך כנראה שזה היה בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. להלן פענוח שמות האנשים (תודה גם לגדי גיל ודן שגיא). יהושע מדיני השלישי מימין (אבא של עמי מדיני ותמנע אופיר), השלישי משמאל הוא שמעון שיפמן – סבא שלי ושל ליאור איתי. למטה מימין - אהרון ברעם (אהרונצ'יק) מעין החורש, סגן ראש המועצה האזורית. לידו ראש המועצה הראשון – חיים בן צבי מכפר ויתקין. ב-1931 עלה בן-צבי ל'בית הגדול' (מה שמכונה היום בית הראשונים) בעמק חפר כאחד מבין קבוצת 'עשרים הראשונים', שהגיעו לוואדי חווארת וייסדו לימים את כפר ויתקין. בן-צבי עמד בראש המועצה עד 1975 עם הפסקה במלחמת העולם השניי
להמשך קריאה »

עצי הברוש בדרך לבית הקברות / נורית וולף

תמונה
ט’’ו בשבט 1980 מעשה שהיה כך היה: עבדתי בנוי עם חיימקה ורדי.  נורית וחיימקה על הדשא הגדול  בט’’ו בשבט תכננו לנטוע ברושים בדרך לבית הקברות לצדי הכביש,  הכנו את השטח, חפרנו בורות וליד כל בור שמנו עץ. בשעה ארבע היו אמורים לבוא ילדי הגנים עם הוריהם לטעת את העצים,  ברבע לארבע התחיל לרדת גשם, חיכינו וחיכינו ואף אחד לא בא מלבד שני ילדים, ירון הבן שלי ויניב אופיר חבר של ירון מהכיתה. כשהבנו שאף אחד לא מגיע, התחלנו לשתול ארבעתנו את העצים, ולבסוף סיימנו את כל השתילה בעצמנו בגשם. רוב העצים עדיין עומדים זקופים עד היום. לכתבות מעניינות בנושא טו בשבט ועצים -  הנוי שלי - נורית וולף לטו בשבט ולעץ ה"ידיד"... / אורנה ישראלי טו בשבט חנהל'ה פרנקל ערב ט"ו בשבט 1950 / סימה שרי ט"ו בשבט תש"ב - 1952: הראשון בנקודה (1995)
להמשך קריאה »

הסיפור מאחורי הסיפור / חנוש מורג

תמונה
לאחרונה, סיימה יערה בן אור את מלאכת ההקלדה של כל "ספר החיים" על גבעת חיים איחוד, שיצא לרגל שנת ה-40 לקיבוץ.  יש מי שמכיר את הספר הזה היטב, יש מי שרק דפדף בו, ויש, כנראה, גם כאלו שעדיין לא דפדפו בו מעולם. מי שמתוודע אליו יודה שטמון בין דפיו קסם והוא אף מרתק, וגם אם לא גדלת כאן תוכל למצוא את עצמך עוקב בעניין אחרי כל אותם רזי החיים שהוא משמר בין דפיו. ואכן, כל אותם הקטעים, פיסות החיים, חוויות ותמונות ליקט בארי צימרמן בעמל רב כשלידו עוזרת סימה שרי. איך הכל התחיל? לקראת חג ה-40 הקרב ובא הציעה תרצה מדיני, שאז הייתה מרכזת התרבות, להוציא ספר על הקיבוץ. "באותו זמן סיימתי את לימודיי בסמינר הרעיוני של 'אפעל', שם נחשפתי לחשיבותו של הארכיון בשימור הזיכרון ההיסטורי והקיבוצי ולשילוב בין זה לבין התרבות המקומית. היה לי חשוב שהסיפור של המקום יהיה חלק מן התוכן של חג ה-40".   באותן שנים היה נהוג בקיבוצים רבים שחגגו יובלות להוציא אלבום חגיגי לציון היובל. לרוב היו אלה אלבומי צילומים מובחרים מחיי הקיבוץ. תרצה פנתה לבארי והציעה לו לעסוק במשימה. מה שראה בארי בעיני רוחו אולי לא היה מ
להמשך קריאה »

