ימים ראשונים - ראשית ההתיישבות בגבעת חיים / יהושע דומידיאנו (לימים מדיני)


גבעת חיים, צילום משנת 1938 (שש שנים אחרי העלייה לקרקע, עשר שנים לפני הקמת המדינה)

לכבוד ה14 ביולי אנו מציגים בפניכם מסמך נדיר שהובא לארכיון על ידי שמעון הישראלי.

מתוך הספר "גבעת חיים" שיצא בשנת 1947 במלאת 15 שנה לגבעת חיים עמודים 47-49

שלושה ניצני ישובים היו לפנינו בוואדי חוארית: ארגון ויתקין במערב, קיבוץ השוה"צ בצפון מזרח ואביחיל בדרום מערב.
השטח כולו היה מחולק ל 9 חלקת וכל חלקה מסומנת במספר. לנו הובטחה חלקה מספר 9. כלומר השטח שאנו יושבים עליו היום. אך הייתה גם הצעה על חלקה מספר 6, המקום שבו השתכנו אחר"כ מתיישבי "חיבת ציון". יודעי דבר המליצו על החלקה הזו ודברו על ליבנו לקבל את ההצעה. אך לא רצינו לסמוך על דעת אחרים ויצאנו מצוידים במפות, לבדוק בעצמנו את טיב השטח.

ימים אחדים התרוצצנו על פני המרחב השומם ואת החלקה הנכספת לא מצאנו. סוף סוף הצלחנו לגלות יתד-גבול תקועה באדמה ובעזרתה מצאנו את החלקה מספר 6. השטח עורר בנו התפעלות אך זו צוננה מהר משנודע לנו כי קיימים עיכובים משפטיים ליישובו מיד, הואיל וחלק מהקרקע עוד היה נתון ברשות הערבים, ולפי חוזה הקניה עליהם לפנותו רק מקץ שנה ומחצה. בעוד אנו שוקלים ומתייעצים עם מומחים, אם לבחור במספר 6 או 8, הכריעה הקק"ל ומסרה לרשותנו את החלקה מספר 8. תמו ההתייעצויות והויכוחים והחלה פרשת העליה.

ב 14 ביולי 1932 יצאנו 4 חברים, מחדרה בעגלה עמוסה כלי-עבודה ומזונות ליום אחד. כרתנו עצים אחדים מהחורשה שעטרה את החלקה שלנו, ואמרנו : כאן תהיה הכניסה !

ראש דאגתנו היו המים. חיפשנו ומצאנו את המקום הנמוך ביותר והתחלנו לחפור. עבדנו שעות אחדות והנה – ה"באר" הראשונה. ה"באר" נתנה 17 – 18 פחי מים ליום. אך לשתיה ולבישול לא הצליחו. נאלצנו, איפה להביא יום יום בידנו מים מפלוגת השומר הצעיר (עין החורש של היום). אותו יום, 14 לחודש לפנות ערב, הגיעה המכונית מחיפה ובה שלושה חברים, מזונות וחמרים להקמת צריף. התחלנו מיד בהתקנת מחסה-לילה. לא עברו רגעים מרובים ועל הגבעה התנוסס צריף, שצורתו כצורת אוהל ערבי. לא עלה בידנו להשלימו כליל, אך התנחמנו: החלק הבלתי גמור הוא החלון שלנו.
תמה מלאכת היום הראשון. לבשנו בגדי חג ויצאנו לתור את הסביבה. מחמת סכנת הקדחת שלחו לנו מחיפה מכנסים ארוכים לבנים, שהיו מיועדים אך ורק למי חג ומועד. באותו ערב באו לבקר אצלנו שכנינו, חברי השומר הצעיר, ואתם הזמנה ללון אצלם. לא הסכמנו בשום פנים לעזוב את המקום, אשר אך היום כרתנו בריתנו עמו וחפרנו בו את "בארנו" הראשונה. לפני היפרדם מאתנו העיר לנו אחד האורחים, שהמכנסים אמנם יפים וטובים להפליא, אך לדעתו אנו בולטים יותר מדי בחשכת הלילה... מבוישים מעט על מידת אי בקיאותנו בהלכות אסטרטגיה לבשנו מיד בגדים כהים ואת המכנסים הלבנים ארזנו בחבילה והחזרנום לחיפה.

