יומנו של אלמוני (נשבעים שלא המצאנו כלום...)

הטקסט הבא פורסם ב"בתוכנו" מס. 205  1961.1.8

עם סיום י"ב וקבלה לחברות.

ודאי תנחשו בהמשך מי כתב אותו...

1949 - כיתה א'

היום אדית הגננת לימדה אותנו להגיד שיר ארוך נורא. למה שעברנו לבניין ב' עם שתי קומות. אדית אמרה שאנחנו עוברים לכיתה א' ומעכשיו נהיה גדולים נורא. קיבלנו הכול חדש ואפילו מכנסיים עם שליץ בלי כתפיות. הלכנו בתהלוכה זוגות-זוגות מהגן ועד בנין ב'. הייתי בזוג עם בלהה וכל הזמן משכתי לה בצמה. אבא שלה מנצח בקלות את אימא שלה. 

1950 - כיתה ב'

היום היה לנו חופש בצהריים. בגלל שהתחלנו ללמוד תורה. תמיד כשאני צריך פיפי, אי אפשר להיכנס למקלחת כי המטפלות מתקלחות במקלחת של הכיתה. אתמול גורי ואני היינו צריכים, והיה תפוס, אז אני עשיתי בנעלי הבית שלי, וגורי בספל של פינת הבובות.

אבא שלי הוא הכי חשוב מכל האבאים בכיתה, אפילו מהאבא של בלהה. לפני אתמול אמא סידרה אותו ואז הוא הצטרך להשכיב אותי לישון. כשאבא משכיב, אני מרוויח כי כל הדרך הוא מדבר עם המון חברים ועד שמגיעים לבית כולם כבר במיטות, אפילו בלהה. בכלל הכי טוב כשאבא משכיב.

1951 - כיתה ג'

בבוקר הלכנו לטייל עם אסתר המורה לגבעה שתהיה הנקודה החדשה שלנו. היא סיפרה לנו שמחלקים את הקיבוץ לשני חלקים: איחוד יחי! ומיוחד בוז! אני נורא שמח כי אני אהיה עם כל אלה שאני אוהב, וטוב מאד שבלהה וגורי לא יהיו איתי, אני נורא שונא אותם. אנחנו נגור בנקודה החדשה. ראינו שם כל- כך הרבה קוצים שאני לא יכול להאמין שזה יהיה פעם קיבוץ "בא.מ.ת".

1952 - כיתה ד' 

כבר בנו המון בתים חדשים בנקודה וכל הצריפים כבר מוכנים. רואים גם קצת חדר-אוכל. הבתים בנקודה הרבה יותר יפים מאשר בקיבוץ המאוחד. עוד מעט ההורים שלי יעברו למעלה ואנחנו נגור בשיכון א', זה בטח הכי טוב. חבל שאת יום ההולדת שלי היינו צריכים לעשות עוד פה, אבל היה לי יום הולדת נהדר. הייתי ראשון בשורה בשיעור התעמלות. בלילה ישנתי בחדר ובערב הייתה מסיבה בכיתה.

1953- כיתה ה'

התחלנו להתחיל להתבייש. אז סידרו חדרים חדשים: בנות לחוד ובנים לחוד. רק לעמי לא נשאר חדר עם בנים, אז סידרו אותו לישון עם תמנע, למה שהיא אחות שלו ועם שלומית למה שהיא בת-דודה שלו, ועם דורון למה שהיא חברה של שלומית, והיא לא מתביישת.

קיבלנו סליפים (בגדי-ים) חדשים לפי מידה של הדסה הרץ, כמו שמלות. הבנות קבלו בגדי-ים שמגיעים להם עד לצוואר, כדי שלא יצלמו. הבנות האלה לא מסכימות להתעמל אצל פינדה בגופיות, ולא הולכות עם חולצות טריקו כי הן אומרות שזה מבליט. אתמול כל הבנים הציצו לבנות דרך החור בתקרה . פתאום הרגל של עמוס נכנסה פנימה, והבנות כל-כך צרחו שהוא לא יכול היה לזוז מהמקום. היום אני הצצתי פנימה, אך לא ראיתי כלום.

