הנוי שלי / נורית וולף

לפעמים תמונת פסיפס יכולה להיות תיעוד!

נורית וולף שעבדה שנים בנוי עם חיימקה ורדי, תיעדה את בית וינה והעצים בסמוך בעבודת פסיפס מקסימה.

מי שמעורה במה שקורה בחצר הקיבוץ יודע שעץ האורן השלישי מצד ימין נפל בסערה האחרונה (עצוב... חיימקה ששתל את העץ אמר שבא לו לבכות אחרי שראה מה שקרה שם).    

חיימקה מספר שהעצים הללו נשתלו כחלק מתוכנית הנוף של האדריכל נוף שעבד בקיבוץ - יוסף סגל.

פסיפס בית וינה והדשא 2019

תמונת עצי האורן בצעירותם, סוף שנות השישים

ולכבוד טו בשבט אנחנו מביאים את מה שכתבה באהבה נורית על הנוי שלה בקיבוץ ב-2004:

עץ הכורזיה, או כפי שהוא מכונה עץ השיכור, הוא אחד מיני רבים שיש לי אליו רגשות מיוחדים.

הכוריזיה ליד החניה הגדולה, צילמה אפרת אשל

 יש בקיבוצנו כמה עצים כאלו ברחבה של בית וינה ובמגרש החניה. העץ נקרא כך על שום הגזע שלו שמתעבה במרכז ויש לו צורה של בקבוק ועליו קוצים (תשתה אבל בזהירות...). הפרחים בצבע ורוד עז, פתוחים וגדולים מאד.

העצים האלה יובאו לארץ כזרעים מדרום אמריקה לחוות הנוי שע"י מדרשת רופין שנוהלה ע"י רות בנימין ז"ל, שם נעשו הניסיונות לאקלום צמחים. הארץ חולקה לאזורים לפי סוגי אדמה וכל אזור קיבל כמה שתילים לניסיון. אנחנו נבחרנו כאחד האזורים לאקלום. 

העצים שלנו נטעו בערך בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, וקיבלו יחס מיוחד. האדמה ברחבה של בית וינה שם העצים נשתלו היא אדמת נזז לכן המים לא חדרו, היה צורך לעשות חורים עמוקים מסביב לעצים, ולמלא אותם במים ודשן. אני רוצה להודות לחיימקה שעשה זאת בנאמנות ובמסירות במשך הרבה מאוד שנים, ובזכותו אנחנו נהנים כל שנה מחדש מהפריחה הנהדרת של העצים האלו.

אי אפשר שלא להיזכר ולהזכיר את הצאלונים ופריחתם המרהיבה שגדלו בחזית של חדר האוכל הישן, ואת המדרון מצידו הצפוני של חדר האוכל שהיה מכוסה כולו במרבד סגול של צמחי האהל. כשבמרכז השטח גדלו לאיטם שלושה ארזים.

הצאלונים שלא שרדו 

כמו כן פינת הקקטוסים המיוחדת שהייתה בין הכל בו לחשמליה. עדיין נשאר שיח צבר אחד למזכרת. 

פינה חמה יש לי לכליל החורש עם פרחיו העדינים הסגולים שגדל ע"י הספריה וכמובן האלמוגן עם פריחתו האדומה.  

ציור חדר האוכל מצפון-הקקטוסים 1963-ספר גרמני - ארץ הקיבוצים

האלמוגנים בשיא תהילתם.
הילדים היו אוספים בחדווה את הזרעים האדומים מהאדמה.

חדר האוכל הראשון, והאהל מתחתיו בפריחה סגולה משגעת

בתור עובדת נוי לשעבר יחד עם חיימקה, למדתי לפקוח עיניים, להסתכל מסביב ולראות לא רק את השביל עליו אני דורכת אלא בעיקר את הפרח שפורח, עץ מלבלב, משחק השמש של אור וצל בין העצים, ציפור על חוט חשמל, ודוכיפת מנקרת בדשא.

נקודות אור אלו נותנות לי אויר לנשימה. אני נהנית להסתובב בשבילי הקיבוץ, ואני יודעת שיש לי חלק ביופי הזה.

                                                                                                            נורית וולף