האחד במאי / היידי עפרון

תמונה
ב'אחד במאי' סבא שלי שמעון שיפמן היה מגיע לחדר האוכל בגאווה עם החולצה הכחולה, גם אחרי שכבר כולם הגיעו עם בגדי עבודה רגילים...  והיום? רוב האנשים, לפחות הצעירים, כנראה לא יודעים בכלל שהיה יום כזה ומה משמעותו. ה'אחד במאי' נחשב ליום הפועלים הבין־לאומי שביטא את הסולידריות בין ארגוני עובדים במאבק למען תנאי עבודה טובים יותר, והיווה את אחד מסמליו המרכזיים של הסוציאליזם. עד לתחילת שנות ה־80 היה 'אחד במאי' מעין יום חג רשמי כאשר כל המשק הציבורי וההסתדרותי שבת וצוין באירועים וכיום שבתון. בכל הארץ התקיימו טקסים, מפקדים וגם הפגנות ותהלוכות בערים הגדולות. עם היחלשות תנועת העבודה בישראל, דעך גם זוהרו של ה'אחד במאי' אך דווקא לאחרונה יש ארגונים שונים המציינים אותו. אז אנחנו כאן קצת לזכור ולהזכיר כרגיל. ותכלס, אם תשאלו אותי - בהחלט שווה לייחד יום לפועלים (אנחנו כולנו) בואו נחזיר את האחד במאי ונבקש לפחות שבוע מקוצר לפועלים! בגבעת חיים (לפני הפילוג) נהגו לחגוג את החג הזה באדיקות.  מתוך ויקיפדיה - פתיחת חגיגות האחד במאי בקיבוץ. רוכבים על הסוסים: פרנטו ויוסף שנפר, צילם אוטו גי
להמשך קריאה »

מה תגיד סבא ברונו? / נעה בוכהולץ

תמונה
התגלגל אלינו לארכיון הטקסט של הנכדה של ברונו בוכהולץ שנפל ב1948 בהתקפה על כפר סאלד. חשבנו שגם לכם יהיה מעניין לקרוא אותו. מה תגיד סבא ברונו?  הזמן שלך אמנם נעצר ב9 לינואר 1948 אבל הזמן טס, עברו 75 שנה, ושוב אנחנו במלחמה (והאמת שהיו עוד המון מלחמות מאז וגם טפטופים, בטח לא הכרת את המושג). סבא ברונו תרשום שאמנם אכן עברו 75 שנה מאז נפלת בהגנה על הבית בכפר סאלד, אבל מסתבר שלא הרבה השתנה, שוב ילדים מפונים מכפר סאלד ואי אפשר ממש להיות שם (למרות שתרשום לעצמך שהמדינה לא באמת פינתה אותם, עזוב זה מסובך) ושמנרה של ג׳וני ממש הרוסה.  סבא ברונו תרשום לנו חיסור כי השנה לא נוכל לבקר אותך, כל השבט, כמיטב המסורת, כי חיזבאלה והסורים לא מאפשרים (כן אנחנו יודעים שהיו לנו קצת פספוסים בשנים האחרונות, אבל אתה חייב להודות שאנחנו די מתמידים).  משפחת בוכהולץ ליד הקבר ותרשום לך סבא ברונו, שלא היית האחרון, אחריך עוד הרבה מידי אבות ואמהות השאירו ילדים יתומים מהורה אחד (כמוך) ואפילו משניים, או שאחד בכלל חטוף. והרבה יותר מידי הורים איבדו ומאבדים ילדים. וסבא ברונו, תרשום לך שאנחנו באמת לא אוהבים מלחמות, מאמינים בשלום ו
להמשך קריאה »

"הפועל" גבעת חיים – שנים ראשונות / פינדה שפע

תמונה
הבלוג היה קצת במנוחה (או חופשת מחלה...) ועכשיו הוא חוזר לספר הרבה סיפורי עבר מרתקים! היה זה מזלו המיוחד של קיבוץ ג'* שהקים את מחנהו בחוף בת גלים, שמספר חבריו היו עוד טרם עלייתם ספורטאים פעילים באגודות ספורט יהודיות החוץ לארץ. אותו חינוך ספורטיבי היה המקור להחלטתם הנחושה להמשיך גם בארץ ישראל בפעילות גופנית והם עמדו במשימה זו חרף כל הקשיים של עבודה פיזית קשה ותנאים אפסיים.  נזכיר כאן שלושה מהספורטאים:  יושו בורשטיין (ענבר) – לשעבר שוער "הכוח" גראץ שבאוסטריה, עם עלייתו שוער "הפועל" חיפה. קונגרס ספורט הפועלים בבית וינה   - מברך יושו ענבר  אייקו וייסקופף – מטובי מתעמלי מכשירים ב"מכבי" פראג, השתתף במכביה ה-1.  1977-1978 - 40 להפועל גבעת חיים  (13) - אייקו יעקב קופלר – שחיין מרחקים מ"הכח" וינה, שלזכותו מבצע היסטורי מכובד - הוא וחברו דוד רבסקי, שניהם חברים בפלוגה הימית, שחו בקיץ 1932 מנמל חיפה לעכו. על אף שנעדרו ניסיון בשחייה בים והקשיים הכרוכים בכך, גמאו את המרחק ב-4 שעות ו-48 דקות. יעקב הוא אחיו של גרשון קופלר, מראשוני מדריכי השחייה וספורט מגן, ומנ
להמשך קריאה »

ארכיון

הצג עוד