למחרת החלטנו להקים את הצריף השני זה שנתפרסם אחר כך בכינויו ה"אורווה", מטעמי ביטחון החלטנו להתקין בפנים הצריף קיר עשוי לבנים, בגובה של מטר אחד. הכנת הלבנים לא הייתה קלה, כי כידוע צריך להשקותן יום יום, וברשותנו כמות מים זעומה מאד. לכן השקינו אותן במשורה ובחישוב מדוקדק של כל טיפה. בימים הראשונים לאחר יציקת הלבנים נתנו ספל ללבנה, אחר כך הקטנו את המנה והסתפקנו בחצי ספל בלבד. הכינונו תכניות גם לשאר הבניינים, קודם כל לאורווה כי ציפינו לזוג בהמות מחיפה. מיקום האורווה נקבע במרחק של חמישים צעד מהצריף. בינתיים, עד שבאו הבהמות, שימשה לנו האורווה מטבח וחדר אוכל כאחד. על יד באורווה הקימונו את המקלחת  הקבועה: 4 עמודי איקליפטוס קירות עשויים שקים, חבית למים ומזלף. זו כבר הייתה המקלחת השנייה והמושלמת יותר. הראשונה הייתה תחת כיפת השמים הכחולים, ללא חציצה בינה ובין הסובב.

באחד מלילות שבת חיכינו לפלוגתנו מחדרה, שהודיעה על ביקורה אצלנו. עברו שעות אחדות ולא באו. שכבנו לישון. בחצות הלילה מופיעים לפתע שנים מחברי הפלוגה החדרתית שאיחרו ולא יצאו יחד עם יתר החברים. מפיהם נודע לנו כי הפלוגה כולה יצאה אלינו בעגלה מיד אחר ארוחת הערב. כהרף עין עמדו כל החברים על רגליהם. רתמנו סוסו של עבדול-מוסה, שכננו הערבי, ויצאתי לכיוון חדרה. איתי יצא גם השומר מארגון ויתקין, שנזדמן במקרה לסביבתנו. בכל הדרך לא פגשנו נפש חיה. משהגענו סוף סוף למחנה הפלוגה בחדרה ולבנו נפעם וחרד לשלומם, מצאנו את כל החבריה ישנה שנת ישרים. עד מהרה נפתרה החידה: החברים יצאו אלינו ותעו בדרך, לאחר כמה שעות של תעיה בחשכת הלילה על פני מרחבים שוממים מצאו לפתע את עצמם והנה הם עומדים ליד שער המחנה בחדרה...

משהותקנה קורת גג על ראשנו התחלנו דואגים למשק, במה מתחילים ? ב"בראשית"! "בראשית שלנו היה חמור צעיר, שטרם מלאו לו שנתיים. דאגנו מאד לשלמו, לבריאותו ולהרגשתו הטובה אצלנו, למען יאריך ימים ויחזיק מעמד במשקנו הדל. תפקידים חשובים הוטלו עליו: להביא יום יום שני ארגזי מזונות מחדרה ולספק את המים לצרכי הבית. בארבע פחי מים על גבו הצעיר, היה הולך ושב –  שב והולך – כל היום. את תפקידו מילא "בראשית" במסירות ובאמונה רבה. אך משהבאנו זוג סוסים שקיבלו על עצמם חלק מתפקידיו הכבדים נעלב, כנראה, ידידנו "בראשית", הרגיש עצמו מיותר, ובלילה יפה אחד הלך מאיתנו ולא שב.