1954 – כיתה ו'

היום אכלנו פעם ראשונה בחדר האוכל החדש. הוא כל-כך יפה וגדול. אני בטוח שהוא הכי יפה בארץ. הוא כל-כך מבריק, והפורמייקה על השולחנות היא עצומה! לכל אחד יש כיסא עם משענת, שתי צלחות אחת עמוקה במיוחד למרק והשנייה שטוחה. לכל אחד יש סכין ומזלג ואפילו כפית. העיקר שאין בבה של ציפורים, זה כל-כך הגעיל אותי. לפני הארוחה היה לנו שיעור מיוחד שבו אבנר הסביר לנו איך להתנהג בחדר האוכל.

ראינו איך כיתה י"ב מתכוננת לחג המשק. הם מכינים מסכת כל-כך יפה. אני בטוח שגם אנחנו נעשה מסכת כזאת. יורם משחק נהדר. בכלל, הם כל-כך גדולים כמו צריף המועדון שלנו שבנו לנו ישראל כץ ויצחק פניגר. בעצם אנחנו בנינו לבד כמעט את הכול. אמנם את הקירות, ואת התקרה, את הגג ואת החלונות ואת השמשות ואת הדלתות, עשו הפועלים אבל אנחנו לטשנו לבד את המרצפות ושושנקה ומשה רק שמו אותם על החול. חוץ מזה אנחנו גם צבענו את הרהיטים. לא האמנתי שיצא מועדון כל-כך יפה. הוא מחכה ממש לחברה. העיקר שישמרו עליו יפה כי הוא עלה המון כסף.

1855 – כיתה ז' 

בר- מצווה. היום בהפסקה הגדולה חיטטתי בארון ומצאתי בין התחתונים של אימא שלי, שעון. אני בטוח שהשעון הזה יהיה שלי. זה שעון מתוצרת אורלוגין והוא אנטיק, מגנטיק, והרמטיק. ביום שישי הקרוב תתקיים מסיבת בר-המצווה. אני צריך לקרוא את פרשת רחב הזונה, וזה נורא לא נעים לי.

לקראת הבר-מצווה עברנו הרבה משימות. המשימה הכי טובה זה הנסיעה. אני, שאול ונועה נסענו לקבוצת-שילר. אבל אבא של נירה הביא אותנו עד רחובות, ומשם נסענו לקבוצת שילר. שם חיכינו עד הצהרים, אכלנו בחדר האוכל וחזרנו הביתה. בדיוק כשהגענו לכביש היה טרמפ ישר הביתה אבל בגלל שעוד לא הספקנו לקנות גרעינים אצל נעים, ויתרנו עליו והלכנו ברגל. בדרך סחבנו מנדרינות. 

המשימה השנייה הייתה הגנה ואומץ. כל ילד שמר שתיים בלילה. אני שמרתי עם י'. בשעה הראשונה הוא ישן בגורן ואני שמרתי עליו ובשעה השנייה אכלנו ארוחת לילה. בכלל לא פחדתי. שתי משימות הכי זיפתיות היו משימה עיונית ומשימת עבודה. משימה עיונית - לא גמרתי, ומשימת עבודה - עבדנו שעתיים בגן-בית. טושקה אמרה שעבדנו נהדר. המשפחה שלנו הזמינה רק 200 אורחים אני מקווה שכולם יביאו מתנות. אמא תפרה שמלה חדשה ואבא החליף את המכסה שלבית השימוש.

