רכבת אווירית / גרי בר שלום, הקלידה מרים ארזי

מרים ארזי מתנדבת של הארכיון. היא מקלידה במרץ רב כבר חודשים את הסיפורים של גרי בר שלום. כל פעם היא מגיעה לארכיון לוקחת עוד חבילה ומחזירה את חבילת הניירות הקודמת.
מדי פעם היא מספרת בהתלהבות על הסיפורים של גרי המגוללים מ-1932 סיפורים הקשורים בעלייה, בהגנה, ובבניית הארץ מטובלים בסיפורים עסיסיים אחרים...
הנה סיפור אחד מיני רבים על רכישת האווירונים מצ'כיה בזמן מלחמת העצמאות.


רכבת אווירית
העברת מטוסים ונשק לישראל בראשית מלחמת השחרור

כאשר קנינו נשק בכמויות גדולות בצ'כיה דרש אהוד (אבריאל), וגם קיבל, שדה תעופה מיוחד ליד העיר ז'אטץ. בימי ילדותי היה אזור זה ידוע כאזור שבו מגדלים כישות, לתעשיית הבירה. למעשה שדה תעופה זה עמד לרשותנו. 
משרד הביטחון קנה בארצות הברית מטוסי דקוטה דו-מנועיים, כדי להעביר בהם את הנשק והציוד הצבאי שנרכש בצ'כיה. ואז עמד משרד הביטחון בפני בעיה - לא היו לנו טייסים למטוסים גדולים כאלו.
בארה"ב באותה עת הסתובבו מאות טייסים אמריקאיים מובטלים (לאחר שחרור מהצבא עם סיום המלחמה) ולהם הצענו להטיס מטוסים אלו מצ'כיה לישראל. כך הופיעו בשד התעופה צעירים אמריקאיים שידעו לטוס אך לא הבינו בכלל במה מדובר, וחברנו חשבו שמוטב שהם ידעו כמה שפחות ייטיב לעניין. 
כך קרה שזומנתי לפגישה דחופה למטה המשטרה החשאית בפרג. הפקיד שקיבל את פני דרש שאיש לא יפריע לנו בשיחה, והעביר לי מעל השולחן תשליל מצלמה רגיל. הצצתי בתשליל וזיהיתי שני אנשים ערומים בתנוחות שונות. החזרתי את התשליל בתמיהה: מה לי ולתמונות אלו? ואז התברר שאחד הטייסים יצא לעיירה הסמוכה לבסיס, מצא בחורה שאיתה הוא בילה במלון היחיד, וצילם צילומים אלו ומסר את הסרט לפיתוח. בעל החנות נבהל מצילומים לא מוסריים אלו ורץ איתם למטה המשטרה. וכך הם הועברו לידי המשטרה החשאית. ניסיתי לחייך אך נתקלתי בסבר פנים חמור של הקצין. הבטחתי לברר את הנושא ולתת הוראות מתאימות.
כל עסקת הנשק עם צ'כיה הייתה במעטה סודיות מוחלטת, כי היה אמברגו לנשק למדינות הנלחמות במזרח התיכון.
לאחד הטייסים נודע שבפרג ניתן להשיג כלי בדולח יפים, לכן הוא נחת בשדה התעופה האזרחי בפרג (אווירון מלא נשק לכוון הארץ), נעל את האווירון כפי שהיה רגיל לנעול את מכוניתו, ויצא למסע קניות בפרג. משום מה הגיעה תלונה על מעשה זה היישר למטכ"ל בארץ. כנראה בן גוריון הרים טלפן בהול לאיש שלו - שאול אביגור בפריז. שאול נבהל... ואני זכיתי לשיחה טלפונית "חד-כוונית": ז.א. שאול ציווה וטרק את השפופרת. הוא אמר פשוט: על כל אווירון היוצא לארץ אתה תשים מישהו מהארץ כמפקד הטיסה.- ובום – סגר. הוא לא שאל ולא נתן לשאול מנין אקח את האנשים?.
יצאתי מהורהר לרחוב והנה! פגע בי מוטקה (אינני בטוח ששמו היה כך) והוא שפך את ליבו: אתה חייב לעזור לי להגיע ארצה. ואני תופס אותו בכתפו ומצהיר: אתה יוצא מחר בבוקר! והוא לא מאמין למהירות התגובה שלי... ואני דורש כתובת מלונו ומבטיח שלמחרת בשעה מוקדמת אאסוף אותו משם ישר לישראל. וכך היה. למחרת הוא המתין והבאתי אותו ישר לנמל התעופה. ליד האווירון הצגתי אותו בפני קפטן המטוס - הטייס, וציינתי שזה הקומנדנט מהצבא הישראלי שאחראי למטוס ולתכולתו. הבחור היה המום מן המינוי הפתאומי, ולא ידע כיצד להודות לי על הטיסה המהירה. ואני חוזר מאושר לפרג. 
כעבור שלושה ימים, אני הולך ברחובות פרג, ואינני מאמין למראה עיני: מולי הולך מוטקה! אני ממהר אליו, וכאשר הוא רואה אותי, פניו זועמות מכעס והוא מסרב לדבר איתי. הוא מכנה אותי בשמות גנאי כמו: רמאי, שקרן, תתביש לך וכו'. לבסוף הוא נעתר לסור עמי לבית הקפה הסמוך ולגולל לפני את סיפורו הפנטסטי:
"ובכן, אני נכנס לאווירון ומגלה שאין בו כלל כסאות אלא רק ארגזים ארוכים, עליהם מונחים מזרונים לישיבה. אני מתיישב ואז מתקרב אלי בריצה טייס אמריקאי ובידו קוף קטן. הוא מסביר לי שקוף זה שייך לטייס שנמצא בארץ וממתין לקוף שלו. הוא מבקש שאני (מוטקה) אקח את הקוף איתי. אני מכניס את הקוף לתוך הכיס כאשר ראשו מבצבץ החוצה, והטיסה מתחילה. בימים ההם טסו הדקוטות מעל איטליה שהייתה מחולקת בין האנגלים, האמריקאים והצרפתים, כאשר האווירון עובר מעל לשטח כיבוש בריטי, עולים מספר מטוסי ספידפייר בריטים ומיירטים את האווירון. כל הטיסות היו כמובן בתעודות טיסה שיעדו אותם לליבריה. חשבתי שהנה נגמרה ההרפתקה ובוודאי אאלץ לבלות זמן מה באיזה כלא בריטי או איטלקי. כשנחתנו הובלנו לחדר האוכל של שדה התעופה הקטן. כשישבנו וחיכינו לגורל עתידנו, נזכרתי בקוף, ושלפתי אותו מהכיס בו היה נתון, ושחררתי אותו על השולחן. אחד הטייסים הבריטים ראה את הקוף והחל לשחק איתו. במהרה התאספו כל צוות שדה התעופה מסביב לקוף, האכילו אותו והשתעשעו איתו. לאחר כחצי השעה העיר קפטן המטוס באדיבות, האם מותר להמשיך לטוס. ואז הבריטים מיהרו לבקש סליחה על האיחור שהם גרמו למטוס וברכו את הצוות לשלום, והמשכנו בדרכנו ארצה.- לאחר תקרית זו עברו לטוס מעל יוגוסלביה ולא מעל איטליה...
ומוסיף מוטקה, כולו נרגש:
והמטוס המריא, לכוון ישראל. שדה התעופה בלוד היה אז עדיין בידי ירדן, ושדה התעופה היחיד שעמד לרשותנו היה שדה דב ליד תל-אביב. הקשר עם הקרקע לא פעל, וכאשר המטוס החל לחוג מעל שדה התעופה נפתחה עליו אש מן הקרקע, ולמזלנו, לא פגעו!
לאחר הנחיתה ירדתי (מוטקה) מהמטוס ומסרתי את הקוף לאחד הטייסים, וכאן, הוסיף מושיק, עשיתי את טעות חיי! עוד בארץ סיפרו לנו על טיב האוכל בחיל- אויר ולכן התיישבתי בכורסה במועדון הטייסים, קראתי עיתון והמתנתי להיות מוזמן לארוחה. לאחר זמן מה, נכנס חייל שחיפש אותי בשם מפקד השדה. קצת חרדתי אך המפקד קיבל אותי בשמחה ואמר שכבר מצפים לבואי מאד מאד. הרגשתי שמשהו כאן לא ברור! מה מצפים ממלווה סתם? כאשר הסברתי לו מי אני, השתררו שקט ומבוכה. המפקד הסביר שבאוירון בו הגעתי הביאו את המשלוח הראשון של פצצות מצ'כיה. הובטח להם שיחד עם הפצצות יגיע גם בעל מקצוע שידריך את הצוות בהטלת הפצצות. ובעל המקצוע זה אני! הסברתי שיותר מהטלת רימון יד לא ידעתי. פני כל הצוות נפלו. מפקד השדה הראה לי מברק שהגיע לפני כשעה, ושם הודיע מפקד חזית הדרום שליד איסדוד (אשדוד) עומדים המצרים לפרוץ את קו ההגנה של צה"ל, ויש לעשות הכל כדי לעצרם. ואז אני, מוטקה, הצעתי למפקד לפתוח את אחד הארגזים, אולי יש שם הוראות הפעלה. כאשר פתחנו את אחד הארגזים מצאנו בו את הוראות הפעלת המנגנון. ישבתי עם הקצינים ולמדנו את האיורים, ותוך זמן קצר הבנו את הפרינציפ. המפקד הוסיף לי עוד שני אנשים שיעזרו בהטלת הפצצות.
הטייס האמריקאי לא הבין כיצד הוא חוזר להיות טייס מפציץ לאחר שלוש שנים לסיום המלחמה בגרמנים. הצטיידנו במפה מדויקת וציון אזור הסכנה. נקבע שבהתקרב המטוס לאזור, יאותת באור ירוק, ובגמר המבצע, באור אדום. וכך היה: בהתקרבותנו לאזור פתחנו פתח ברצפה, וכשנדלק אור ירוק התחלנו בהטלת הפצצות (ואני הפסקתי את מושיק ושאלתי – נו, ופגעתם? והוא ענה: איך אדע? לא ראינו דבר כי היו עננים בשמים). והנה מאותת הטיס באור אדום - גמר ההפצצה! נותרו עוד פצצות מוכנות ששחררנו מעל הים. האווירון עשה סיבוב גדול וטסנו וטסנו. ישבתי שוב על הארגזים ולא ראיתי דבר.
לאחר זמן מה נחתנו בשלום. כאשר הבטתי סביבי ראיתי שדה תעופה מוכר! ולהפתעתי התברר שנחתנו בנמל היציאה- בזצ'ץ שבצ'כיה. 
ועכשיו מוטקה הביט בי בזעם כי בטוח היה שאני בישלתי לו את התרגיל הזה.
יתכן שלעולם לא השתכנע שלא היה לי יד במעשה זה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סדר זה סדר... / חנוש מורג

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

טעימות לשבועות!

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע / היידי עפרון

חלקת הדשא האלוהית / היידי עפרון