רובה של האספקה הובא מחיפה, מקצתה קנינו בחדרה ומקצתה – חלב ביצים וירקות – השגנו אצל שכנינו במנשיה. הרפת" של מנשיה הייתה זולה מאד והחלב היה איפה, מזוננו הזול ביותר. אנשי מנשיה היו מקבלים את פנינו בסבר פנים יפות מדי בואנו אליהם, לפנות ערב, עם כדי החלב. בשביל לספק לנו את החלב, צריכים היו לחלוב 7-6 פרות. קשה יותר הייתה אספקת הלחם, כי היו מביאים אותו מחיפה במצב בלתי ראוי לאכילה. עלתה איפה, מחשבה על ליבנו לסדר מאפיה משל עצמנו. משניגשנו לקבוע את מקומה, ונראה היה שאי אפשר לבוא לידי הסכם. אולם לאחר ויכוחים רבים והרפתקאות שונות, הוקמה סוף סוף גם המאפיה ושנים הרבה אכלנו מלחמה ונהננו מעוגותיה.

עברו ימים אחדים לבואנו הנה, וקיבלנו גם עבודות חוץ: ייבוש הקרקע. מיד נתלקח ויכוח בין ה"משקיסטים" ועובדי החוץ: מה עדיף ממה – בנין משק עצמאי או עבודה שכירה ? ההכרעה הייתה ברוחם של שני הצדדים: כל החברים, מלבד שני השומרים, החצרן, הגזבר והמרכז יצאו לעבודת חוץ, אך בשובם הביתה המשיכו לעבוד שעה שעתיים במחנה ובמשק.
יתושי הקדחת היו כנראה, הראשונים שקיבלו את פנינו. מקץ שלושה שבועות לבואנו לוואדי, נפל חבר למשכב. באין אפשרות להעבירו מכאן, שכב החולה ימים אחדים בצריפנו, עד אשר חלתה בחורה בעין החורש, והעבירו את שניהם בעגלה לחדרה. החלטה הייתה אצלנו שכל קודח יועבר לחיפה וחבר אחר יישלח לוואדי להחליפו. ימים מועטים אחר מקרה הקדחת הראשון נאלצנו לשכור כרכרה אצל ערבי ולשלוח את החברה הראשונה אף היא קרבן הקדחת.

ככל שגדלה הפלוגה, גדל גם המחסור במים. מי הבור פחתו וההובלה מפלוגת השוה"צ הייתה כרוכה בקשיים רבים. עשינו כל שביכולתנו להחיש את עבודת קידוח הבאר הראשונה. אך גם לאחר שהושלמה עבודת הקידוח נאלצנו שוב לחכות חודשים רבים, עד להרכבת המשאבה. בינתיים שאלנו מפלוגת השוה"צ את משאבת היד. סידרנו אותה על הצד היותר טוב וטיפלנו בה כמיטב ידיעתנו. אך מים לא שאבה. לעומת זאת הפקנו ממנה תועלת אחרת: כל אחד מאיתנו נהיה מומחה למשאבות, הכיר כל בורג ידע את הרכבתה וכל אשר בה – רק לשאוב מים לא הצליח אף אחד. ערב ערב היינו מניעים אותה ועומדים לידה שעות רבות מתחננים ומבקשים לעורר רחמיה עלינו והיא במריה עומדת ואינה מזילה אפילו טיפה אחת. מהנדס הבאר שלח לנו משאבת יד שנייה, אך גם זו הכזיבה. כך עברו עלינו חודשי סבל ותלאות. עד אשר זכינו והגיעה אלינו המשאבה הגדולה ונגאלנו מתלאה גדולה.