1956- כיתה ח'

אני משתגע כבר לעלות לשכבה הבוגרת , נמאס לי כבר עם הפספוסים, אין להם רמה. בכלל אני לא מבין את ההבדל בינינו ובין כיתה ט'. אני בטוח שאני יותר חכם מהרבה ילדים שם. בכל אופן את הסרטים אני יכול להבין בדיוק כמוהם. אז אני לא מבין למה אני צריך לראות אותם כפוף מחוץ לחלונות והם קדימה מבפנים. עוד אף פעם לא הלכתי מהסרט באמצע, ועוד לא היה סרט שלא הבנתי. אמנם רוב הסרטים משעממים אבל הערב כולו מרתק ומשעשע. כל עשר דקות פורץ אחד מהמורים החוצה, ומתחוללת רדיפה דרמתית ולמחרת מבזבזים שיעור שלם על הטפת מוסר.

מחר תורי למדוד (בגדים). אני מקווה שאני אקבל כמה שיותר. הצרה שהדסה נותנת הכול לפי המידה שלה. היא אומרת שזה מתכווץ בכביסה וצריך להספיק עד הצבא. אני חושב שגדלתי והשמנתי קצת, ולכן יש לי סיכוי לקבל הכול חדש. רק שלא יעבירו לי מילדים אחרים. 

1957 – כיתה ט'

אנחנו כבר שבוע בשכבה הבוגרת. יש לי הרגשה שעליתי שלב נוסף בסולם החיים. אני מרגיש שגם סגנון כתיבתי הולך ומקבל צביון גברי. המעבר הדרמתי לבית ספר תיכון הביא בתוכו מקצועות חדשים ומורים חדשים. כל המקצועות נושאים שמות כאלה אינטליגנטים שסופם כרוך ב"לוגיה" - ביולוגיה, פיזיולוגיה, גיאולוגיה, בוטניקה, טריגונומטריה אלגברה, גדנ"ע וכן הלאה. חוויה עילאית אחרת הייתה הכניסה למעבדות הכימיה והביולוגיה.

מסכת הרכילות של זוגות החברה נגולה לעינינו מתוך המגירות ומעל השולחנות. אוי, נשברתי! נמאס לי כבר עם העברית היפה הזו. ביום שישי הייתה לנו מסיבת קבלה לחברה הבוגרת. מה שמעצבן אותי בכל העסק, שהבנות שלנו חשבו שהן נותנות הופעה... את העיקר שכחתי, אנחנו משתתפים עכשיו בכל הסרטים.

1958 – כיתה י'

כולם אומרים לי שאני צריך כבר להתגלח. מה שנכון נכון! אבל הבעיה היא - איך לפנות לרבקה בדבר המכונה. ובכלל, איך אוכלים את זה? למרות שע. מלא צלקות על הפנים, סבורני שאאלץ להתייעץ דווקא איתו. בעצם יכולתי לפנות גם לסבתא, אבל נדמה לי שהיא משתמשת בפינצטה. בכלל אני מרגיש שאני הולך ומתפתח, וגם המשולש גדל להפליא ואני כבר לא נכנס באף חולצה. 

אני לא רוצה להשוויץ, אבל שמתי לב, שכמה בנות מכתה ט' שמות בי עין. האמת היא שבעצם אין לי כוח לכתוב היום. אני כולי שבור. לדעתי המשק מנצל אותנו יותר מדי, לעולם לא נגיע למקום עבודה קבוע. תמיד אנחנו עובדים בגיוסים: דילול כותנה, קטיף כותנה, דילול תפוחי עץ, בציר והנורא מכל – איסוף תפוחי אדמה. מה שמרגיז אותי בכל העניין שבסוף לא נותנים לנו לנסוע להצגה שנייה שמגיעה לנו.

1959 – כיתה י"א

הבנות שלנו, עם הטפת המוסר שלהן יוצאות לי כבר מכל החורים. איזו מוסריות, איזו צדקנות, כל התקדמות נדונה לפסילה. סתם פרובינציאליות. מה יש אם אני מרים את הצווארון בחולצה ומקפל שרוולים - שלושת רבעי, ומבקש מקלרה שתצר לי את המכנסיים שיהיו הדוקים. כאילו שאני היחיד בעולם המסתובב עם טרנזיסטור צמוד, ואפילו לעשן זה לא כל-כך נורא בגיל 17.

*הוקלד על ידי מרים ארזי - דצמבר 2015