היו לילות / חנוש מורג

לסיפור הזה יכולות להיות התחלות שונות וגם כותרות יפות, יש כאן הרבה נוסטלגיה. אני רוצה לספר סיפור היסטורי, לתעד, איך בעצם התגבשה התרבות בקיבוץ שלנו במשך שנים רבות. אנסה למקד את המבט על אופי חיי התרבות בעיקר בערבי השבת, שהיו עבור רבים השעות היחידות בהן ניתן היה לצאת קצת מהשגרה של עבודה ומשימתיות שאפיינו את חיי הקיבוץ בראשיתו.

ערבי השבת סיפקו את רגעי העונג התרבותי, ולרבים מן החברים הם גם היו ההזדמנות למפגשים חברתיים על כוס קפה ועוגה. החברים כבר אז, כנראה, היו צריכים לעמוד בפני הדילמה אם הערב ילכו להרצאה בחדר האוכל או ייענו להזמנת מי מחבריהם לשבת לשיחת חברים בחוג ידידים. הבתים הקטנים והצנועים של שנות ה-50 וה-60, אירחו לא פעם כ- 15 חברים ואולי אף יותר... איך שלא יהיה, ה"תחרות" בין פעילות התרבותית הממוסדת לבין המפגש הפרטי הספונטני הייתה שם תמיד. לעיתים, כשהאירוע היה ערב יותר אטרקטיבי, כמו רביעייה שניגנה מוזיקה קלאסית, ההתלבטות הייתה קצת יותר קשה, בכל זאת, קיבוץ של יקים...

המקור ממנו אנו יכולים לשאוב הכי הרבה אינפורמציה על אופי ערבי השישי הוא מאגר הפלקטים שנשמר הרבה שנים בחדר תרבות ועבר אלינו לארכיון. הרבה מן הפלקטים נשמרו בזכות אגי שדאגה תמיד לשמור אותם בחדר העבודה שלה. והיות והיא הייתה המעצבת האולטימטיבית זכינו והם נשמרו, שלא כיתר האביזרים האחרים, כמו קישוטים, תפאורות של הצגות וכו', שתמיד סבלו מכך שלא היה מקום איחסון ראוי עבורם. בטח לא בימים הראשונים של הקיבוץ, וגם לא היום, וכך נכחדו קישוטי חגים נפלאים שניתלו במשך שנים בחדר האוכל והיו דקורציה מרשימה שהושקעה בה עבודה לא מעטה גם במושגים של היום.

הקישוטים של אגי

מתוך האוסף המרשים של הפלקטים אנחנו יכולים ללמוד הרבה על אופי ערבי השישי. מה היה תוכנם, מי השתתף, איפה הם התקיימו ולמי היו מיועדים. בעיקר מעניין לעקוב אחרי השינויים שהתחוללו במשך השנים בתכנים של הערבים האלה.

בראשית שנות החמישים, עם הקמת הקיבוץ, ההתכנסויות היו בחדר האוכל, עוד טרם הקמת המועדון. עם פתיחת מועדון החברים ב-1956 היה גם הוא מוקד לפעילות תרבותית, בעיקר בערבים בעלי אופי יותר אינטימי. משמעת הייתה תמיד אחד מסימני ההיכר של חבר קיבוץ, והחברים הגיעו ברובם למפגשים הללו כמו גם לאסיפות.

הפלקטים מראשית הקיבוץ הם תיעוד נאמן לגבי תוכן ואופי ערבי השבת. בעיקר היו אלו הרצאות, לרוב בנושאים פוליטיים, מפיהם של פעילי מפלגה שונים, כשלרוב היה זה ברוך אזניה שמסר סקירה פוליטית על הנעשה בתחום. פה ושם גם היו גם סיפורי מסע של אנשים שהרחיקו לתור בארצות רחוקות, וזה תמיד היה מסקרן לשמוע את הרשמים שלהם. ונכון, פה ושם, כפי שהזכרתי היו נגיעות אמנותיות - ערבי יחיד והרכבים קאמריים.

השינוי בתכנים ובפורמטים של ערבי השבת התחולל בראשית שנות השבעים, במקביל למיסוד התפקיד של רכזי התרבות כעבודה מלאה. בד בבד גם התקיימו קורסים מיוחדים למרכזי תרבות, הסרתב"ק (סמינר רכזי תרבות בין קיבוצי), שבו החליפו מרכזי התרבות של הקיבוצים השונים רעיונות והרחיבו דעת בכל הקשור בתרבות הקיבוצית.

מסיבה לחברים בערב שבת בחדר האוכל - 1968 

הראשונה שסימנה את השינוי של המגמה אצלנו בקיבוץ הייתה תמנע אופיר. כשהיא נבחרה לתפקיד היא יצקה לתוכו תכנים, בנתה את גבולות העשייה התרבותית והגדירה את האחריות לערבי השבת ואת התפקיד של ריכוז החגים. תמנע השכילה לעבוד עם צוותים כשלצידה ועדת תרבות שפועלת כל הזמן. אני זוכרת את אחת מאמירות המפתח שלה – "רכז תרבות טוב הוא זה שהצוותים שלו עובדים יותר ממנו..." מאז ואילך היו מרכזי התרבות נטענים ברעיונות כל שנה מחדש בסמינר בגבעת חביבה, והרמה והביצועים של ערבי השבת השתכללו. המוטו היה שהכל מתחיל ברעיון, ממשיך ביוזמה ובסוף מגיע לביצוע.

אחד משיאי ערבי השבת שתמנע הפיקה היה 'ערב החיפושיות' – בכוחות מקומיים, ביוזמתו של יוסי שחר, שהפך להיות דוגמא להפקה בכוחות מקומיים. כל מרכזי התרבות באו לראות אותו בביצוע חוזר בבית וינה. היו ערבים שהפכו להיות כעין מסורת מקומית וכל שנה הופקו מחדש, למשל: ערב 'לטעמי', ערב 'עלי גבעה' (עיתון חי), ערב 'שניצל-בורשט' ועוד...

רבים מערבי השבת בשנות ה-70 וה-80 התקיימו בחדר האוכל, מה שמעיד על כך שהיה קהל רב וביקוש גדול לערבים האלו. עם השנים, בעקבות הלינה המשפחתית ועם כניסת הטלוויזיות לבתי החברים, פחתה גם ההשתתפות הגורפת של החברים בפעילות המאורגנת. התחרות הקשה עם הטלוויזיה אתגרה לא מעט את מרכזי התרבות אבל הם לא ויתרו...

 ערב אדום עתיק 1980 - יוסי בליך 

מה שבאמת הקטין את הפעילות המשותפת התרבותית, לדעתי, היה המעבר ההדרגתי לארוחות השבת המשפחתיות, בראשית שנות ה-90, מכאן כבר היה קשה מאד להחזיר את החברים לשבת ביחד בערבי שבת בחדר האוכל.

במגרות ובמדפי המכלים בארכיון נשמרו עדויות רבות על הפעילות הערה שהייתה כאן פעם, וחוקרי התרבות הקיבוצית יוכלו למפות ולעקוב אחרי אופי הפעילות הזו על פי העושר הוויזואלי שנשמר בפלקטים הרבים ועל פי המכלים של התרבות שתופסים נפח לא קטן בין מדפי הגנזך.

לא לחינם החליטו בספריה הלאומית לסרוק את כל אוסף הכרזות שלנו משנות החמישים עד לשנת 2000 לערך. הם ידעו להעריך איזה אוצר יש לנו בגבעת חיים.

כתבות נוספות לקריאה בבלוג