בסביבתנו אי אפשר היה להשיג זוג בהמות עבודה, מותאמות לצרכים שלנו. לכן הוטל עלי לנסוע לחיפה. לקחתי איתי סרסור-בהמות, שהמליצו עליו כעל אדם הגון וישר. גזברנו בחיפה לא רצה לסמוך גם על הסרסור הזה, ולקח איתו ליתר ודאות, גם מכיר אחד חיפאי, שיעזור לנו בקניה. לאחר חיפושים מרובים ומשא-ומתן של שלושה ימים קנינו סוס אחד מסוחר ערבי וסוס שני מסוחר יהודי. וגם עגלה משומשת עם גלגלי ברזל. רתמנו את הזוג לעגלה ויצאנו לדרך. עד חדרה שבענו נחת מזוג סוסינו, אולם אך הגענו לשטח החולות בין חדרה לוואדי הכריזו באמצע הדרך שביתה. כל מאמצנו לא הועילו. פרקנו את המשא שהעמסנו בחדרה והסוסים לא נתפייסו. צעקותינו הגיעו כנראה עד הבית כי כמה חברים חשו לעזרתנו. כל אחד ניסה את כוחותיו ואת ניסיונו בעגלונות. ניקו את הגלגלים דחפו את העגלה קשרו חוט ברזל לסוס והכל לשווא. הסוסים לא זזו כמלוא צעד אחד. לאחר חצות הלילה כשכולנו כבר צרודים מרוב צווחות נכנענו לרצונם התרנו אותם מעול המושכות, ואת העגלה וכל אשר בה השארנו בדרך. סוסים אלה לא זכו להאריך ימים אצלנו. אחד הסתלק מיד לעולם שאין בו חולות ולא משאות. ואת השני מכרנו במחצית המחיר. גורל העגלה היה טוב יותר. כדי להרוויח דמי סרסרות בפעם השנייה, שלח לנו הסרסור עגלון מחיפה והוא גאל את העגלה מידנו.

יחסנו עם הערבים היו בזמן הראשון טובים למדי. מלאי סקרנות באו להסתכל בנו. עבדול-עיסה השומר התיידד עמנו מהיום הראשון, והוא היה מסביר לערבים שכאן תוקם עיר גדולה, יותר גדולה מתל אביב...

 
                 
תוספת של שמעון הישראלי לגבי המפה:
מפה מ-1930
בין שאר הממצאים המתארים "איך כל זה התחיל", נמצאה גם מפה שבשוליה כתוב: נדפס ע"י מדידות פלשתינה (א"י) יפו, אוקטובר 1930.
בראש המפה מתנוססת הכותרת: ארץ ישראל, מישור החוף (איזור השרון) ובאנגלית:
PALESTIN COSTAL PLAIN (ZONE OF SHARON)
מעניין השימוש במושג פלשתינה בו השתמשו הבריטים ותמיד עם התרגום לעברית "ארץ ישראל" או בקיצור א"י.
כיוון שהמפה הודפסה לפני שהישוב הראשון התנחל (כן במונח זה השתמשו אז המתיישבים ...), הרי שמעניין מאד מה כן היה:
היה השם ודי חוורס או באנגלית WADI EL HAWARITH הרבה פעמים שאלתי את עצמי האם להגיד חוארת או חוורית.
היה ואדי קובני הנשמר עד היום.
והיה "נהר אסכנדרון" NAHR ISKANDERUNE  "נהר" שקיבל את השם נחל אלכסנדר ע"ש אלכסנדר ינאי וכדי שיהיה ברור לכולם שהנחל נקרא על שמו של ינאי ולא על שמו של אלכסנדר מוקדון, או כל אלכס אחר, נקבע שם הישוב שהוקם בשפך הנחל לים "בית ינאי"!

 ועוד מדבריו של שמעון על הימים ההם
     

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סדר זה סדר... / חנוש מורג

סיפורה של תמונה / חנוש מורג

טעימות לשבועות!

קבוצת רותם? קבוצת אורן? אנא הושיעו, הארכיון מבולבל!

הארכיון תחת מטריית ניהול המידע / היידי עפרון

חלקת הדשא האלוהית / היידי עפרון